"אימהות מקבילות": זה ה-DNA שמחבר בינינו

מסתבר שזה מה שקורה כאשר מפגישים מוחות גדולים עם המון זמן פנוי, במהלך סגר. הקורונה, בתחילת הדרך לפחות, הפכה לא מעט במאים ותסריטאים לאנשים שחייבים לנתב את המחסור בפעילות לאובר פעילות. התסריטאים לא הפסיקו לשקוד ואילו הבמאים חיכו קצת לפרוץ את גבולות הסגרים הרשמיים והמתינו שעמיתיהם יכתבו חומרים, לפעילות הבאה. מה טוב ומה נהדר שאצל אחד - פדרו אלמודובר, שני הכובעים פעילים על אותו הראש. הבמאי והכותב המוכשר התיישב חיש קל מול דפי הנייר ומול המחשב, על מנת לשקוד על שני סרטים, שיצאו בשנה החולפת. בסמוך ליציאת סרטו השני בארץ (אחרי שהראשון - "הקול האנושי", שהוא סרטו הראשון באנגלית, באורך חצי שעה יצא בסוף השנה שעברה בארץ) הוא גם מתבשר על צמד מועמדויות עבורו בטקס האוסקר, אשר זה עתה הסתיים בקול סטירה רועמת.


עזבו אתכם מאוסקר, רק תנו לשבת דקה | באדיבות בתי קולנוע לב

הסרט הנוכחי מציג את אלמודובר במלוא גדולתו, בתור תסריטאי, במאי ואיש בעל חזון קולנועי מרהיב ומהפנט. יש בו באמת הכל, החל מפס הקול המועמד לאוסקר, דרך הופעות מועמדות לאוסקר (של פנלופה קרוז, אשר הפסידה בסופו של דבר לג'סיקה צ'סטיין) וכאלו שלא, אבל בהחלט היו משובחות (של מילנה סמיט הצעירה), דרך נושאים פוליטיים, דרמה גדולה, טוויסטים והתפתחויות מסעירות בכמה דרגות ורמות פיתוח והתייחסות והקשר של ה-DNA שעובר בין כולם. מעל הכל הסרט מציג את קשר האימהות החזק, אשר פוקע מהחזה של צמד אימהות טריות, כל אחת בעולם ובמציאות שלה, המתנגשות ונקשרות זו בזו וכלה...כלה בפוסטר השערורייתי, שנמחק והוחזר לאינסטגרם - אותה אפליקציה, במסגרתה אותרה כוכבת המשנה הבולטת - מילנה סמיט.

צריך לשאוף אוויר טוב, טוב, לפני שצוללים לסרט, אבל כאשר נכנסים פנימה, אי אפשר שלא ליהנות מהקצב הנהדר של הסרט ומההתפתחויות העלילתיות המרתקות. אלמדובר מלווה את כל ההתפתחויות הדרמטיות, אשר מתכתבות עם מחוזות הטלנובלה, בעזרת פסקול נפלא אשר מרגיש לא אחת ולא פעמיים ככזה הנכתב עבור הכלאה מוזרה בין טלנובלות וסרטי אימה. הצבעוניות של הסרט והפינג פונג העלילתי העשיר שלו פשוט לא משאירים מקום ורגע אחד, שאינו עמוס בחוטים עלילתיים הנשזרים זה בזה. אתם תרגישו לעיתים שחוט אחד הלך קצת לאיבוד או נשכח, אבל הכל ייקשר היטב על ידי הבמאי האומן ולבסוף גם ייכרך מצוין סביב העלילה ויתהדק לקראת סופה. אין רציפות, אבל תמיד ישנה תחושה שאלמודובר בוחר חלקים מהפסיפס העשיר והמרשים שלו, רק כדי שתישארו בתמונה הקודמת וגם בזו שאחריה.


את צריכה לזכור שלא להתקמצן בשמן | באדיבות בתי קולנוע לב

הסרט מתחיל בכלל בשיחה בין צלמת בשם ג'ניס (או יאניס, כמו שיקראו לה בספרדית, בכל שלבי הסרט) ובין ארכיאולוג בשם ארטורו. השניים מדברים על חשיפת קברי אחים, עליהם נלחמת ג'ניס מזה שנים, על מנת שיחפרו וימצאו את עצמות אבותיה, אשר נהרגו במהלך מלחמות האזרחים בספרד. ברגעים הללו, הפוליטיקה מדברת, אבל לא קשה להמר מהיכן יגיע ההקשר האימהי. מהרגע שהשניים מייצרים היריון, ההתרחשות עוברת לחדר הלידה, שם פוגשת ג'ניס את אנה - צעירה (מדי), שנכנסה להיריון אפילו מתוכנן פחות, גם היא והשתיים מתחברות, על רקע המצב המוזר שאליו נקלעו. שני הריונות לא מתוכננים, אישה אחת בגיל העמידה וללא ילדים ואילו השנייה בגיל כמעט הפוך, אבל התינוקות שלהן נמצאות בהשגחה ואלו מתנחמות זו בזו, על מנת להפיג את החששות ואת אי הוודאות שצופן איתו העתיד.

