"הורסת בלי חשבון": חיקוי זול, שעובד לא רע, בסופו של דבר

מדובר גם הפעם על עוד אחד מסוגי הסרטים שאתם יודעים מראש לאיזה סוג של הרפתקה נכנסתם. ג'ון מלקוביץ' מופיע בפוסטר; אמנם מאחור, אבל כולם כבר יודעים שהסוס שלו שוכב ממזמן במנח עצמותי למדי. פרנק גרילו אמנם מצוי בתהליך שיקום שמו, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להחזיר עטרת זבאללה ליושנה ובצד השני (השמאלי משום מה) של הפוסטר, מונחים להם שני שחקנים לא ממש מוכרים בשם: לילי קרוג וקמרון מונאהן - האחת מזכירה את הנשכחת: לילי סובייבסקי ואילו השני מזכיר מאוד את הבלתי נשכח (עדיין) ג'סי אייזנברג - הביצועים של הגרסאות הנוכחיות, לאותם שניים, לא רעים ובכל הנוגע ללילי הנוכחית, כנראה שלא נופלת מההיא שנפלה לה לבד; עם זאת, למונהאן יש עוד כברת דרך לעבור בשביל להגיע להישגיו של אייזנברג.

אחרי שהורדתם את כל ההגנות והבנתם שאתם לא עומדים לחזות באחד המותחנים הטובים ביותר שנעשו בשנים האחרונות, אפשר לקחת צעד לאחור, להירגע, לנשום עמוק...ופשוט לנסות ליהנות. מדובר בעלילה פשוטה למדי, ביצוע פשוט גם כן, אבל אפקטיבי ובסרט לא ארוך מדי, אשר ממצה את עצמו מהר מאוד ולא מנסה למתוח את הצופים דקה אחת מעבר למה שצריך. קצת מפלרטט עם הצופה, על מנת להכניס אותו לעניינים ומהר למדי צולל אל תוך עומקה של העלילה, אשר נפרשת בנדיבות רבה כבר בתקציר וכל מה שנותר לתהות לגביו הוא פשוט הביצוע. כל החלקים צפויים וברורים, כיצד הכל יתבצע קצת פחות צפוי והציפוי מעל העוגה היבשה הזו הוא החלק האדום והמדמם, בכל הנוגע לחוסר הרחמים של לואיס פרייטו על הקיבה של צופיו, בחלק מהסצנות האלימות והמדממות אשר הוא מכליל בסרט.


ג'סי מי? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הסיפור של הסרט לא מסובך למדי. כריס הוא מיליונר חרדתי למדי וגרוש טרי, שעדיין לא חתם על מסמכים הגירושין שלו. הוא מתגורר לו באזור הררי, כאשר ביתו המפואר משקיף על העיירה שתחתיו מגובה מסוים - עובדה המקנה לו כמובן הרגשה אליטיסטית קלאסית. מפה לשם, הוא פוגש, במהלך קניות ליליות בסופר, את סקיי (שלגמרי נראית כמו מישהי מתחום הפורנו, בתוספת לרמיזה, אשר משתמעת משמה) - בחורה בלונדינית, רטובה (מגשם) ובודדה, אשר נזקקת להמלצה על סוג יין והצלה, משותפתה הקריפית. קודם כל סוג יין, בשביל לדפוק את הראש ואחר כך כניסה מהירה לאחוזה המפוארת והמאובטחת, בה מתגורר האיש, אשר אחראי על אפליקציית האבטחה המובילה בשוק, שנקנתה על ידי גוגל. בתור איש אבטחה ופרנואיד מסומן, הוא מקבל בשוויון נפש את כל התנאים המקלים של כניסתה של בלונדינית זרה לביתו ומיטתו.

כצפוי מאוד, השניים מבלים את הלילה ביחד ומהר מאוד כריס מגלה שהוא היה חייב ללכת עם האינסטינקטים החרדתיים שלו ולהקשיב לכל הרמזים שהיא פיזרה והוא סירב לקבל, בתור עצות חינמיות. אתם יודעים בדיוק לאן הסיפור הזה הולך מכאן ואיך הוא עומד להסתיים וכל שלב ושלב בסרט שקוף וצפוי, כמו בכל מותחן זול וידוע מראש ועם זאת...משהו שם עובד בצורה לא רעה בכלל, אפילו הופעות האורח המביכות והגנריות למדי של ג'ון מלקוביץ' ופרנק גרילו לא מצליחות לרסק את הסרט הזה לחלוטין, כי שני השחקנים הראשיים שלו עושים עבודה לא רעה בכלל ועל אף שגברת קרוג הבלונדינית נראית לעיתים מתאמצת מדי, היא מהווה אנטגוניסטית לא רעה לחלוטין וסבירה בהחלט.


