"קוברה קאי 4": קיצר, מתי הילארי סוואנק באה לסגור באסטה?

מה שהתחיל כמו פאן תמים וטהור, אשר פורט על מיתרי הנוסטלגיה של כולנו, לאיטו הולך ונראה בדיוק כמו סדרת הסרטים, שהלכה וכשלה בכל אחד שהמשיך את הצלחת קודמו היחסית. אותה ההצלחה היחסית עוד נמשכה איכשהו עם הסרט השני ונעצרה בסרט השלישי, המטופש ועם זאת ולמרת הכל, בסופו של דבר הגיעה הילארי סוואנק וקברה סופית את סדרת סרטי "קראטה קיד", אבל נתנה את האות לתחילתה של קריירה אישית מצליחה למדי. לא ברור אם יש בקאסט הנוכחי כאלו שעשויים להעיד, בעתיד, שהקריירה המדהימה שלהם התחילה בסדרה הקטנה והאהובה הזו, כי פשוט אין כישרון רב כל כך ברחבי הקאסט, כאשר בוחנים בעין בלתי מזוינת את הביצועים של הצעירים בסדרה. בסופה של עונה נוספת, אפשר לומר כי עדיין זה ממכר כמו ממתק זול וכיפי, שאחרי קצת יותר מדי ממנו, פשוט בא לכם כבר להקיא.


כל מסע קטן, מתחיל בלחיצת יד | צילום: Cinemablend

מה שהתחיל בתור סדרת יוטיוב צנועה, הצליח לטלטל את עולמם של מעריצים רבים מהאייטיז והניינטיז ולמשוך בהצלחה ארבע עונות, כאשר החמישית בפתח. בכל עונה אפשר להרגיש את הטעם המר והחמצמץ, עולה ונותן יופי של פייט, במקביל לטעם המתוק, ההולך ונעלם. הנוסטלגיה מתחילה להתפוגג וביותר שלבים של הסדרה ניתן לחוש כבר ברוויה מהמשחקים הבלתי פוסקים, שהם בסיסה של הסדרה ונשענים בעיקר על דילוגים חוזרים ונשנים במריבות והפיוסים בין ג'וני לורנס לדניאל לרוסו. הקצר בתקשורת בין הצמד, אשר נכתב ונדחף בכוח לגרונות המעריצים, בעיקר על מנת ליצור תוכן כמעט מאולץ וכיש מאין עבור העונה הנוכחית, כבר מתחיל לעלות על העצבים והכל משליך גם על מערכות היחסים של בני הנוער, בינם ובין עצמם וגם כמובן עם דמות ההורה הצמוד שלהם ויריבו.

רובי התרחק מג'וני ממזמן, הרגיש נבגד מדניאל לרוסו ועבר לצוות הקריזות של קריס. מיגל מצא דמות אב נוספת אצל דניאל לרוסו, ג'וני מקנא ובו זמנית מטפח את סמנת'ה לרוסו, שמרגישה שאביה מצפה ממנה ליותר מדי, מה שיוצר קנאה אצל פאפא סנסאיי דניאל לרוסו. נשמע לכם כמו אופרת סבון בשקל וחצי? בהחלט צדקתם ואם אתם רוצים להוסיף עוד שקל תשעים, תקבלו את היריבות של הדור הבא, בחסות אנתוני לרוסו הצעיר, שפעם היה ילדון שמנמן וכעת הוא נער מתבגר בחטיבה ובריון, שכאילו לא למד שום דבר ממסקנות הילדות של אביו. אם אתם רוצים עוד קצת אופרה, תוסיפו את הוק, שממשיך לדלג במסלול בין חנוניות לביריונות, דמיטרי שמאוהב בחזרה בחבר הכי טוב שלו ונקנח בטורי ניקולס, שחיה חיים קשים ובגלל זה היא ביצ'ית לשאר העולם (ושחקנית מביכה, ככה סתם), חוץ למאסטר והסנסיי שלה - קריס.


השיעור משותף, השיטות שונות | צילום: Almooon

רגע...קריס? הוא גם הביא שותף שיעבוד עמו בכדי להכשיר את השרצים שלו לתחרות האול וואלי, שנדמה שהיא הדבר היחיד שמעסיק את העמק והעולם כולו. נחשו מי יכול להיות השותף הסמוי שלו? כן, כן...טרי סילבר, ששכב בבוידעם כל כך הרבה שנים וטיפח את הקוקו האפרפר שלו, בדיוק בשביל הרגע הזה. ברגע מאוד מודע לעצמו ולסרט הנוראי בכיכובו, מתוודה טרי סילבר שההתנהגות שלו הייתה הרבה יותר ממגוחכת, כאשר ניסה לדחוף ילד צעיר אל עבר מסלול של רוע וביזאר, באחד מהסרטים הפחות אמינים של הסדרה (עד שכמובן הגיעה הילארי סוואנק לסו של הסרט ההוא) והוא מתוודה וחצי מתנצל בפני הצופים של הפרנצ'ייז על אותה התקופה (ועל הסרט והעלילה המטופשת שלו)...רק בשביל לשחזר אותה שוב, בעונה הרביעית של הסדרה וגם בזו החמישית, שתגיע אלינו לטובה.