בשלב הבא כל אחת מהבנות תפנה לנהל את חייה. ג'ניס ממשיכה לצלם ומתוסכלת מהמטפלת של בתה ואילו אנה, הזקוקה לעזרה בגידול בתה, מנסה את עזרת אמה, שחקנית תיאטרון בשנות הפריצה שלה ומחוסרת זמן ותשומת לב לבתה ולנכדתה הטרייה. ירצה הגורל וצמד האימהות המקבילות יוסיפו להיפגש שוב ושוב, עד שהקשר ביניהן יתהדק באופן מלא וגם כזה העמוס התפתחויות עלילתיות צפויות יותר וצפויות פחות. בדרכן המיוחדת, כל אחת מהן פותחת את פצעי העבר שלה בפני השנייה והשתיים מגלות צלקות ילדות וגם צלקות בגרות, מהן קשה להגליד, אבל משם אפשר להבין באופן ברור מאוד את הקו העלילתי, הנע סביב אותו רצף גנטי, שהמטוש יפה לו.


חבקי את אמא, כאילו שלו חיטטתי לך עם מטוש חמש דקות בפה עכשיו | באדיבות בתי קולנוע לב

המטוש, אשר הפך להיות אייקון קורונה מובהק, מגיע לשימוש בסרט הנוכחי בכמה הזדמנויות ואותן תוכלו לפענח לבד, עם הצפייה בו. מעבר למטוש, הסרט משתמש בקשרי נשים, קרי אם ובת וסבתא ונכדה, במשך תקופה נמתחת בהיסטוריה, אשר מתחילה עשרות ואף מאות שנים לאחור. הקשר המשפחתי הוא זה שנבחן ברמות מרובות בסרט, הוא מתחיל אותו, משתעשע בו ומסיים עמו בסופו של דבר, כאשר אף אחת מהדמויות לא נותרת באותו המצב והסטטוס כפי שהחלה את הסרט, בכל הנוגע להתפתחות האישית שלה והן חוות צמיחה רצינית, בעיקר בתחום האימהות והיחס אל עצמן בתור נשים ואימהות, אך בד בבד גם בתור בנות ונשים, אשר בסך הכל צריכות לחוש נאהבות ונזקקות.

הגברים בסרט הם אורחים. לעיתים רצויים ועדינים, במידת מה, לעיתים בעלי נוכחות נפקדת וטוב שכך, אבל הסרט הוא בדיוק כפי שמשתמע ממנו - מתעסק באימהות ובנשים המבצעות את התפקיד הכל כך תובעני ולא תמיד עם מישהו (דמות גברית, בעיקר, אבל גם נשיות ותומכות) לצידן. הנשים מוצגות בסרט במגוון עשיר של רגשות ושל תפקידים וזו פשוט חוויה לראות איך אלמודובר תופר את החליפה הזו מכל כך הרבה סוגי חוטים ובעדינות ורגישות של אומן ענק. הכל מתחבר לו היטב; הצבע, הצילום, המוזיקה, המשחק הנפלא וגם הבימוי והעריכה, בסרט שכצפוי נותר עם מועמדויות בלבד, אבל כפי שנהוג בסרטים של אלמודובר, הוא יישאר עם המון אהבה והערכה של הקהל והמבקרים ולגמרי בצדק.


מי לא תזכה באוסקר? מי? מי? | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
עוד יצירה נפלאה של הבמאי, הכל יכול, הספרדי. סרט המשלב כל כך הרבה אלמנטים ביצירה עמוסה ודחוסה ובלתי ניתן להרגיש שום עומס או גודש, בכל הנוגע לעלילה או לתוצאה הסופית והנהדרת שלו.

משפט על הבמאי:
שלל בחירות מוצלחות של במאי שכתב סרט וחצי בזמן שהתחילה הקורונה. הוא טוען שזו הפעם הראשונה שהוא הביא פוליטיקה למסך, באופן יחסי לסרטיו, אבל אין ספק שדווקא כאן הוא מתנהל בעדינות מירבית, בשביל לנקוט עמדה אנושית יותר ופוליטית פחות.

משפט על השחקניות:
פנלופה קרוז בתפקיד יוצא מן הכלל, באופן כמעט קבוע בסרטיו של הבמאי הספרדי וכפי המצופה ממנה. התפקידים שלה אצל אלמודובר כבר זיכו אותה בפרסים וערימת מועמדויות בשלל פסטיבלים - זה עוד אחד מהם. מילנה סמיט היא תגלית מרגשת ויוצאת דופן. עדיין ניכרת קצת הצעירות שלה, אבל היא פשוט נפלאה. רוסי דה פלמה, שהוגדרה כבר לא אחת בתור המוזה של אלמודובר ואייטנה סנצ'ז גיג'ון, בתפקידים קטנים ופשוט נהדרים, כחלק מקאסט נפלא שעוטף את צמד השחקניות המרכזיות של הסרט.

משפט על אורך הסרט
שעתיים כמעט, לא מורגש באורכו ולא קרוב להיות מתיש ובעיקר מהווה קליעה בול של אלמודובר גם באורכו של הסרט.