"פריז, הרובע ה-13": אומרים שיש עוד תקווה...

מתי יצא לכם לקחת את בן או בת הזוג שלכם ואת עצמכם לסרט שממש מתיישב מתחת למטריית הז'אנרים של דרמה, רומנטיקה וקומדיה ובאמת נהניתם מהתוצאה הסופית ולא בזתם לסרט אחרי חצי שעה של אסקפיזם בגרוש וחצי? לא זוכרים? לא קרה בכלל? כנראה שכל התשובות נכונות, כי מה שמגיע ארצה הן בדרך כלל תתי קומדיות רומנטיות דביקות ונשפכות אמריקאיות או קומדיות רומנטיות בריטיות עם גיבורים, אשר בדרך כלל מצויים בשולי החברה או זקנים חביבים, אשר מגלים את עצמם בשלב מאוחר של החיים. המקרה הצרפתי הזה, בבימויו של ז'אק אודיאר ("האחים סיסטרז", "לבי החסיר פעימה", "נביא", "חלודה ועצמם" ו"דיפאן") הוא דוגמא מצוינת שאפשר לעשות קומדיה רומנטית דרמטית ולעשות את זה טוב, באופן שיותיר את הצופים חושבים ומחייכים הרבה אחרי תום הסרט.


טוב, מתי אתה מעביר קצת את הצינגלעך? | באדיבות בתי קולנוע לב

אודיאר מספק לא רק דרמה קומית ורומנטית, כי אם סרט מסוגנן, בשחור לבן, אשר שם את הבנאליות והשגרתיות בצד ומשתמש בחוכמה ובתבונה בנוף האורבני הפריזאי, על מנת להצליב שלושה סיפורים של צעירים צרפתיים בעיר הגדולה. בלי טיפה של ציניות כלפי התוצר הסופי, אבל עם לא מעט ציניות של חלק מהדמויות, אשר הולכת ומתפוגגת, עם תהליך הגדילה ותהליך ההתפתחות שלהן, יוצא אודיאר למסע לחקר הנפש האנושית דרך שלושה גיבורים, אשר מתחילים בנקודה מסוימת את מסעם, אבל עוברים לא מעט תהפוכות וטלטלות וממש מתרחקים מאותה הנקודה, כאשר הם מסיימים את הסרט. הבמאי הצרפתי המצוין מצליח לתת לקולנוע את הדרך שלו להסתכל על הז'אנר ומביים דרמה רומנטית, אירוטית, אינטליגנטית, חושנית ובעלת לב פועם ודמויות עם דופק אמיתי, שפשוט אי אפשר להסיר מהן את העיניים.

הסרט עצמו גראפי מאוד, בוטה עד בלי די ולא מתנצל על שום דבר שחורג במעט מגבולות הז'אנר הקלאסי. אודיאר פותח את סרטו עם סצנת עירום קלילה, עוד לפני שהתחלנו להכיר את הגיבורים שלו ומיד צולל פנימה, אל עבר ההתחלה. בפעולה הזו, שהוא מגלה במידה מסוימת את הכיוון של הסרט או את תוצאתו הסופית, הוא משחרר הצהרה אמיצה לאוויר, בנוגע לעניין בסרט, שיישאר, על אף שהסוף ידוע, במידה מסוימת. הדמויות שלו מתחילות את המפגש עם הקהל באופן והצורה הטבעיים ביותר - בעירום כמעט מלא ובלי שמות או תוויות כלשהן. אחרי כמה דקות נחזור אחורה בזמן ונלמד על כל אחת מהן את הפרטים הבסיסיים ואת השתלשלות האירועים העלילתית. אחרי שכבר פגשתם אותם ללא בגדים, הקרח נשבר ואפשר להתקדם הלאה.


יש לך משהו על הסנטר | באדיבות בתי קולנוע לב

שניים משלושת הגיבורים מתחילים את הסרט וממשיכים אותו כמעט עד אזור שליש ממנו, כאשר הם נוטלים בהובלת הסרט לבדם. ברגע שהצלע השלישית נכנסת, כמובן שזה קורה עם קטע פורנו לא רך בכלל, ככה בשביל להחליק את העניינים באותה הרוח המשוחררת והחופשיה, אשר מאפיינת את הסרט עד לאותו השלב. מאותו הרגע כל אחת מהדמויות מקבלת נתח כמעט שווה ומתחילה לגלגל את ההתפתחות שלה, בהתאם לסביבה ולאירועים שהיא עוברת וחווה. אם העלילה הראשונה היא בנאליות, במידת מה ועטופה בסגנון, חוצפה וסרקזם של צמד הדמויות הראשיות, הרי שהעלילה החדשה הרבה יותר דרמטית, מטלטלת וכזו שמצריכה את הצופה לחשוב קצת יותר לעומק.

