"ג'קאס לנצח": החבורה התבגרה...טוב, לא ממש. רק בגיל.

לא בטוח שהסרט הנוכחי, בכיכובם של גיבורי חבורת ג'קאס היה מגיע לארץ לולא היה כמעט נדחף בעזרת ערימת הביקורות החיוביות (מאוד במפתיע) מצד קהל המבקרים וקהל הצופים ברחבי ארצות הברית. חובה לציין, למי שטרם טעם או שניסה פעם והרגיש חמוץ, על גבול המגעיל והיה צריך שקית הקאה לידו, כי סרטי וז'אנר ג'קאס הם עניין של טעם מאוד אישי, שדווקא בשנים האחרונות, בחסות ובאדיבות האינטרנט, הפך הרבה יותר לנחלת כלל ולנחלתן של אוכלוסיות מרובות יותר מהרגע בו פרצו חלוצי הדרך של ג'ף טרמיין וג'וני נוקסוויל את הגדר השמרנית.


החברים התאחדו ויאללה בלאגן! | באדיבות סרטי פורום פילם

התחושה הכוללת, שהסרט הזה נותן, היא שמעבר לכך שחבורת הגברים האינפנטיליים הללו רוצים לסגור מעגל כלשהו, קצת לפני שהם ממש מבוגרים מדי בשביל השיט הזה ולפני שהם מעבירים לפיד לדור הבא, הם רוצים לוודא כי האינטרנט יודע, שהם היו הראשונים והם בעצם יצרו את הז'אנר, במידה מסוימת. הם רואים וראו סרטונים ביתיים כובשים את הרשת והופכים ויראליים בקלילות והרגישו שזה הזמן שלהם לחזור לכור מחצבתם ולומר: "אנחנו פה ואנחנו עדיין יצירתיים יותר מכל סרטון וידאו ביתי שתדוגו ברשת". והם אכן כאלה.

הסרט עצמו שומר על הפשטות היחסית, בכל הנוגע למה שמתרחש בפנים. פתיחה גרנדיוזית, אשר מציגה את חברי הצוות בסיקוונס מלחמה משוגע לגמרי, שכמובן טומן בחובו הפתעה פרועה לחלוטין, שעשויה לתפוס אתכם לא כל כך מוכנים, לצחוק ההיסטרי הראשון, מיני רבים שלכם, בסרט. אחרי התצוגה הקלאסית של השמות והדמויות, שלא מנסות להסתתר מאחורי אותם שמות, מגיעים כרגיל לערימת אתגרים מופרעים, הופכי קרביים וכואבי בצלעות מרוב צחוק, שהכינו החברים הוותיקים וגם כאלו חדשים. על הסט יהיו מתיחות פרועות, אגרופים לביצים, כדורים לראש, מתנפחים לשני האזורים וכל מה שזכרתם מפעם, בשילוב המון כאלו חדשים.


הרופא היחיד שצריך לקבל הסכמה לגעת במטופלת שלו, בשידור חי | באדיבות סרטי פורום פילם

הצוות של ג'קאס, עמוס ביצירתיות גועלית, יוצא לסבב אחרון בהחלט. הם לא מתעללים בצעירים שלהם יתר על המידה, כי אם עוטפים אותם בחום ואהבה מוזרים מאוד, בהתחשב בסיטואציה וגם מעלים הרבה נוסטלגיה אישית, בשילוב לא מעט פעלולי רטרו, עם שילוב שטויות חדשות. קשה להאמין ולכתוב את זה, אבל מעבר לכך שזה יהיה הסרט שהכי תצחקו בו, בשנים האחרונות, מדובר גם בסרט שיאחד אתכם ביחד עם הצוות המופרע, במן מפגש מחזור מוזר של כאלו שעזרו לכם לפתח את הצד המטומטם שבכם, במהלך שנות בגרותכם ושלכם, הספוגים, שצחקתם המון שנים אחורה ומסתבר שעדיין.

נכנסנו לקולנוע, שני אחים, כאשר הצעיר יותר הטיל ספק גדול בכך שהוא עומד לצחוק ברמות הצחוק שהיו פעם והשני, כותב שורות אלו, שהיה משוכנע בכך ששום דבר לא השתנה, למרות ששנינו מגרדים את גיל הארבעים מלמטה. אחרי כמעט חמש דקות זה היה ברור לכל - הגיל הוא רק מספר וכפי שהחבורה של המופרעים המטורפים ממשיכים לעשות את מה שהם עשו לפני עשרים שנים ויותר, כך גם אנחנו, ממשיכים לצחוק בפראות ובחוסר היגיון גלוי לעין, מערימת השטויות המטומטמות שהחבורה הזו הביאה למסך הגדול פעם נוספת.


