"אימא קטנה": האוברייטד של השנה

ההשתפכויות מהסרט כבר נזלו מעבר לכרזתו וזה בהחלט היה אקט מסקרן למדי, כלומר...עד לסיקוונס הפתיחה. באותו הסיקוונס נפרדת נלי, ילדה בת שמונה, מכמה מתושבות הקבע בבית האבות, בו התגוררה סבתה, בערוב ימיה. משם העלילה מתקדמת לה לכיוון היער, בו גרה אמה עם סבתה ובאותו המקום היא צריכה לפנות את חפציה של הסבתא, על מנת לפקוק את העבר באקט אחרון של פרידה. הנסיעה לשם מגלה מערכת יחסים מוזרה למדי, בין האם לבת. הסיפורים שהן חולקות והקשר בין השתיים נראה חצי תקין וחצי שבור והשתיים מגיעות לארוז את החפצים עם המון רגשות מעורבים ועם לא מעט שתיקות מלנכוליות, התואמות את מצב רוחן.

מפה לשם, האימא עושה ויברח, מכיוון שהיא מוצאת את ההתמודדות עם העבר, המוות והניסיון לצאת לדרך חדשה קשים מאוד ומשאירה את בעלה ובתה להתמודד עם מה שנשאר. ההתמודדות הזו הופכת קלה יותר לנלי הצעירה, כיוון שהיא מוצאת לה חברה בגילה, ילדה שמאוד מאוד דומה לה וגם חולקת את שמה של אמה - מריון. מריון הקטנה ונלי מתחברות באזור בו מריון הגדולה בנתה לעצמה בית עץ והשתיים מתחילות לבנות, גם הן, בית עץ משלהן ואחרי שכמה אסימונים מתחילים לבצע נפילה חופשית, נלי מתחילה להבין שהקוסמוס ארגן לה מפגש חד פעמי ובלתי צפוי, ממנו היא צריכה לחלץ את המקסימום ולהנות ממנו כמה שיותר.


יאללה, תביאי את הבנזין | צילום: קלייר מטון

מפה לשם ובאיזור המאוד ספציפי הזה שלו, הסרט פשוט כמעט נעצר במקום ונהנה מעצמו ומהרגשות שהוא אמור לעורר בצופיו. יש שיוקירו את הרגעים הללו, במסגרתן שתי שחקניות תאומות בשם ג'וזפין וגבריאל סנז, מתעתעות בעיניי הצופים בנוגע למי היא נלי ומי היא מריון, כי זולת מה הילדות לובשות, קשה מאוד שלא להתבלבל בין השתיים. יש שיגידו שמדובר במסע מעגלי בין מוות וחיים, בין בגרות לילדות וכמובן שאי אפשר בלי הקשר המשפחתי החזק, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט שקשה לומר שיש לו הרבה ערך מוסף בבתי הקולנוע והוא, לפרקים רבים מאוד, משמים ויש רבים שיאמרו גם את העובדה הזו, שלא כל כך פופולארי לומר אותה, אם לשפוט על פי הכרזה של הסרט והכוכבים הרבים המתעופפים ממנה.

סלין סיאמה ממש הרגע כיכבה בתור אחת מצוות התסריטאים המוכשרים של הקומדיה הדרמטית והרומנטית "פריז, הרובע ה-13", בעודה עוזרת ליצור את אחת הקומדיות הרומנטיות המרעננות והסקסיות ביותר על המסך. הפעם היא גם התסריטאית וגם הבמאית של סרט מעניין, בעיקרו ובבסיסו, אבל כזה שבעיקר עוזר לשלוח את העייפים שבין הצופים לשינה עמוקה בשלבים מוקדמים של הסרט המאוד קצר הזה (שעה ועשר דקות בסך הכל), אבל כזה שמרגיש כמו ארוך הרבה יותר.


רגע...מה? מי זו הראשונה ומי השנייה? | צילום: קלייר מטון

את השבחים הבלתי נגמרים כבר קצרה סיאמה על עבודת הבימוי שלה והיא אכן יפיפייה ומדויקת, אבל יש בסרטה משהו שמעקר את הרגשות מלצוף כלפי מעלה באופן כנה ואמיתי. גם המשחק של צמד התאומות, שזכה לתגובות נלהבות עד מאוד, לא היה מרשים במיוחד עבור דעה מאוד אישית זו וייתכן שאולי עם צפייה נוספת והכנה ראויה יותר לסרט, יש אפשרות גבוהה יותר להנות ממנו קצת יותר. בצפייה ראשונה הוא היה בעיקר משמים, איטי ומלנכולי, עם הרבה יומרות ועם מעט מאוד רגשות אמתיים. משהו בו מאוד קר ועצור, אבל שוב...נוכח ההשתפכות הכוללת בנוגע אליו, זו דעת מיעוט וזכות כל אדם לדעה משל עצמו.

"אימא קטנה" הוא סרט קצר, קטן, אינטימי וקומפקטי. הוא מרגיש בשלבים רבים כמו סרט שרצה להבשיל קצת יותר והוא אוצר בתוכו המון, הרבה יותר ממה שאתם מצפים מסרט בקנה המידה ומסדר הגודל הזה. עם זאת ולמרות השבחים שהוא קיבל מקיר לקיר, הוא מרגיש בלא מעט שלבים רדום, מנומנם וכאילו הוא מכין את הצופים לאיזו פריצה גדולה שלא מתרחשת. יש בו המון איכויות, אבל השורה התחתונה היא שהוא מדשדש ברוב שלביו, בעודו נסמך על הצילום, הכתיבה והמשחק של צמד הקטנטנות, שעושות עבודה סבירה, בסך הכל ולא יותר מזה. בדיוק הסרט כולו.


בואי נצחק עכשיו את הצחוק הכי לא משכנע שיש לנו | צילום: קלייר מטון

משפט על הסרט:
הרבה רעש מסביב ומעט רעש בפנים. בימוי נהדר, צילום נפלא, שימוש מקסימלי בלוקיישנים מוגבלים מאוד ובמינימום שחקנים בקאסט, אבל משהו חרק ולא נע חלק במרבית השלבים של הסרט, שהיה חסר בו משהו מרכזי ולא היה מעניין מספיק.

משפטים על הבמאית:
הבמאית והתסריטאית של הסרט הזה, העונה לשם סלין סיאמה, היא גם זו שכבר קצרה ממש לא מזמן (לפני שלוש שנים) המון שבחים על "דיוקן של נערה עולה באש" ובגיל ארבעים היא כבר נחשבת לאחת ההבטחות הגדולות ביותר בתחום. בכל הנוגע לקיום הבטחות, היא כבר עומדת בציפיות, מעל ומעבר, מעניין לראות אותה יוצרת סרטים שקצת ייצאו מגבולות הדרמה ומהמחוזות השקטים והבוערים, שמתחת לפני השטח.

משפט על השחקניות:
צמד האחיות התאומות שעשו כאבי ראש ועיניים, היו אחלה בלא מעט שלבים והיו סתמיות בלא מעט שלבים אחרים. אמנם קשה לשפוט ילדות קטנות כל כך על איכויות משחק, אבל לא נרשמה התלהבות יתרה אצל כותב שורות אלו. השאר היו דמויות משניות והשלימו קאסט סביר ומניח את הדעת.

משפט על אורך הסרט:
נכון שמדובר רק בשעה ועשר דקות, אבל בהרבה שלבים זה התיש והרגיש כמו סרט של שעתיים ומעלה.