Amazon מול Apple TV - סיבוב נוסף

מצד אחד עומד סרטם של האמזונים, אשר ייתכן ותשמעו עליו בטקס פרסי האוסקר הקרוב. מהצד השני התפוחים בידיו של (מ)הרשלה אולי לא יניבו שום פסלון, אבל הם עוד חותמת לתו תקן האיכות שאפשר להדביק באופן כמעט עיוור על הסרטים שמיוצרים לאחרונה בפס של שתי חברות הסטרימינג המתחרות, שאינן קרויות נטפליקס או דיסני פלוס. האמזונות הולכות אחורה בזמן, בכדי לספר את סיפורה האמיתי של כוכבת הוליוודית בלתי נשכחת, מהיסודות של הסיטקומים האמריקאיים, בעוד החבר'ה של ג'ובס הולכים, איך לא? אל העתיד ואל סיפורי שכפולים. שני כיוונים מנוגדים, שני סרטים נהדרים. שימו את נטפליקס על Hold ותעברו רגע אל החבר'ה המתחרים.


"שירת הברבור": שים לי פעמיים מהרשלה עלי בפיתה

קחו את זוכה האוסקר הכפול: מהרשלה עלי, שכפלו אותו, הלבישו בבגדים שונים, בשלו בישול איטי ומחושב. להגיש לשולחן. מעדן. השחקן המחונן והמוכשר מתייצב להפקה של אפל TV+ בתפקיד מאתגר למדי ובסרט שמעורר מחשבה ולא בפעם הראשונה, בבחינה הקונספטואלית שלו. כאילו נלקחה מ"אקס מכינה", האווירה בסרט הנוכחי היא כזו שמכניסה את הצופה לעולם עתידני, אבל לא יותר מדי. הפשטות, מצד אחד והטכנולוגיה הקצת יותר מתקדמת מהצד השני, הקווים הנקיים והעיצוב המתוחכם אל מול יער עבות, שנראה אינסופי וכזה אשר מדגיש עד כמה הפערים בין האחוזה, שבה מתרחש נתח לא קטן בעלילה ובין שאר העולם גדולים ובלתי ניתנים לגישור צר.


מה את מרמרה? | צילום: IMDB

מ.עלי (לא ההוא ממכבי חיפה) מגלם את דמותו של קמרון, שהוא אדם מוכשר, מופנם ושקט (מתאים גם לשחקן עצמו, בכל הנוגע למה שהוא משרה בדרך כלל). הוא מתהלך, במחשבתו ובעלילה של הסרט, בין הווה עגמומי לבין מקטעים קצרים מעברו ומנסה לקבל את אחת ההחלטות הקשות והמאתגרות בחייו. הוא גוסס והטכנולוגיה העתידנית, במסגרת העולם בו הוא מתחיל לשיר שירה פרידה ממנו, מאפשר את החלפתו בשכפול גנטי מדויק, שימשיך לחיות את חייו במקומו וזאת מבלי שמשפחתו תדע דבר. הזמן הולך ודוחק בו לקבל את ההחלטה לטובת משפחתו, אבל מה עם טובתו האישית? מה עם העובדה הקשה מנשוא שמישהו עומד להחליף אותו בחיי משפחתו ואלו לא יזכו להיפרד ממנו, מהמקור?

שאלות מוסריות בנוגע לשכפולים והחלפות הן שאלות שהקולנוע מקפיד לשאול אחת לכמה זמן. בין אם מדובר באינטליגנציה מלאכותית או בהעתקה מדויקת, השאלה בנוגע לקיומם של יצירי אדם, בכדי להחליף את האדם, לכל מטרה שהיא, מנקבת בראשם של סופרים, תסריטאים ושאר אנשי תרבות. כמעט תמיד מדובר ביצור שכל תכליתו היא בכדי שישרת את האדם, בדרך כזו או אחרת ובמקביל נשאלת השאלה, האם בזמן שיציר כפיו של האדם לובש את צורתו האנושית, האדם מאבד את זו שלו או לפחות חלק ממנה. גדולה מכך היא גם ההתחבטות בנוגע לצורך להיפרד מהמשפחה באופן אישי או להשאיר את הצער ההדדי במעמד צד אחד ואת הצד השני במעמד המשפט המטריקסי האלמותי: Ignorance is a blease"".


