"החיים המחשמלים של לואי וויין": החתול שתה שוב מהשמנת

הכוכב הבריטי הבלתי מעורער, שגם תקע את רגלו היטב בעולם המארוולי, כאילו בשביל לקבל חותמת שהוא יכול לעשות הכל, חוזר פעם נוספת לגלם את סוג הדמויות שהוא אוהב יותר מכל. מדובר ב...וזה יכול להתאים לכל אחד מהתפקידים הגדולים שלו, גאון אקסצנטרי, בעל כישרון יוצא דופן וחדות בלתי ניתנת לתפיסה. כזה שאין לו יותר מדי חברים וגם במשפחתו לא כולם מתחברים אליו, הוא רואה נסתרות וכאילו משדר על גל אחר לחלוטין - צרור עובדות, אשר מבדל אותו משאר בני האנוש הרגילים ויוצר עבורו בועה פרטית, שמקרינה על כל השאר. נשמע מוכר? שרלוק? טיורינג? אולי אפילו ג'וליאן אסאנג', בתפקיד ישן ונשכח ובל נדלג על דוקטור סטריינג' עצמו, שבהחלט מתאים לחלק מהתיאורים.


החתול שלי ואני...טייק ראשון | באדיבות סרטי יונייטד קינג

איך שלא תהפכו את זה, מכל כיוון שבא לכם, מדובר בשחקן שהוא כישרון על יוצא דופן, שהתפקידים הללו נמשכים אליו בדיוק כפי שהוא נמשך אליהם ולא בכדי הוא אחד מהמפיקים של הסרט הזה והכוכב הראשי שלו, כי סיפור כזה מעניין וצבעוני צריך לספר ומי יכול לספר אותו טוב יותר מממיסטר B.C? מעבר לתפקיד המטורלל לחלוטין, עם האחיזות הקלושות בנורמה, שמגלם קאמברבץ', מדובר בסרט שהצבעוניות, התזזיתיות, התפאורה, האווירה והרקע שלו לחלוטין מתערבבים בין מציאות שפויה יחסית לבין כזו פסיכדלית לחלוטין. הוא נע ונד בין טירוף חלקי לטירוף מלא וברגעים ממש ממש מועטים, הוא נותן תחושה קלילה של הורדת הילוך או שניים - כאשר האהבה פורחת ומלבלבת לזמן מוגבל מאוד.

היו לא מעט רגעים בסרט, אפילו רבים למדי, שהוא הרגיש כמו גרסת ספין אוף לסרטו של ארמנדו יאנוצ'י ובכיכובו של דב פאטל הנפלא, אשר סיפרו את סיפורו האלטרנטיבי והשגעוני של דיוויד קופרפילד (ב"ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד"). זה היה סרט בקצב גבוה, אשר לא הצליח יתר על המידה, למרות איכויותיו ואיכות הופעתו של פאטל וגם היה סרט שנית לחלוטין להעניק עבורו את המילה המשומשת ביותר של השנה החולפת בישראל: "טרלול" ואכן מטורלל הוא היה. הסרט הנוכחי אמנם לא הכיל את טילדה סווינטון, כי אם את אנדריאה רייסבורו שעוד צריכה לקרוע כמה זוגות נעליים, לשרוף ערימת פאות ולהמיס קילוגרמים של איפור, בכדי לדגדג את ברכיה של סווינטון, אבל יש כאן כיוון ובכלל לכל הסרט הזה, כיוון דומה לחלוטין לזה של סרטו של יאנוצ'י.


החתול שלנו ואנחנו...טייק שני | באדיבות סרטי יונייטד קינג

התקופה, הלוקיישן, התלבושות, הטירוף, הברברת והתזזיתיות...אפיל ו שם הסרט הארוך והקומי למדי, מתכתב באיזו שהיא צורה עם עמיתו. יש כאן הכל מהכל ועם זאת, ישנה כאן הופעה ראשית של כוכב שנותן נוקאאוט לזה של הסרט המקביל ובר ההשוואה. קאמברבץ' פשוט חורך את המסך עם עוד הופעה לפנתאון ויסלחו לנו חובבי המארוולים המושבעים מאוד, אי שם בשטח, אבל כשמדברים על חריג ויוצא מן הכלל, בכל הנוגע לבן אנוש שנבדל מהשאר, כנראה מדברים על דמויות כמו זו של לואי וויין, שהתחיל במקום כמעט נורמלי, אבל מסיים במקום שונה לחלוטין והכוכב שמגלם אותו פשוט לוקח את עצמו ואת הצופים למסע מאוד משכנע, בכל הנוגע להופעתו בסרט.

