"מים עמוקים": מסתורי, רק בכאילו...

הטריילרים ביוטיוב הציגו את אפלק ודה ארמס בסרט אשר מתקרב ועומד להגיע. מבט זריז בפוסטר של הסרט הראה כי הוא עומד להגיע ישירות לשירות הסטרימינג של Hulu (שעדיין לא זמין בארץ וייתכן שיהיה, בהמשך השנה). מבט חפוז בציונים והביקורות, שהסרט קיבל, מייצר נתק יזום במוח, כי באמת שאי אפשר להסביר את הצורך בסרט הזה, בבתי הקולנוע בארץ, בייחוד נוכח הגל השישי ההולך ומתחיל לצבור תאוצה וגם נוכח הבאז השלילי סביבו. כנראה שבקולנוע המקומי שלנו מה שמספיק בשביל למשוך קהל הוא עדיין שמות של שחקנים, אחרת קשה להסביר מה עומד מאחורי ההחלטה לתת במה ואולם גדול לאחד הסרטים הסתמיים, אשר מושכים את הקהל לצפות בהם עד הסוף, רק כדי לראות איך יסתיימו וגם זה בעיקר בשביל לקבל את הזכות לשחרר נחרת בוז צורמת לאוויר האולם.


מאחורי החזות המאושרת הזו, מסתתר...סתם סרט | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

דרמה ומיסתורין, כך הוא מתויג. בינינו, הוא גם משווק בתור מותחן ואם תצללו עוד קצת אל נבכי העלילה, אפילו בתקציר, תוכלו להבין שמדובר כאן במותחן אירוטי. הרי הבמאי של הסרט מיצב את עצמו במשך 22 שנים בתור במאי של דרמות רומנטיות ומותחנים אירוטיים - אדריאן ליין עבד במהלך אותן השנים, בטפטופים ועשה לעצמו שם מסוים בהוליווד ובדיוק לפני 20 שנים הוא העניק לקולנוע את היצירה האחרונה והבינונית שלו ופשוט נעלם לו מהנוף ההוליוודי. סרטו האחרון, בשנת 2002, היה "בוגדת", בכיכובם של דיאן ליין וריצ'ארד גיר; הסרט העניק לליין מועמדות לאוסקר, לא זכה ליותר מדי הכרה או שבחים והיה מעין שירת ברבור לבמאי, שהז'אנר שלו החל בתהליך יריקתו אל מחוץ לחומות הרלוונטיות.

המותחנים האירוטיים עושים את דרכם, במהלך השנים האחרונות, לספריות הזניחות ביותר וכמעט לא מקבלים במה להציג את עצמם, בייחוד כאשר לא משתתפים בהם שמות גדולים, אלא שחקנים בינוניים ומטה והם מבוימים על ידי במאים מאותו סדר גודל. הסרט הזה עטוף בהרבה גלאם והרבה הבטחה, אבל כאשר מסירים את האריזה הנוצצת שלו, הוא נותר בינוני עד לשד עצמותיו - אדריאן ליין לא ביים שום דבר במשך שני עשורים ואם לומר את האמת, גם כאשר הוא ביים, לא היה מדובר ביצירות מופת בלתי נשכחות, כי אם כאלו שרק פרצו דלת, להוליווד הנועזת להתפרץ. בן אפלק כבר מזמן איננו האפלק המעניין ביותר או המוכשר ביותר במשפחה ואנה דה ארמס...טוב, היא בנסיקה כלפי מעלה, אך אין היוצא מן הכלל מעיד על הכלל ומדובר בפנצ'ר קטן, בגלגלים ההולכים ושומרים על יציבות, בכל הנוגע לקריירה שלה.


לא, אני לא מצטערת | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

הבעיה המרכזית של הסרט היא היעדר אלמנטי המתח, ההפתעה, הדרמה או הארוטיקה האמיתית בו. הוא סינטטי ומלאכותי עד לשד עצמותיו ויסגיר זאת הפרצוף המאוד גנרי וכמעט חסר ההבעה של אפלק. כיצד סרט שמוגדר בתור מיסתורי ומותח אמור לייצר את האלמנטים הדרושים עבור הז'אנרים הללו אם הוא מגלה כבר בתקציר 70% מעלילתו וההתפתחויות שלו? יתרה מכך, כיצד הוא אמור לשמור את הצופה במתח אותנטי אם בשלב מוקדם למדי גם אלמנט ההפתעה והטוויסט המאוד מתבקש בסוג ה"מותחנים" הללו מתדפק על ראשם של הצופים, כאילו הוא רוצה לבקש מהם שיתעורר ויזהו את הכיוון, מבלי לשאול שאלות מיותרות.