העונה הזו היא כל כולה ההכנות לטורניר האול וואלי, כאשר בסופה של זו הקודמת התבצעה הפרדה בין שתי הרשויות: קוברה קאי (וסנסאיי קריס) לבין ג'וני לורנס, שהלך לפתוח את שיני הנשר או איך שהחליטה ההפקה להגחיך את האיש הזה עוד יותר, בשלבים מרובים בסדרה. בסוף העונה ההיא מתאחדים ג'וני ודניאל, בכדי להביס את קריס ולסגור לו את הדוג'ו, רק בשביל להתגרש גירושים זריזים בתחילת העונה הנוכחית ולפצל את הדוג'ו המשולב שלהם, בכדי להילחם בכוחות מופרדים בקריס, שהצטייד מאז בטרי סילבר, שלא הצליח להתגבר על יצר הרע שלו, בעט בכמה בקבוקי יין ובכמה עקרונות טובים, אשר טיפח במהלך השנים. הצלחתם לנשום? להבין הכל? לכתוב שוב?


והפעם, הוא הביא תגבורת | צילום: Screenrant

המריבות בין הנערים והנערות נמשכים, בין אם בהטרלות והצקות מרחוק ומקרוב ובין אם בהנחתת מכה אסורה לפני הטורניר, מצד כל אחד מהצדדים המעורבים. אם ציפיתם לקצת היגיון בוגר מצד המאסטרים מכל דוג'ו שהוא, תשכחו מהיגיון פנימי של הסדרה או כללי, כי כולם כאן שטופים שנאה ומונעים מהמון נקמה, על אף שהם מנסים לעטוף זאת. בעונה הזו כל אחד מהצדדים ניסה ללמוד את דרכיו של האחר, סנסאיי קריס נראה אנושי לעיתים וכמובן שחצי מהדמויות שהיו סמל הטוב בעונה שעברה, הפכו להיות נבלות גדולות ולהפך, כי אנושיות יכולה להתגלות אצל דמויות שחשבתם שלא יוכלו להשתנות ושוב...להפך. ככה זה כשרוצים הצלחות מיידיות ויצירת עניין שכבר מפסיק להתקיים - הופכים בין היוצרות ומשרים במים פושרים.

זה עובד נהדר ב-WWE כאשר פתאום "טוב" הופך ל"רע" ולהפך, מבלי להעניק סיבה אמיתית למעבר הזה, זה קורה גם במותגים גדולים אפילו יותר, כאשר הטוב המוחלט נמשך לצד הרע של הכוח (ואפילו מקבל אזכורים בסדרה, מצד הגיקים), אבל שום דבר לא באמת גורם למטרונום הבלתי פוסק הזה להפוך לסמל של אמינות, להיפך. עם זאת ולמרות כל מה שנאמר, הקסם, או רסיסים ממנו, מצליח להישמר איכשהו, בעבור שני סוגי הצופים; הצעירים וחסרי הסטנדרטים נהנים מהנדנדה, מהאקשן, מהקרבות, הדרמה והקצב הגבוה והמבוגרים מצליחים עוד לשאוב את הטיפות הכמעט אחרונות, שנשארו למותג הזה להציע לרגשות הסנטימנטליים שלהם.


רוצים לפרוץ גם לעונה חמישית | צילום: Polygon

ווילאם זבקה וראלף מאצ'יו מעולם לא היו שחקנים דגולים ואיכשהו הצליחו לפלס את דרכם בשוליים של הוליווד ולהישאר בעסקי הסדרות והסרטים מהזן הנחות יותר, עד שהגיעה "קוברה קאי" והפכה אותם לרלוונטיים איכשהו מחדש. כך גם אצל מרטין קוב ובעיקר אצל תומאס איאן גריפית', אשר מגלם את טרי סילבר ולא עסק בטלוויזיה או קולנוע קרוב לחמש עשרה שנים וחזר, כאשר נקרא אל הדגל, רק בשביל להוכיח שבהחלט ישנה סיבה לכך שלא עסק בהופעות על המסך הקטן או הגדול, בהיעדר כישרון מינימאלי של משחק. כמו סנסאייז טובים, המבוגרים של הסדרה מטפחים דור חדש של שחקנים בינוניים במקרה הטוב, או במקרה של פייטון ליסט (המגלמת את טורי ניקולס) - במקרה הרע מאוד. אין סצנה אחת בכיכובה שמניחה את הדעת, תמיד כעוסה, עם גבה מורמת, אשר מבחינתה היא זו שמבחינה בין מצבי הרוח המשתנים שלה (כועסת פחות, יותר והרבה יותר. אה..וגם זועמת).

העונה הזו ממשיכה לנוע מכוח האינרציה שסיפקה לה העונה הראשונה, אבל היא בהחלט ממשיכה את הקו המתדרדר של הסדרה כולה ובד בבד ולצד רגעים נחמדים במהלכה, היא מציגה בעיקר המון רגעים חסרי אמינות עלילתית בסיסית, חסרי אמינות ביצועית ברמת המשחק של מרבית הקאסט ובעיקר נעדרת רגעים טובים, שאפשר להיאחז בהם, כפי שקרה בעונות הקודמות. העונה החמישית הולכת להיות אירוע שיתרחש בסופו של דבר ויש לא מעט מעריצים, מכל טווח הגילאים, אשר ממתינים שהיא תצא לפועל ואין ספק שמרבית הקאסט מאושר לקחת חלק בהפקה, אשר מותירה אותם רלוונטיים, אבל יהיה טוב למותג הגוסס, שקם לתחייה זמנית, לחזור ולהפוך להיות משהו שאפשר להתרפק עליו ולא להמאיס את עצמו פעם נוספת. הדרך לשם, כידוע, קצרה מאוד.


אם רק זה היה קורה לפני ארבעים שנים, אולי לא היינו מקבלים סדרה | צילום: Cyberlayman