כמה מילות פרידה? משהו? | צילום: IMDB

בנג׳מין קלירי בסרט ראשון באורך מלא, מנסה לשאול את השאלה הזו עם מעט מאוד כלים ועם מוקדי התרחשות ממוקדים ומצומצמים. מרגיש בלא מעט רגעים מהסרט, שהוא עדיין לא נסגר על התהליך ואת מרבית המוקד העלילתי והרעיוני לוקחים הצמד מהרשלה את עלי, בהתפתחות עלילתית שלא מצליחה לזנק מעל הקו הבנאלי, יחסית, שמוכתב לה. עם קצת יותר תעוזה, טיפה יציאה מהמסגרות של המשפחה והטרגדיה האישית ההולכת להתרחש, ייתכן שהסרט הזה היה הופך להיות הרבה יותר גדול והרבה יותר מרתק. עם זאת, נראה שקלירי די הולך כאן על בטוח בעזרת תסריט מהוקצע, הופעות נפלאות של מ. עלי ומהרשלה ע. ובעיקר בזכות עיצוב ועריכה חדים ומדויקים.

צריך תמיד להתעכב טיפה על זוכה האוסקר, שדי בוחר את תפקידיו בצורה מושכלת וחכמה. לא מכניס את הראש לתפקידים שיכולים להוזיל את מה שעשה קודם לכן וממש משתדל ללכת על סרטים מאתגרים, בכל הנוגע לעלילה או לפחות בכל הנוגע לדמות שהוא צריך לגלם. אין תפקיד קטן בשביל האיש הזה, אשר פרץ בהוריקן של רגשות ב"אור ירח" ושנתיים לאחר מכן השלים דאבל נוצץ עם התפקיד הנפלא של ב"הספר הירוק". נראה ששתיים הוא מספר המזל של עלי, שאוהב הכל בזוגות ובהפרשים של שנתיים. לצידו נעמי האריס, גלן קלוז ואקוופינה בתפקידים טובים למדי, אבל רק כאלו שיכולים להוות השלמה לעבודה המופלאה שהוא עושה בסרט הנהדר הזה. פעמיים.


זה אני! האחד שהוחלף לכבודך... | צילום: IMDB





"הזוג ריקרדו": לימבו של לוסיל בול באמאזון

בדומה מאוד לסיפורו של הרשלה עלי והתפוח הגדול, גם אצל אמאזון הצליחו לאסוף חומר משובח, ממנו עשויים אוסקרים והקהל המקומי כמעט עשוי לפספס את סרטו האחרון של התסריטאי הגאון והבמאי הטוב - ארון סורקין. למה הקהל המקומי יפספס? שתי סיבות מרכזיות: האחת, הסרט הזה מופיע באמאזון פריים וכידוע לכולם או לרובם, אם לא מדובר בנטפליקס, החשיפה קטנה יותר ועל אף שהוא מופיע בחלק מבתי האב המקומיים, הבאז אינו אותו באז. סיבה שנייה היא עצם העובדה שבסרטו החדש והשלישי, בסך הכל, של סורקין, העלילה סובבת כולה סביב לוסיל בול. השם נשמע ומצלצל מוכר, נכון? "לוסי אהובתי"? מישהו? משהו? עדיין מצלצל מוכר, כן? אבל זהו, בגדול.

הסיטקום האמריקאי המהפכני משנות החמישים, אשר אולי גם מוכר בשם "אני אוהב את לוסי" (I Love Lucy), היה אחד מאלו אשר שינו את כללי המשחק באותם השנים. לוסיל בול הייתה אייקון וגם דמותה, מהסדרה הפכה להיות אחת הדמויות האהובות באמריקה. לא מעט ממעמדה ומהקריירה שלה התערערו בתוך שבוע אחד, בו יותר מדי סדקים נפערו בתדמיתה המושלמת, מאיימים לפורר אותה לכדי אבק. החזית האיתנה והאחידה שהציגה עם בעלה ועם שאר חברי הקאסט של הסדרה החלה להיראות כמו מערכת היחסים של ישראל ושכנותיה ובסופו של דבר, הכל מתנקז לכדי נקודות בעבוע ורתיחה במהלך שבוע אחד, סוער במיוחד, בכמה חזיתות.