מי שלא הכיר את העלילה מקריאת התקציר או מהטריילר מצטרף למלינדה ובעלה ויק, שנראים לשבריר שנייה כמו זוג נורמטיבי. ויק פיתח בעברו צ'יפ מצ'וכלל, שסידר לו את החיים, שנים קדימה ומשהו שנראה כמו פנסיה מוקדמת ומלינדה? נראית כמו יופי של גולדיגרית, משודרגת ומוכנה לטרוף את החיים וכל מה שסביבם. הם קרח ואש קלאסיים - הוא איש אדיש, אשר מבלה את זמנו ברכיבה על אופניים, גידול שבלולים בצריף החצר האחורית שלו וגם נותן יד חופשית, יחסית, לבתם היחידה, בכל מה שמלינדה מסרבת לה. היא יצור מיני, שובבה, חובבת ריקודים והשתכרויות חסרות בושה וחשבון, במסיבות המרובות שהם הולכים אליהן. מלינדה היא גם חולת תשומת לב, אשר רגילה להיות המסמר המרכזי בכל מקום שיש בו קהל; אלמנט שהופך יותר ויותר מרכזי במהלך הסרט. היא לא נותנת לאף אחד להעפיל עליה ויש לה כוח מסוים על ויק, שאותו לא נבין גם עד הרגע האחרון של הסרט. כוח אהבתו אליה.


רוצה לומר: "אני נקמה", אבל פטינסון עושה את זה טוב יותר | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

אה...גם היא שוכבת עם כל העולם ואחותו ואפילו מקבלת עבור כך רשות מסוימת או העלמת עין בוטה, מצידו של בעלה. היא מביאה את המאהבים שלה למסיבות, לבית ולכל מקום שבעלה נמצא בו, בלי להתחשב או מבלי שיהיה לה אכפת שכולם יודעים. היא מראה לכולם שהיא חופשיה ועושה מה שבראש שלה ואילו הוא מגונן עליה באופן רפה למדי, כאשר הוא מפטיר, לכל מי שצריך לשמוע, שהיא זכאית לעשות מה שבא לה ועם מי שבא לה. החברים משתגעים, אבל לו זה לא מזיז, עד שאיפה שהוא הוא מגלה שהוא בעל רגשות מסוימים ומשם העלילה כאילו מתחילה להתערבב, רק שמאותו הרגע והלאה זה נראה תלוש, ביזארי ואפילו גנרי וסתמי למדי, באופן מפתיע ומוזר. קווי העלילה נזרקים לכל כיוון וסתם כך באוויר ומצופה שנחבר אותם, במקום הבמאי העצל, אשר מעניק הרגשה לצופיו כי כל העסק מאולץ מדי והוא אינו מספק יותר מדי תכלס - לא במתח, לא במיניות ולא מבחינה הגיונית ועלילתית.

באיזה שהוא שלב הכל חוזר על עצמו באופן כמעט מעגלי ואנחנו רואים יותר ויותר בן אפלק ממורמר (שנראה כמו עוד הבעות רבות אחרות וכלליות שלו), אנה דה ארמס מחורמנת (ויותר מעצבנת מאשר מחרמנת חזרה), עצבנית וצורחת ואז רגועה שוב, בתצוגת משחק שנעה על הגבול שבין יופי של תצוגה אל מול אובר אקטינג מטורף ומוגזם והעלילה לא מתקדמת לשום מקום, אלא נעה באופן לינארי ומשמים אל עבר סוף צפוי, בעל מהלכים, אשר מרגישים צפויים וידועים מראש, בעבור כל בר דעת. מה שמציל את הסרט מלהיות כישלון מוחלט הוא הדרך שבה ליין כאילו יוצר גשר חבלים מחוט ומחט, בכדי לאפשר לצופים לרוץ עליו, עם כל כובד משקלם, עד לסוף, רק בשביל לראות מה נמצא בצד השני ובינינו...בסופו של דבר...אין שם יותר מדי מה לראות.


עכשיו תורי עם כוס המשקה | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג


משפט על הסרט:
ביחס לציפיות מהקאסט והבמאי, כישלון חרוץ. אבל כזה, שלפרקים ניתן יהיה לשאוב ממנו הנאה מסוימת, רק כאשר מנרמלים את הציפיות מסרט, אשר בבסיסו הוא התגלמות הבינוניות ומסמל משהו בתרבות של הקולנוע מול הסטרימינג היום - בארץ אל מול הגולה.


משפט על הבמאי:
עשרים שנים בלי להתקרב למצלמה או לסט צילומים וזה מה שיוצא לאדריאן ליין? הכישלון שלו בולט הרבה יותר, בעיקר נוכח הגיוס של צמד השחקנים הראשיים לסרט שמרגיש, בשלבים רבים, כאילו באמת נלקח מהתקופות שהבמאי שלו היה שם קצת יותר חם בתעשיית הקולנוע.


משפט על השחקנים:
בן אפלק מגיש לקהל השתתפות בסרט, שמרגיש קצת כמו "נעדרת" נוסף, עם הופעה בינונית להחריד. אנה דה ארמס באחת ההופעות הפחות טובות שלה. שחקן משנה בכיר יותר, עבור הצמד הוא ליל ריי האורי, בתפקיד סתמי וגם פין וויטרוק, בתפקיד סביר ולא יותר. גונבת את ההצגה גרייס ג'נקינס הצעירה, שמגלמת את הבת של השניים ומגלמת תפקיד נהדר.


משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים, שבעיקר חולפות במחשבות ותהיות כיצד יסתיים הסרט ומתי זה יקרה? חצי שעה מיותרת, אשר לו הייתה יורדת בעריכה, היינו משתחררים מהדבר הזה מוקדם יותר.