אודיאר מנסה לשאול שאלות של יחסינו לאן בכל שלב של הסרט. בין אם הוא שואל על מערכות היחסים בין הדמויות לעצמן או בין הדמויות לבין בני משפחתן ולבסוף כמובן גם כל אחת ואחת מהדמויות המרכזיות בסרט בעצם שואלת את עצמה בנוגע לדרכה ולאן היא הולכת מכאן. כל אחת מהן נמצאת בסטטוס שונה ובמקום שונה בחייה, כולן מצטלבות, זו בדרכה של זו והקשרים של הדמויות הראשיות בינן לבין עצמן מלמדים אותן על טיב ואופי ההתפתחות של כל אחת ואחת מהן בתור אדם בוגר בחברה ובתור חלק מזוגיות, אם בכלל.


אני בזוגיות אחרת לגמרי | באדיבות בתי קולנוע לב

אמילי היא הראשונה בדמויות והיא גרה בדירה של סבתה בפריז, בעוד הסבתא עצמה מאושפזת בבית אבות, במצב שטיוני למדי. היא עובדת בתור נציגה טלפונית בחברת כבלים כלשהי ובעוד היא מחפשת שותף או בעיקר שותפה לחלוק את החיים בדירה, מזדמן לביתה בחור בשם קאמי, שהוא מורה וסטודנט, אשר עובד על התזה שלו. קאמי הוא אדם זחוח, אינטליגנט וגם יהיר ושחצן במידת מה. הם חווים זה את זו, למין הרגע הראשון, בצורה מינית מאוד, כמעט בלבד ומשם העלילה תתגלגל לה. תתגלגל עד שתגיע אל פתחה של נורה, שהיא כבר אישה יותר בוגרת, בשלה ומגובשת בגילה ובהסתכלותה על החיים דרך מספר זוויות. את הטוויסט של נורה אפשר לסכם בכך שהיא הולכת לקבל דימוי מאוד קשה בגלל דימיון למישהי הדומה לה בחיצוניות, אך שונה לחלוטין ממה שהיא מייצגת עבור עצמה ומשם היא תזוז באי נוחות אל היעד העלילתי הבא שלה וכמובן תגיע להצטלבות הדרכים עם שתי הדמויות האחרות.

אודיאר, באופן אגבי למדי, משבץ לסרטו שחקנים שיוסיפו לו גיוון אתני ואפשר לומר שמשחרר סוג של הצהרה, במידה מסוימת, בנוגע לעובדה שאין כאן אישיו עם ענייני צבע, מוצא או העדפה מינית. הוא גורם לפריז, בשחור לבן, להיראות נוצצת ומרגשת לא פחות מזו הצבעונית ועם פסקול אלקטרוני, מבית היוצר של Rone, תסריט משובח, הופעות נפלאות של שלושת הגיבורים הראשיים ומעל הכל בימוי פשוט יוצא דופן, אשר שם דגש נכון בכל רגע נכון, בכל הנוגע לקצב ולהתכה המושלמת בין כל אחד ואחד מהאלמנטים בסרט, הבמאי הצרפתי מביא אל הצופים המקומיים סרט דרמה-קומי-רומנטי מבושל ועשוי היטב, שמבהיר את הצורך בפסיעה לקולנוע, גם במקרים שאין בלוקבאסטר מפוצץ בסביבה.


ואז הוא החזיק לי את היד ככה והסתכל עמוק אל תוך העיניים | צילום: Vougue

משפט על הסרט:
אמרו (גם כותב שורות אלו) שהקולנוע בקרוב יהיה שייך בעיקר לסרטי הקומיקס ולאירועים קולנועיים, אשר צריך לראות על המסך הגדול ביותר בסביבה...אז אמרו. סיבה נהדרת ללכת לקולנוע לצפות בסרט שהאימפקט שלו על הצופה לא יכול להיות מושלם ללא הקולנוע.


משפט על הבמאי:
האיש שקשה להכשיל, בעוד יצירה נהדרת ומפעימה. משחק בכלים שלובים בכל הנוגע להפיכתו את סרט האווירה והדמויות שמנסות לשבור סטיגמות של קומדיות רומנטיות הוליוודיות. בעזרת תסריט של מספר כוכבות עולות בשמי הקולנוע הצרפתי והמוכרת בהן היא סלין סיאמה (״דיוקן של נערה עולה באש״) הוא פשוט לא יכול להיכשל.

משפט על השחקנים:
אמנם נעמי מרלן היא המוכרת מכולם (וגם שיתפה פעולה עם התסריטאית, כאשר כיכבה בסרט "דיוקן של נערה עולה באש") וגם מגלמת תפקיד נהדר, אבל לצידה מקיטה סמבה בתפקיד משובח ועוד קצת מעל גונבת את ההצגה בכל סצנה וסצנה לוסי ז'אנג, שאמנם מוגדרת בתור דמות ראשית, אבל מבין השלוש היא הייתה הטובה מכולן.

משפט על הסרט:
שעה וארבעים. הסרט קולח וזורם ולא תרצו שייגמר.