איך מישהו לא הבין מה לא בסדר בתמונה הזו? | צילום: IMDB

סורקין מעניק מבט חודרני ומאוד חשוף, בעודו מקלף ערימה של שכבות מכוכבת הסרט שלו. לוסיל בול נחשפת בתור דמות שאיננה רק מבטא מוגזם ובעלת התנהגות מטופשת, הגובלת באבסורד. מי שהייתה אמונה על אירוח עשרות מיליוני אמריקאים בסלון ביתה, תוך כדי סיטואציות משעשעות, מתגלה בתור אישה פרפקציוניסטית, חולת שליטה ודומיננטית. היא הייתה נשואה לדזי ארנס, שהיה אמריקאי ממוצא קובני ובעל מבטא שהולך ומתגלגל לפניו והוא גם היה הדמות הגברית המובילה בסדרה, במסגרתה כיכבו השניים בתור בעל ואישה. לשניים היו צמד שכנים בשם את'ל ופרד ולכולם היו שלל סיטואציות ביזאריות, יומיומיות ומצחיקות, עבור האמריקאיים, שרק חיפשו אסקפיזם.

באותו שבוע גורלי מתרחשים מספר אירועים, שאולי משקפים את רוח התקופה ההיא, אבל גם מנסים להתיישב איכשהו בתור רלוונטיים לתקופה העכשווית. עיתונות מגויסת מאיימת לשנות את גורלה של כוכבת הסדרה בעקבות העובדה שהיא עשויה להיתפס בתור קומוניסטית, עבירה שדינה אמנם לא היה סופ"ש בגולאג או תלייה בכיכר העיר, אבל בהחלט הייתה יכולה להתחיל ולחפש ליצור לעצמה חברויות חדשות. בד בבד, מגלה לוסיל, על פי אותה עיתונות, כי ייתכן ובעלה לא היה נאמן לה וגם שהיא עשויה להיות אם בפעם השנייה; כל זאת בעיצומה של עונת שידורים רותחת. האולפנים והאנשים, אשר מקיפים את לוסיל ודזי מגיבים לכל אחת מהבשורות הללו בדרכים שונות, אבל בעיקר מוכיחים את הצורה המרובעת, במסגרתה החלטות היו מתקבלות בתעשיית הבידור ההוליוודית של אותם הזמנים.


אני מרגישה שהשבוע הזה יוציא ממני את הטיפות האחרונות | צילום: IMDB

גם עצם מוצאו הקובני של דזי ארנס והחיבור שלו לאישה מהמיינסטרים גורמים להרמת גבות, בשלבים כאלו או אחרים וכל אותן מחלוקות בין בני הזוג לבין עצמם, בין בני הזוג לאמריקה ובין לוסיל בול לאמריקה, לבעלה, לעמיתיה ולפורמט, כל אלו יוצרים שבוע אחד סוער, עמוס בפלאשבקים, עימותים בין המון דמויות, תפיסות עולם שונות, בין אם מגדריות, אומנותיות או פוליטיות והמון המון המון חדרים אפופי עשן סיגריות בלתי פוסק. סורקין בונה את העלילה והדמויות היטב, כפי שהוא יודע, בתור תסריטאי, עבור במאים גדולים ממנו ועם זאת מרגיש כאילו הרבה מדי נדבכי עלילה לא מצליחים להגיע לשיאם, על אף הדמויות המהפכניות והמרתקות, שקיבלו הצצה חודרנית מאוד אחרי יותר מדי זמן מרגע שקצת נשכחו ונשחקו בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי.

סרטו של סורקין טועם מהמוקומנטרי, הדרמטי וגם עובר במחוזות הפסיכולוגי ועם כל הטעמים הללו, ערימות הקונפליקטים והדמויות שהוא מנסה לשלב וגם להתעמק בהן, מעבר לאלו הראשיות, מרגיש כאילו יותר מדי נושאים עוברים תחת זכוכית המגדלת שאורכת קצת יותר משעתיים. המשחק של חוויאר בארדם וניקול קידמן נהדר ולצידם, באופן שקט, אבל כל כך טיפוסי; מגלם ג'יי. קיי סימונס את וויליאם פרולי, אשר מגלם בסדרה את פרד השכן והוא פשוט כובש. אולי זה הניתוק הכללי של הסרט מהקהל הישראלי ואולי עצם העובדה שהוא קצת ירד מתחת לרדאר, בעבור סרט בסדר גודל שכזה סרט אמור להיות (וכמובן לא הוצג בבתי הקולנוע המקומיים, כי הוא רכוש אמאזון, כאמור) ואולי סתם קצת קשה להתאהב בסרט הזה, כמו שהציבור האמריקאי התאהב בדמותה של לוסי, אבל הידיים של ארון סורקין יצטרכו לבחור סרט אחר, על מנת לחבוק בזכותו את פרס האוסקר הנחשק.


אל תתני לי את המבט | צילום: IMDB