"בלפסט": זכרונות מאירלנד

עונת האוסקרים בפתח וההימורים כבר נזרקים לאוויר. השם "בלפסט" נאמר בכל פה והוא בהחלט סרט נהדר ומהנה, אבל לאחר הצפייה בו, זה קצת מרגיש כמו יחצנות ענפה וחזקה עבור הבמאי, שכבר זכה ללא מעט קיתונות של בוז בקריירה מצד אחד, אבל גם פספס לא מעט פרסים מוזהבים ונחשבים, מהצד השני. אם הוליווד תעניק לו את הפסלון המוזהב השנה, זה יהיה בעיקר בבחינת תיקון היסטורי, כפי שנעשה אצל חברי האקדמיה לא פעם ולא פעמיים. מהנה ככל שיהיה, אישי ואינטימי וגם מקסים ויוצא מן הכלל, הסרט הזה הוא בוודאי לא הטוב ביותר של השנה ועל אף כל מחמאה אפשרית, אשר הורעפה עליו, קשה לשים את הכתר על ראשו, מבלי להסתייג.


שמע, אתה חייב לעזור לי לארגן איזה אוסקר | באדיבות: Tulip Entertainment

הסצנה הראשונה והארוכה היא בדיוק המיקרוקוסמוס לסרט כולו. אקספוזיציה עשירה בצעקות, קולות רחוב, חיים שוקקים והומים ו...פיצוצים. הניגוד הזה, שנמצא בסצנת הפתיחה, הוא המתאבן, המנה העיקרית וההכנה לקינוח. בכל שלב ושלב מהסרט מגיש קנת' בראנה לקהל הצופים את זיכרונות ילדותו, אשר נצבעו שחור לבן, כחלק משיר געגוע לילדותו ולייחוד שבה - לטוב ולרע. השחור לבן הוא ייצוג בעל כמה משמעויות עבור בראנה והסרט שלו; ראשית - נוסטלגיה, כמו בכל סרט בשחור לבן, משדר גם בראנה משהו נוסטלגי לעצמו, לצופים ובאופן כללי. משמעות נוספת היא הניגוד החד בין מציאות מחוץ לביתו של הגיבור הראשי בסרט ובין המציאות שהוא יוצר לעצמו, על אף מה שמתרחש מחוץ לביתו.

והניגודים הללו ממשיכים להתרחש כמעט בכל סצנה ובכל חלק מהסרט. פרעות מהולות בשירים תקופתיים, שממש לא מאפיינים את מה שהצופה חוזה בו, טלוויזיה עם דיווחים על הרוגים, שריפות וגל של ונדליזם ופיצוצים אל מול ילדון בלונדיני, אשר מדבר על אהבה, משפחה, לימודים והכל חוץ מלעזוב את עיר הולדתו למקום עם קצת פחות רעש. וכן, יש גם את עניין הרחוב הדחוס, המשותף והכל כך משפחתי, במסגרתו חיים כל תושבי השכונה, מכירים זה את זה וגם מתמודדים עם פורעי חוק ועבריינים ורק מנסים לשמר שגרת חיים כלשהי, על אף המצב. לבסוף מגיעה גם הכנסייה - סלע המחלוקת המרכזי ברחוב האירי של שנת 1969 - הפילוג והקיטוב, ההסתה והשסע ההולך ונפער בגלל המתיחות הדתית ברחוב וכמובן הדרך השפויה ביותר שניתן להביט בה, דרך עיניים של ילדון קט.


לא היו ניירות טואלט בסופר, כולם עדיין בשגעת של הגל הראשון | באדיבות: Tulip Entertainment

בראנה החל לתקתק על המחשב שלו, ללא הרף, כאשר מגפת הקורונה עלתה לראשונה והביאה עמה סגרים צפופים והדוקים. הוא חשב שזה הזמן הנכון להעלות זיכרונות על ימים של כמעט סגר, שונה בתכלית מזה שהביאה עמה המגיפה, אבל דומה באווירת הטבעת המתהדקת מבחוץ אל מול הרצון לבלות את הזמן בחיק המשפחה, ככל הניתן. התקופה עליה מדבר סרטו של בראנה היא הקיץ של שנת 1969 והמיקום הוא, כאמור, העיר בלפסט, אשר כוללת בתוך אחד הרחובות הקטנים שלה אוכלוסייה מעורבת של קתולים ופרוטסטנטים. מצדו האחד של הרחוב ישנה אמא שמחפשת את בנה הצעיר ומהצד השני של אותו הרחוב, אחרי מספר רגעים של משחקי כדור, אימהות קוראות לילדיהן, חברים מחליפים חוויות ועקרות בית מפטפטות, נמצא הכיאוס ומתפשט במהירות שיא, רגעים אחדים אחרי אלו של התמימות.

