Amazon פינת Apple TV: משהו להירדם איתו

בעידן של שטף תכנים בלתי פוסק, שכבר מזמן לא זולג לו מהקולנוע ובעיקר בעידן בו מספרי ההדבקות מגיעות בעשרות אלפים, נראה שעדיף ללא מעט אוכלוסיות להישאר בבית, לעת עתה. מה טוב כי יש תחליף הולם, בדמותם של שירותי הסטרימינג (גם אם כולם עדיין לא הספיקו לדרוך בארץ). היום נעסוק בכאלו שהארון שלהם מכיל פסלונים, שלאף אחד מאיתנו ככל הנראה לא יהיו, אלא אם נזמין בעלי אקספרס.

מצידה הראשון של הזירה, נשען על ארבעה פסלונים מוזהבים ועם תפוח נגוס בידו, עומד לו האח (ג'ואל) כהן בתחילתה של קריירת סולו ועם בחירות תמוהות למדי. מהצד השני ובחסות Amazon Prime ועוד כמה רשתות סטרימינג (גם Apple TV, אגב) עומד פול שריידר, מבלי להחזיק אף לא פסלון אחד בידו, אבל עם הרבה כבוד, הן בתור תסריטאי והן בתור במאי. מה משותף לשניהם? ייתכן מאוד ואם יש לכם בעיות שינה, הסרטים שלהם ברשתות הסטרימינג, יעזרו לכם להירדם היטב.


ראיתי מקבת', נרדמתי... | צילום: IMDB


"הטרגדיה של מקבת'": כמה פסלוני אוסקר צריך בשביל להוריד את האף מהתקרה?

נדמה כי המודעות העצמית עזבה את ביתו של ג'ואל; חצי מאחד הצמדים המפורסמים ביותר בעולם, בתחום הבימוי, הקולנוע ובכלל. אחרת קשה מאוד להבין מה הייתה המוטיבציה שלו ליצור את הסרט, שכל כולו לעכברים, היושבים בשורות הראשונות של הסינמטקים, חובבי תיאטרון וספרות וגם כמובן...לקהל צופי Apple TV? כי ידוע שמה שמעניין את שירותי המזרימים הוא סרט המבוסס על תכנים של שייקספיר ואם אפשר גם ב"שפת המקור" השייקספירית, אז למה לא? הקהל של התפוח הטלוויזיוני דווקא יודע שאיכות איננה מילה גסה, אבל תמוה מאוד צרור הבחירות של כהן במה שהוא אורז ומוכר לצופים.

את אגדת מקבת' השייקספירית כולם מכירים. מי שלא קרא בתיכון, השלים באחד מהעיבודים שנוצרו עבור היצירה של וויליאם שייקספיר. מי שלא השלים את אף אחד מאלו, ככל הנראה גם לא יפנה לעיבוד הזה של האח כהן, בשביל השלמות מאוחרות. אחד ההבדלים משלל הגרסאות הקולנועיות שנעשו למחזה השייקספירי נובע מעצם העובדה שהסרט הנוכחי מנסה לשמור על זיקה מבחינה עלילתית בעיקר. בלי ניסיון להתאים לרוח התקופה, לבצע פרשנות משלו או כל סוג של אדפטציה. העדכון היחיד הוא ברוח ה-BLM וכניסתו של דנזל וושינגטון לתפקיד הראשי והנחשק, השאר נותרים תקופתיים, כולל השפה.


זה אני...מקבת' השחור הראשון לשמי | צילום: IMDB

זה סיפור על בגידות, תאוות שלטון וכוח, הסתה ובעיקר המון טירוף. זה סיפור שכבר מסופר מאות שבשנים, אבל בעיה גדולה מאוד נעוצה באיך שהסיפור הזה מסופר. לא מעטים הם מבקרי הקולנוע והספרות, אשר יצאו אחרי הקרנת טרום הבכורה עם עיניים בורקות ואצבעות מדגדגות בכדי לתאר את יצירת המופת הקולנועית בה חזו. רבים יותר יהיו צופים שירותי הסטרימינג שירהיבו עוז וייקחו את הנטל הזה על כתפיהם, בשביל לנסות ולהבין את שייקספיר קצת יותר טוב דרך קולנוע ולא באמת יבינו. ודווקא האיש אשר יושב על כס הבמאי, אשר מבין דבר או שניים בהנגשת תכנים סבוכים בדרכים מקוריות, יצירתיות ומלאות בהומור גרוטסקי, ציני ושחור הוא אותו האיש, שהתפצל מאחיו, ששנים רבות היה ידוע בתור החצי השני שלו ושזה שאתו ידע ליצור ייחודיות קולנועית, כאילו איבד חלק מהחדווה, בבימוי יצירה רצינית שכזו.

