"עם חברים כאלה...": מופרך, מופרע, אבל בכל צחוק...

כמה פעמים ישבתם בין החבר'ה שלכם וחשבתם בפנים, בנוגע לאחד מהם לפחות: "אם הוא עושה את זה, אני בטוח יכול לעשות זאת טוב יותר"? הסרט הנוכחי לוקח את הקונספט המחשבתי הזה, מקצין אותו וחושף כלפי חוץ, איך דברים היו מתנהלים, לו מה שהיה בראשכם, היה נוזל קצת החוצה. סרטו הרביעי, בתור במאי, של דניאל כהן, המבוסס על המחזה שלו, בשם: "האי הצף" (כשם הקינוח בסרט והמנוע העלילתי המרכזי של הסרט), הוא תצוגת תכלית אנושית, מוקצנת, מוגזמת וקומית, אבל לא מופרכת לחלוטין, לדוגמאות קיצוניות של הטבע האנושי.


רק תסתכל לי בעיניים, לפני הנשיקה | באדיבות קולנוע חדש

בין חברים טובים יותר ופחות ישנה לעיתים קנאה בריאה, יותר ופחות. חלק מרוצים מחייהם הפשוטים, חלק מקנאים בהצלחת חבריהם, חלק לוטשים עיניים וחלק מסתפקים במה שיש. ההשוואות הן בלתי נמנעות, אבל יש כאלו שלוקחים את זה יותר קשה ומהצד השני ישנם כאלו שפשוט זורמים עם הגל. הסרט הנוכחי מציג גיבורה אחת, שכמעט שום דבר לא מוציא אותה משלוותה, אבל מנגד הוא גם מציג עוד שלושה גיבורים, אשר שלוותם מוטלת בספק בכל אחד ואחד משלבי הסרט. אי אפשר שלא להתפעל מהניגודיות המוגזמת של הגיבורים, אלו מאלו ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהדמיון ומתכונות האנושיות הרבות המוצגות לראווה בסרטו הנוכחי של הבמאי והשחקן הצרפתי.

הסרט נפתח עם מוכרת בגדים בשם לאה, שהיא דוגמא קלאסית לאישה שלווה ופשוטה למראה. לאה מעניקה עצות פסיכולוגיות בחינם ללקוחה שלה, בחנות ועוד תחזיר אותה למכירה גדולה הרבה יותר. היא נפגשת עם בעלה בקניון, טיפה אחרי שהיא מסיימת משמרת והוא, מצדו, מאיץ בה, כיוון שהוא ממהר להגיע למפגש עם זוג חברים. הבעל מתוח כי הם תמיד מאחרים למפגש ועל ניסיונות ההאצה לאשתו, כחלק מהניסיון להקדים את החברים בהגעה למפגש, מתעכב הבמאי מעט, כדי שתבינו לקראת איזו מתיחות יחסית אתם עומדים להצטרף. כאשר בני הזוג מגיעים למסעדה, הם פוגשים בזוג חברים ותיקים וטובים, איתם הם מנהלים שיחה על ארוחת ערב וכמובן יין, כמקובל ונהוג בכל סרט צרפתי ממוצע.


גרסון, זהו...החלטנו סופית על קינוח | באדיבות קולנוע חדש

וכמו בכל סרט צרפתי ממוצע או בכל סרט שמניח את היסודות שלו בארוחת ערב רגילה למדי, המתיחות הראשונית וניצניה של העלילה מתחילים את תהליך ההנבטה שלהם. זוג החברים, המונהג על ידי האישה - קארין, מבצע השוואות בוטות, בנוגע לתפקודם ואיכות חייהם של בני הזוג - אלו מול אלו. הבוטות הזו מיד מבהירה את הסגנון הבוטה והגרוטסקי של הסרט ומשם הוא עולה על פסים קצת מטורפים, כאשר התגובות וההתנהלות של המשתתפים בו נראות מופרכות למדי, כיאה לקומדיה קצת מופרעת וקצת נסחפת, כמעט פארודית.