קשה למתוח את הקווים בנוגע לעלילה של הסרט, אבל אפשר לומר שמדובר בתקופה ויקטוריאנית, על כל המשתמע לכך. זה מתחיל אי שם, לקראת החלפת הקידומת של גיל העולם ל-1900 ולואי וויין מוצג בתור איש תמוה, הזוי, אבל בעל כישרון על לציור, אשר יעשה כל מה שנדרש בשביל למשוך קצת את מושא הציור שלו לעברו - בין אם מדובר בשור זועם או סתם אדם שמחזיק כלב פומרניאן ברכבת. הוא מפרנס את אמו וחמשת אחיותיו, שמחפשות חתן תחת כל עץ רענן. עבור אחיותיו הצעירות מובאת אומנת, אותה רוצה וויין לשלח לדרכה, כי הוא המפרנס הראשי וגם המחנך, הסופר, הצייר ואיש האשכולות שרוצה לחקור את תחום החשמל, אותו הוא משייך...בעצם להכל בחיים. האומנת לא תלך לשום מקום, כי על אף היותו אדם של הרבה מילים וקצת קשר אנושי, הוא מוצא את עצמו שבוי בתבנית שלא הכיר עד כה.


רגע...מה?! | באדיבות סרטי יונייטד קינג

מפה לשם, העלילה תתגלגל ואיתה גם תתחיל היסטורייה של מחלות הנפש בקרב משפחת וויין, החל מהאחות הצעירה וכלה בלואי עצמו. בתווך עוד יגיעו צרות אחרות מעבר לבריאותם הנפשית של בני המשפחה, אבל בין לבין...חתולים. כן, כן...הרומן של וויין עם חתולים הוא זה שהפך אותו לשם מוכר בכל בית בריטי ויותר מכך...הפך את החתול ליצור שכל בית בריטי ירצה לאמץ לעצמו. כמה שהתקציר של הסרט נשמע תלוש, קומי וחסר היגיון, מדובר באדם שהמהפכה האומנותית שלו הביאה את החיה הזו לכל בית ובית באנגליה בתור יותר מלוכד עכברים וכזה שיצא לו שם רע בתור חיה שהיא אייקון לנאחס. הציורים של וויין הפכו לא רק לסמל מוכר בתחילת המאה הקודמת ואת הסטטוס של החתולים באנגליה, הם גם ייצגו, עם המשך הדרך, את ההידרדרות הנפשית של הצייר שלהם ואת הסגנון האומנותי, שעוד יחקר ועדיין נחקר על ידי טובי הפסיכואנליטיקאי� �.

הסרט מקוריין על ידי ענקית קולנועית נוספת, שאותה לא תראו בשום שלב וגם הטון של הקריינות, הוא זה שמלווה את הסרט והופך אותו למה שהוא: ביוגרפיה כמעט קומית, אשר מהולה בלא מעט רצינות, עצב וכאב - הרבה מאפיינים שהנחו את חייו של וויין ואת חיי בני משפחתו וכמובן חתוליו המפורסמים. יש בו לא מעט רגעים ובעיקר דמויות מפוספסות. העניין של החשמל וגם מרבית דמויות המשנה לא מתעבות מספיק וקשה להיקשר אליהן, כי יש בעיקר דמות אחת, אשר מוקפת בעשרות, מאות וגם אלפי ציורי חתולים. אבל ההגשה, הזרימה ובעיקר ההופעות הנפלאות וגם הרציפות של הסרט מצליחים לטשטש לא מעט מגרעות שלו והופכות אותו לסרט מהנה, שבהחלט נצמד וללא ספק מדגיש גם את החיים המחשמלים של השחקן הראשי שלו.


אני חושב שאין סיכוי לשיזוף שלכן היום, בנות | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
צבעוני. מרהיב. מטורלל. עמוס ועם זאת לעיתים גם מדולל. כל כך הרבה אלמנטים מתחבאים בין הצבעים והטרלול של וויין והחתולים שלו, שפשוט אי אפשר שלא לאהוב את הסרט הזה, שפשוט עובד.

משפט על הבמאי:
וויל שארפ איננו מהמוכרים שבין במאי הוליווד. זהו בסך הכל סרטו השלישי המלא והראשון שהוא לא מגלם בו אף תפקיד והוא עושה עבודה פנטסטית ומלאת דימיון וחיים.

משפט על השחקנים:
פה חובה להתעכב כמה רגעים נוספים על בנדיקט קאמברבץ' שפשוט מעניק פה הופעה נוספת לקולקציה. יוצא מן הכלל. מטורלל כרגיל ואף יותר, על פי דרישות התפקיד. לצידו קלייר פוי ואנדראה רייסבורו בהופעות טובות ובעיקר רייסבורו. בתפקידי משנה נוספים ונפלאים לא פחות גם תוכלו למצוא את טובי ג'ונס המשובח ואת קולה של אוליביה קולמן, הבלתי נראית והנפלאה עדיין. מיני תפקידים גם חולקו לענקים אחרים דוגמת טאיקה וואיטיטי, ניק קייב וריצ'רד איואדי.

משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי. מדוד היטב, מדויק ותופס בדיוק את הנפח הרצוי לסרט מסדר הגודל הזה. לא היינו משנים או מחליפים דקה.