"סיראנו": בלי אף גדול, רק איש קטן

פיטר דינקליג' בהחלט יוצר שינוי חשוב בתפיסה, מעל ומעבר להכל. האיש, אשר הפך את טיריון לניסטר לאחת הדמויות המרכזיות בסדרת "משחקי הכס" ודילג בקלילות מעל מהמורות גבוהות, אותן לא הצליחו לעבור לפניו, עושה זאת שוב ומקבע את מעמדו בתור אחת הדמויות המרתקות והעוצמתיות שיש להוליווד להציע. מעל ולפני הכל הוא פשוט מוכיח, שכל עוד יכולות משחק נפלאות מצויות בחיקך וכמובן גם כריזמה נפלאה לא חסרה, באמת אפשר להתגבר על לא מעט מגבלות; גם כאלו של גובה וגם כאלו, אשר נובעות מדעות קדומות.


חולה עלייך, יא אלבי | באדיבות סרטי פורום פילם

תקרות זכוכית נועדו להישבר, אבל לאנשים נמוכי קומה זה היה קשה אף יותר, אפילו בקטע מטאפורי. דינקליג' צועד ומזנק קדימה, היכן שרבים כשלו לפניו ומכתיב קצב, שכמעט ולא הוכתב לפני כן, על ידי אדם בשיעור קומתו. הוא היה לאחת הדמויות המרכזיות והאהובות באחת הסדרות המרכזיות והאהובות בעשורים האחרונים וכעת הוא ממצב את מעמדו בתור שחקן קולנוע וטלוויזיה מהשורה הראשונה, בזכות כישרון נטו. הוא מנצל את הכוח שיש בידיו, על מנת לשנות דעות ולהזיז המון הרגלים שגויים. הפעם, כאמור, הוא הצליח לתפור עלילה שלמה ומוכרת למידותיו הייחודיות ונכנס לתפקיד באופן פשוט נהדר.

כל אלו ועוד לא משנים את העובדה שהעיבוד הנוכחי והמוזיקלי למחזה המפורסם, הוא עיבוד די מיותר, מעייף ומשמים למדי, בעל רלוונטיות מועטה למציאות, שבה הקונספט והביצוע עבור אותו מחזה, מרגישים מיותרים; בערך כמו הצורך ב"מקבת'" נוסף (שלום לאח כהן המאכזב, בגפו). בעולם רווי גרסאות קולנועיות לסיפור האהבה בין היפה לחנון הכעור, ממש אין צורך בעיבוד נוסף ומודרני למחזה קלאסי, שכבר בוצע היטב בכמה גרסאות טובות ומוצדקות, שנים רבות אחורה. הקו העלילתי מוכר וידוע, הביצוע שונה והמוזיקה, אשר נועדה להחיות ולבדל את הסרט הנוכחי מאחרים לפניו, עושה יותר נזק מתועלת וחשק לעצור, לנמנם ולוותר על הניסיונות לצלוח את הסרט הזה.


כל מה שרציתי היה לגרוס את הדפים האלו | באדיבות סרטי פורום פילם

הסיפור ידוע, באופן יחסי, לכל או לרוב לפחות. סיראנו מאוהב ברוקסן (אשר על פי המחזה המקורי היא בת דודו) קשות ועמוקות והוא מתחיל לחשוב שהיא עשויה להשיב לו אהבה בחזרה, אבל לרוקסן הנאווה, הבלונדינית הסמוקה ושופעת האיברים, תוכניות אחרות. היא מתאהבת עד כלות נשמתה בכריסטיאן, חייל משמר פשוט (וכמובן שחום עור, כי אם כבר לערבב את העלילה ותרבות ה-PC המתקנת, אז עד הסוף) ורוצה מאוד בסיראנו...שיהווה מתווך בינה ובין החייל שגרם לליבה לפרוח ולנשימתה להיעתק ממקומה.

נאמנותו, הבלתי נלאית וחסרת סייגים, של סיראנו לכל מה שתבקש ממנו מושא אהבתו, גורמת לכך שהוא שם את עצמו בתור שטיח לרגליה ולרגלי מאהבה הטרי והוא עוזר לכריסטיאן לבצע את ההשלמה ליופיו, על מנת שיהיה ראוי לרוקסן באופן מלא. כריסטיאן הוא בור למדי (למרות שזה משתקף באופן די תמוה בסרט) ואינו יודע כיצד לבטא את עצמו ואת אהבתו לרוקסן. בשביל להיות קצת יותר מפרצוף יפה ותו לא, הוא נזקק לשירותיו של סיראנו בכתיבת מכתבי אהבה עמוסים בשפה עשירה ומרשימה, כדי שיוכל לבטא את רגשותיו באופן מרשים, מעבר לחיוך יפה, סתום ונבוב.