דנזל וושינגטון ופרנסס מקדורמנד (שהיא גם זוגתו, בחיים, של ג'ואל כהן), שהם שקולים לשישיית אוסקרים ביחד (רביעייה לפרנסס וצמד לדנזל) פשוט נבלעים כחלק מהצגה ויזואלית מרהיבה בשחור לבן, שכאילו מנסה לקחת את כישורי המשחק שלהם לקצה, אבל הכל נראה מאולץ, ארכאי ומיושן. העלילה ברורה ונהירה לכל צופה וזאת גם מבלי לקרוא תקציר, היופי הוויזואלי ויכולות הבימוי והמשחק של שלושת זוכי האוסקרים הללו לא נעלמים לרגע מעיניו של הצופה, אבל בסופו של דבר מקבלים תוצאה דלוחה ופשוט די משעממת, אשר משוועת לעדכון גרסה רלוונטי ולא לכזה מיושן, שבעיקר מדגיש את הפער בין הרעיון והחזון של הבמאי לבין הקהל הרחב, אליו הוא מתעתד לשדר את חזונו.


תביאי נשיקה, בובה | צילום: IMDB




"סופר הקלפים": אוסקר לא יזכה באוסקר

לאוסקר אייזק הייתה שנה עמוסה למדי: שני סרטים, עוד אחד מדובב ומיני סדרה. הריטואל השנתי הזה עומד גם להשתכפל בשנה הבאה, כמעט באותו הסדר, רק עם תכנים שונים לגמרי. הוא שחקן אופי, שחקן מרהיב ועמוק. במבט ורבע הוא יכול לשבות והוא יודע לגלם מנעד גדול של דמויות, מכל הקשתות ובכל הז'אנרים. הוא יכול להיות פו דמרון של טרילוגיית סרטי "מלחמת הכוכבים" החדשה ומיד לאחר מכן הוא יכול להיות לואין דיוויס - התפקיד שהביא לו את הפריצה המיוחלת. הפעם הוא יותר לואין דיוויס מאשר פו דמרון והוא בהחלט מיטיב לגלם את התפקיד של הגבר המיוסר, בהיותו דמות ראשית בתסריט, אשר אותו כתב המומחה לכתיבת דמויות גיבורים ראשיים גבריים ומיוסרים, המחפשים אחר גאולה ולא דווקא בדרכים ישרות.

וויליאם טל (כן, כן) הוא חיית קזינואים והימורים. הוא מעיד על עצמו מהרגע הראשון של הסרט שכלא תמיד היווה מסגרת לא רעה בשבילו. הוא אדם של הרגלים ומסגרות ועל כן הוא אוהב להגיע מדי יום ביומו לקזינו אחר, לספור קלפים ולנקות קצת את הקופה המקומית. הוא אף פעם לא מגזים או קופץ מעל הפופיק ותמיד חוזר למלונית הקטנה שלו, באם הדרך ובמרחק סביר מהקזינו, אותו הוא עומד לפקוד. במלונית הוא יעטוף את כל הרהיטים בסדינים ויקשור עם חוט קשירה הדוק ובאופן כזה, שייראה כאילו מדובר ברהיטים לפני העברה לדירה חדשה. למה הוא עושה זאת? תוכלו רק לנחש, אבל עם התקדמות כל שלב ושלב בסרט תגלו את צרור העובדות הקטנות על האיש, ששמו האמיתי ייחשף היכן שהוא, באמצע הסרט.


יאללה, אול אין | צילום: IMDB

הוא פוגש צעיר מתוסכל בשם קירק (המגולם על ידי טיי שרידן), אשר מחפש נקמה במפקדו של אביו מתקופת הצבא, אשר גרם לאב להתדרדר ולהפוך להיות שיכור אלים ומטורף. רצתה יד המקרה (לא באמת היא) והשניים נפגשים ומוצאים לעצמם דרך ואויב משותפים. וויליאם לוקח את קירק תחת חסותו והם הופכים לחברים למסע הימורים. תוסיפו את לה לינדה (המגולמת היטב על ידי טיפאני האדיש, שמי ידע שהיא שחקנית לא רעה בכלל?) שהיא אושיית הימורים ונציגת מהמרים כבדים, הממנים את המתחרים בטורנירים של פוקר ולבסוף תבזקו מעט וילם דפו מעל הכל, בשביל לחדד את הטעמים הטובים ותקבלו סרט לא רע בכלל, שדווקא נופל בעיקר לבורות של עצמו, כאשר הוא נתקע על הסברים טכניים של פוקר והקצב שלו לא מתאים לצפייה לכל בן אנוש.

בדיוק כאשר אתם חושבים שהעלילה תיתן לכם להניח את הראש ולנמנם, מגיעים רגעי פלאשבק והם צווחניים ומעוררים. הם יכתיבו את הטון של הסרט בערך מהאמצע שלו והם אלו ששומרים את הצופים עירניים, בכל הנוגע לעלילת הסרט. הקצב איטי, מנומנם לעיתים, אבל ככל שהעלילה מתקדמת ונחשפת, כך גם הדמויות והביצועים שלהן משתפרים עשרות מונים ובעיקר אייזק, שנותן בסרט הזה תצוגת תכלית נוספת, אשר מבהירה, בפעם המי יודע כמה, איזה שחקן נפלא הוא. שריידר, אשר ביים לפני חמש שנים, את ההצלחה המסחררת והכמעט אינדית של אית'ן הוק - "הכנסיה החדשה" שוב מיטיב לחטט בפצעיו של גבר מצולק, בסרט שסובל מיותר מדי עליות ומורדות, אבל בסופו של דבר מנווט לחוף מבטחים.


תביא נשיקה, בובה | צילום: IMDB