אוי בן אדם...שים עליך משהו, רצוי שמיכה על הראש | באדיבות סרטי יונייטד קינג

נכון מאוד. החורים העלילתיים והתסריט העצל למדי מקלקלים לא מעט רגעים בסרט, אבל הוא מבוים באופן לא רע ומצולם היטב, בכל הנוגע ליצירת אלמנטים של מתח או אימה. הוא מנסה להוות איזו שהיא חלופה או אלטרנטיבה מודרנית ל"מיזרי" הבלתי נשכח, אבל באמת שקשה לשים את הסרט הזניח הזה באותה שורה עם אחד ממותחני האימה הטובים ביותר בעשורים האחרונים. יש בו רגעים, אשר לפרקים מרגישים לעוסים ומצוצים מהאצבע, אבל הוא מצליח להחזיק את המתח והעניין בו במהלך כל תשעים הדקות, שהוא אורך. לא ברור אם זה מצדיק הגעה לקולנוע המקומי, אבל כבר ראינו אסונות קולנועיים גדולים יותר, עם שחקנים גמורים יותר, אשר עשו את דרכם לאולמות הקולנוע המקומיים, בידיעה שהם עומדים להיכשל ואכן עמדו בציפיות, אשר חזו עבורם מראש.

המרחב הביתי הקלסטרופובי והעובדה שהטכנולוגיה הביתית החכמה גם אינה מהווה פתרון מושלם נגד שודדים וגנבי זהות מתוחכמים הם חלק מהנושאים שהסרט הזה מנסה להסתובב סביבם, בתור רקע כלשהו וגם המשחק הקטנטן על הבדלי המעמדות לא מצליחים להוציא את הסרט הזה מהנישה שלו. העובדה שהוא מותחן מוגבל למדי, בנישה מוגבלת למדי, רק מחזקים את האופן שבו הוא תופס את עצמו בעיניי עצמו ובעיניי קהל היעד שלו. הוא נחמד ותו לא, לא מתאמץ לרגע להיות יותר מזה, על אף הפוטנציאל שטמון בו ולשמחתו הוא גם לא מוצא את עצמו מתרסק באף אחד מהרגעים, שבהם התסריט מגחיך את עצמו על צופיו של הסרט. עוד מותחן זניח, שעשה את דרכו מאוחר למדי ובאופן סתמי למדי ויישכח, בדיוק באופן שבמסגרתו הוא הפציע.


זוכרת את הרגעים היפים שהיו לנו במשך יומיים? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
ביחס לציפיות הנמוכות ממנו ובעיקר ביחס לביצוע הסביר בהחלט שלו, מדובר בסרט לא רע לחלוטין. מותחן, אשר מפלרטט גם עם ז'אנר האימה ומצליח להפתיע למדי, בתוצאה הסופית שלו ומה עוד נבקש?


משפט על הבמאי:
לואיס פרייטו הוא במאי פחות מוכר, של מותחני פשע זולים למדי, דוגמת "חטוף" והחידוש הבריטי ל"סוחר סמים" הראשון והוא לא מצליח יותר מדי לברוח מהנישה או לייצר ביצוע יוצא דופן, בכל הנוגע לתוצאה הסופית ועם זאת, עבודתו כן מצליחה להביא לאפקטיביות, בכל הנוגע למתח, על אף תסריט חלש - ניתן לו את זה.


משפט על השחקנים:
על ג'ון מלקוביץ' ופרנק גרילו, שאינם השחקנים המרכזיים בסרט, חבל להרחיב את הדיבור, מעבר לצורך לבכות על מר גורל קריירת המשחק של מלקוביץ'. לילי קרוג הלא מוכרת ממש לא משתייכת לשורת השחקנים הראשונה, השנייה או אפילו השישית או השביעית, אבל היא בהחלט מצליחה לשכנע, גם אם לעיתים זה מאולץ למדי. לעומתה, קמרון מונאהן כבר צבר קילומטראז' וכיכב ב"חסרי בושה" וגם ב"גות'האם" וניכר כי יותר טבעי בעבורו להוביל סרט שלם, גם אם תפקידו לא מביא עמו אתגר מיוחד.


משפט על אורך הסרט:
כמעט שעה וחצי וכל דקה מעבר הייתה מיותרת, כמה טוב שלא הוסיפו אפילו דקה אחת מעבר.