דמותה של לאה לא מאבדת את שלוותה, לא בעת בינוניות ולא בעת הצלחה. שאר חבריה ובעלה, לעומת זאת, מאבדים את שפיותם, נוכח יציאתה מהאזור הנמוך, יחסית אליהם, בו היא נמצאת. השתלשלות האירועים המהירה למדי והתגובות של הדמויות אליה, אמנם נראים, לפרקים, כמוגזמים למדי, אבל האמת נחה אי שם; בין המציאות לבין הבדיה המוגזמת, אשר מציג הבמאי והמחזאי. הטבע האנושי יודע לחבק את הטובים פחות, כאשר הם קצת פחות טובים ממך ויודע לשסף ולנסות לקצץ את כנפיהם של אלו שמתחילים לנסוק טיפה וחצי מעליך וכמה טוב שדניאל כהן לקח את התסריט של המחזה שלו והפך אותו לקומדיה קולנועית קלילה, אשר מציגה את הטבע האנושי במלוא תפארתו מצד אחד ובשפל שלו, מהצד השני ובאופן כל כך מבדח.


שום דבר לא מוזר כאן, בסיטואציה הזו | באדיבות קולנוע חדש

ארוחת הערב בסרט משמשת לא רק בתור מנוע עלילתי מרכזי, כי אם כמיקרוקוסמוס לכל הדמויות ולהתנהלותן, לכל אורכו של הסרט ובכך בעצם אתם עומדים לחזות בדמויות מתפתחות, במהלך הסרט, בדיוק כפי שיעידו על עצמן, בתחילתו. הסרט בסך הכל מרחיב את הסיקוונס הראשון שלו ומנפח בצורה מוגזמת לחלוטין החלטות פשוטות בין כל ארבעת המשתתפים, כמו למשל בבחירת קינוח וסיום הארוחה, כאשר קצת לפני כולם יורדים, כמעט כגוף אחד, על לאה ועל חוסר היכולת שלה להניע את עצמה, בכל הנוגע להתנהלות הקרייריסטית שלה וזאת על אף שהיא מבשרת להם דווקא, שהיא מטפחת תחביב תובעני למדי, במקביל לעבודתה בתור זבנית בחנות הבגדים.

בסופו של דבר הסרט קם ונופל על ההומור שלו, שדי ממצה את עצמו בשלב מסוים וכל מה שנותר להישען עליו הוא העלילה והגיבורים המוזרים, אשר ממשיכים לייצר לעצמם עוד ועוד סיטואציות ביזאריות ותחרויות בלתי נגמרות, שבעיקר הן בינם לבין עצמם. על אף שניכר שכל אחת ואחת מהדמויות מגזימה כלפי חוץ את היחס שלה אל עבר הדמות של לאה, תעצרו רגע ותחשבו על עצמכם או על אנשים שאתם מכירים ותבינו כמה שהבמאי הצרפתי לא הגזים מספיק, בשביל לייצר קומדיה ממש מופרעת. תצחקו ממנה, תחשבו עליה, אבל לא תוכלו להתעלם מהקומדיה החביבה הזו.


רק אני ואנוכי נורמאלית מכולם | צילום: Madame Figaro

משפט על הסרט:
קומדיה צרפתית חביבה נוספת, שלא לוקחת את עצמה ברצינות, אבל מעבירה ביקורת חברתית נוקבת על ההתנהגות האנושית. מטורלל למדי, אבל עדיין מחובר היטב למציאות.


[i]משפט על הבמאי:
דניאל כהן[/i], בסרטו הרביעי בסך הכל, בתור במאי, גורם למחזה שכתב לעשות את המעבר הטבעי אל עבר אולמות הקולנוע בהצלחה מרובה ומייצר זמן טרלול נהדר גם על המסך הגדול.


משפט על השחקנים:
רביעיית כלי מיתר נהדרת, אשר מתפקדת מצוין ביחד, בכימיה נפלאה. ברניס ביז'ו היא לאה הרגועה והמרגיעה והיא נפלאה בתפקיד. ונסן קאסל משובח כתמיד ולידם פרנסואה דמיאן, שאין תפקידים קומיים קטנים מדי בשבילו, אבל מעל כולם גונבת את ההצגה, במופרעות וההגזמה, פלורנס פורסטי המצוינת.


משפט על אורך הסרט:
100 דקות, שחלקן מצחיקות למדי ולא נמרחות. מדויק למדי.