עוד יום רגיל במשרד | באדיבות סרטי פורום פילם

ובתור כאלו שגדלו על ההומור המטומטם, אבל גם המבריק והגאוני הזה, אי אפשר שלא להשתעל עד כמעט חנק מרוב צחוק, נוכח היצירתיות, אשר מפגינה החבורה המוזרה הזו, בעשרות דרכים להתעלל בעצמם, בכדי להצחיק את הקהל שלהם ולקבל על זה תשלום יפה מאוד. חבורה של גברים מתבגרים, שבעצם לא באמת התבגרו ועל אף השיער הכסוף של ג'וני נוקסוויל, הקעקועים הדוהים של סטיב או ואי היכולת שלו לבלום את פיו ברגעים שאמורים להנחיל לו כאב, המבט המזוגג של דיינג'ר ארן נוכח דוב מתקרב, כריס פונטיוס שגונב עוד כמה רגעי התערטלות ושלוק, שהייתם מעדיפים לא לדעת עליו, וכמובן פרסטון לייסי ו-ווי מן, שמקבלים עוד קצת זמן ביחד. כל הידועים והקבועים הללו, בתוספת לשאר הוותיקים, שחוזרים להתעלל בעצמם במודע, אבל ממש לא נראה שהם רוצים להפנים שהם כבר מתקרבים לגילאים, שבהם הם אמורים לשמש בתור דוגמא ומודל לאיזה שהוא דור המשך לעצמם.

בעצם, דור ההמשך של מרבית הרווקים והגרושים נטולי הילדים הללו, שעל הסט (מעבר לכמה יחידי סגולה) הוא החבר'ה הצעירים יותר שבחבורה, אשר מנסים לקחת בזהירות רבה את הלפיד הבוער והמחשמל מאותם Veterens שכבר יודעים שאלו כנראה התעלולים האחרונים שהם מצלמים בעבור סרט באורך מלא. החבורה הצעירה יותר מפגינה המון רגשי כבוד ואהבה לוותיקים ואלו מחזירים להם, עם תוספת מכות חשמל, אגרופים ושאר תעלולים, שלא רק מתבצעים להנאתם החולנית בלבד, כי אם בכדי להעניק להם חיבוק ענק של קבלה למשפחה המוזרה והמופרעת הזו, שבהחלט נותנת תחושה משפחתית מוזרה, בלא מעט שלבים של הסרט.


מרופד היטב לקראת הנפילה | באדיבות סרטי פורום פילם

ואם בגעגועים וחיבוק משפחתי ביזארי עסקינן, אי אפשר שלא להתעלם מרוחות הנוסטלגיה והגעגוע, בנוסף לקריצות, ריספקט ואשכבה זריזה לריאן דאן, עם עליית הקרדיטים. החבר שהלך לעולמו ובאם מרג'רה, שדווקא הלך לו טוב, לתקופה מסוימת, עם תוכנית משלו, אבל פוטר מהסט של הסרט הנוכחי, בגלל שימוש בסמים והתנהגות פרועה (כן, יש גם להם כנראה גבולות). הם חסרים, אבל מכסים מעל הזיכרון שלהם בערימה של חברים חדשים, כאמור, שמבצעים את תפקידם היטב ומעט משכיחים את אלו שהיו לאורך שלושה סרטים וערימת פרקים, בתוכנית ההיא...ב-MTV של פעם.

אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. זה בדיוק מה שקרה עם חברי הצוות שבעצם יצרו, אולי, את מציאות הטיקטוק הנוכחית והם נמצאים פשוט, שוב, על המסך הגדול בשביל להזכיר ולומר לכל הילדים וגם להורים שלהם, שהם היו כאן קודם והם עדיין כאן עכשיו - מבוגרים יותר, שקולים באותה המידה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) ופשוט שרוטים שכיף לראות. הגילטי פלז'ר האולטימטיבי, שלעיתים מזכיר לנו שאנחנו לא צריכים להתנצל על שטויות שאנחנו עושים, כי...יש כאלו שעושים אותם בקיצוניות גדולה הרבה יותר ואנחנו עדיין אוהבים אותם.


המבט הזה מלווה את הסרט ואת האיש, כמחצית מחייו | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
אף אחד לא חשב שהיום הזה יגיע, אבל הוא כאן ואם אתם מבוגרים שקולים או מתבגרים קלילי דעת, זה לא באמת משנה, אם זו השריטה שלכם, פשוט תזרמו עליה ותיכנסו לצחוק עד שתחנקו.

משפט על הבמאי:
ג'ף טרמיין אסף שוב את החבורה המוכרת. אסף איתם עוד כמה חדשים ופשוט יצא לדרך, עם רעיונות דומים, חדשים וכאלו שפשוט עובדים במשך שעה וחצי של כאב בטן וגרון.


תמונת הניצחון לא שייכת רק לאבי נשר | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על המטומטמים:
ג'וני נוקסוויל, סטיב-או, כריס פונטיוס, דייב אנגלנד, ווי מן, דיינג'ר ארן, פרסטון לייסי, ריק קוסיק ועוד ועוד ישנים ועוד חדשים (אריק אנדרה, שלא עושה הרבה, אבל כבר ראינו אותו ב"טריפ רע", הולך בעקבותיהם), שפשוט נהנים וסובלים על הסט כאחד וגורמים לכולנו להנאה חולנית וטהורה.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי של הרבה דברים שעולים וכמעט צפים אל מחוץ לגוף. שעה וחצי שממש מבאס, כאשר מגיע הסוף. יכולנו להמשיך ככה עוד שעה וחצי, אבל לא בטוח שהם היו יכולים.