איך אמרת כותבים את זה? עם קמץ או פתח? | באדיבות סרטי פורום פילם

המעטפת, התחלתו, אמצעו וסופו של הסרט ידועים וברורים לכל מי, שביודעין נכנס לסרט לחפש קו עלילתי מוכר, מעבר לשמות המוכרים, אשר נועדו למכור עוד קצת כרטיסים. הביצוע המוזיקלי כמעט תמוה ודווקא מוריד מערכו של הסרט, כאשר אולי אפשר לרשום שיר אחד, אשר מתעלה מעל כולם, בעוד כל האחרים משמימים למדי ועוצרים את הרצף העלילתי, שמתחיל בכל פעם לעלות על גל, אשר מתנפץ, ברגע שהמוזיקה מתחילה להתנגן. הביצועים של השחקנים-זמרים לשירים מניחים את הדעת, אבל דרך הפיכתו של המחזה למיוזיקל, הוא דווקא מבדל את עצמו אפילו עוד יותר מאשר הבידול הראשוני, בכל הנוגע לקהל היעד, אליו מכוון הסרט מלכתחילה.

מחזה היסטורי ומפורסם, אשר מתורגם למיוזיקל קולנועי, מהווה כוס תה מאוד ספציפית, שלא כולם מוכנים ללגום. הסרט הזה הוא באמת עניין של טעם ויש בו לא מעט רגעים, אשר באמת לוכדים את הטוב שבו. אבל לצד יותר מדי רגעים משמימים (כמו חלק מהשירים), רגעים תמוהים (סיראנו הקטן הוא לוחם בלתי פגיע, מעין מיני גיבור על) וסתם רגעים או קווים עלילתיים, שלא מחדשים מאומה, לא עבור המחזה ולא עבור התקופה, הסרט הזה נותר קרוב יותר למידותיו של השחקן הראשי שלו. מהנה לפרקים, אבל לא כזה שמייצר רגש או חיבה עזים אל המקור או אל החידוש הנוכחי.


אני צריך עזרה בהגעה לסולם, כדי להחליף את הנורה | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב ולטקס האוסקר הגיעו אולי חלק מהכוכבים של הסרט בתור אורחים לבושים בהידור בלבד והחזיקו אצבעות שהמועמדות היחידה תניב פרס בתחום עיצוב התלבושות (אשר גם בו הם כמובן לא זכו) - עדות מובהקת למקומו של הסרט בין הציפיות ממנו והמציאות.

משפט על הבמאי:
ג'ו רייט, אשר קצרה היריעה מלהתחיל ולהלל את סרטיו הגדולים ("כפרה", "גאווה ודעה קדומה", "שעה אפלה" ו"האנה"), גם אוחז בלא מעט נפילות מרהיבות ביופיין ("פן", "אנה קארנינה" ו"האישה בחלון") והפעם הוא שב ומפגין בקיאות רבה בלא מעט סצנות וסיקוונסים מרשימים, באווירה, תפאורה וכאמור תלבושות יוצאות מן הכלל, אבל בסך הכל בתוצאה בינונית פלוס.

משפט על השחקנים:
צוות עמוס בשחקנים איכותיים, מהשורות הגבוהות ביותר, לא מצליח להרים את הסרט הזה, גם לא ברגעים שהם מתחילים לשיר. פיטר דינקליג' עם הופעה ראויה ומרשימה ולצידו קלווין האריסון ג'וניור והיילי בנט המוכשרים והעולים, בתפקידים מצוחצחים. וכמובן שאין תפקידים קטנים או פחות טובים בקריירה העשירה של בן מנדלסון הנהדר, שמייצר מטעמים מכל תפקיד, אותו הוא מגלם.

משפט על אורך הסרט:
קרוב לשעתיים נטו, אשר חובה היה עליהם להתקצר במעט, על מנת להפיג רגעים מתים ומשעממים.