מהרגע של ההתנגשות הראשונה בין טוב לרע, בראנה לוקח אותנו למסע מאוד אישי, דרך עיניו של ילדון קט, בן 9, בשם באדי. באדי חווה את הפרעות האלימות והרגעים הלא יציבים גם לצד רגעים קסומים, שהוא חומק בראשו, דמיונו והתמימות שבו, למקומות אחרים לחלוטין. יש לו קראש מטורף על הילדה הכי חמודה וחכמה בכיתה, הוא נהנה להכין שיעורים (כמה שזה אפשרי בכלל) לצד סבו, אשר מעניק לו עצות ותובנות בנוגע למתמטיקה וכיצד לפתור לפחות חלק מהתרגילים שלה. יש לו אם אוהבת וחמה וגם עצבנית כשצריך ואב, שהוא רואה אותו אחת לשבועיים, כיוון שהוא עובד באנגליה וצריך להרוויח כסף ורצוי לא לבזבז אותו על שטויות כמו נסיעות הביתה, לראות את הבנים שלך ואשתך.


ואז אמרתי להם...חודשיים לא החלפתי גרביים! | באדיבות: Tulip Entertainment

באדי סופג את המציאות הזו בתור כזו חווייתית (באופן שלעיתים קצת מרגיש כמו "החיים יפים" של בניני). בין אם ישנן חוויות טובות או רעות, הוא נותר מחויך, סקרן וכל כך תמים, שפשוט אי אפשר שלא להעריץ אותו. בכל פעם שרוחות רעות מנשבות, באדי ואתו גם הסרט, הולכים למחוזות אחרים לחלוטין, הן בראש והן באווירה שאותו ראש יוצר ועל אלו, בפשטות מאוד גדולה וגם בחום מאוד גדול, מבוסס הסרט. החיים בבלפסט של סוף שנות השישים וקצת לפני המעבר לשנות השבעים והרוחות שאותן שנים התאפיינו בהן, כללו את החום של הרחוב, לכל סוגיו ואת התא המשפחתי, המורחב, שלא רק התאפיין באם, אשר מגדלת את ילדיה כמעט לבדה, כי אם גם בצמד סבים ובאב, שאמנם הוא נוכח-נפקד, אבל הוא כזה שדואג לתא המשפחתי הקטן שלו.

הסרט מתגלגל בתקופה קצרה יחסית, אבל מביא עמו תמורות רבות, חוויות בלתי פוסקות והמון ייחודיות תקופתית. שואב השראה מהגדולים מכולם, כאשר הוא מספר את סיפורו בז'אנר שהוא חצי דוקומנטרי וחצי דמיוני, כאשר רבע ממנו גם מצולם מעין הילד. הקולנוע תופס כאן מקום חשוב וניכר כי בראנה הולך בדרכים של גדולים ממנו, כמו פדריקו פליני, אלפונסו קוארון ואפילו פאולו סורנטינו (שעשה פליני, ממש לאחרונה) ופשוט מסריט את זכרונות ילדותו והרגעים שעיצבו אותו, בתור אדם ובמאי ומוסר אותם לקהל הרחב, בכדי שייוותר על שיפוטיות ופשוט יחבק את היצירה שלו.


כשתהיה גדול, תקבל כסא בר משלך...בבר | באדיבות: Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
אין מדובר כאן ביצירת מופת חד פעמית וכזו שתרגום למישהו להחסיר פעימות רבות. ועם זאת ועל אף שהכל מרגיש כבר לעוס, בתור רעיון, אי אפשר שלא להיות מוקסמים ולא להתאהב בדמויות, בצבעוניות שלהן (על אף השחור לבן) וברגעים הטובים שהתקופה הזו סיפקה לגיבורי הסרט.

משפט על הבמאי:
קנת' בראנה אחרי סיבוב כושל של בימוי סרטים בשנים האחרונות, חוזר ובגדול וגם אפילו מוצא את עצמו, אולי מבלי להתכוון אפילו, בתור אחד המיועדים להניף פסלון בסוף הערב.

משפט על השחקנים:
ג'ודי דנץ', ג'יימי דורנאן וקיארן הינדס בתפקידים קטנים יחסית, בסרט. הפוקוס המירבי הולך לילד בלונדיני אחד קטן בשם ג'וד היל, שבוודאות ובהחלט לקח את מרבית הפוקוס - הן של הסרט והן של הגיבורים שלו.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי זמן נטו. תענוג.