נטפליקס מורידה מסך על 2021

שנת 2021 הייתה עמוסה בהמון זבל נטפליקסי. הצופים קיבלו הבטחות להמון סרטים והמון סדרות; במחלקת הסרטים הייתה התרסקות קולוסאלית במשך מרבית שלבי השנה, אבל ככה לפני ששנת 2021 מורידה מסך, החלו שם בנטפליקס להוציא את כל מועמדי האוסקר וההפקות הגדולות כדי לא להישכח לקראת טקס האוסקר של תחילת שנת 2022. את מרבית הטובים של אוקטובר-נובמבר כבר הגשנו לכם על פלטה מוזהבת, אבל עוד אחד נשכח ומומלץ של נובמבר והסרט הגדול של אדם מקיי וצבא הכוכבים שלו הגיעו לסגור את השנה בטעם טוב. כי למה לא בעצם? אז...שנצלול?

שבעה אסירים: עוד אגרוף ברזיאלי עמוק בבטן

ייתכן ותדלגו עליו ברפרוף הבלתי נגמר בסרטים שנטפליקס מציעה ובין אלו אשר עומדים מולכם בספריותיה האינסופיות. כל עוד הוא טרי יחסית, כדאי לעצור שנייה ולהוסיף למועדפים, עד שתחליטו שאתם מספיק בשלים בשבילו. המסורת של הסרטים הברזילאיים, הריאליסטיים עד מאוד, היא מסורת בת שנים רבות ובהחלט מדובר בזמן רב מדי שלא הייתה הזדמנות לסרט מברזיל להיכנס לכותרות באופן שבו קיבל הסרט הנוכחי את הבמה של נטפליקס. הגלובליות שרשת הסטרימינג הזו רושמת בשנות פעילותה היא פשוט הזדמנות נפלאה עבור סרטים זרים נפלאים להיכנס למיינסטרים והסרט הברזילאי הקטן-גדול הזה, הוא דוגמה נפלאה לכאלו, שקהל הצופים, אשר הקיבעון כבר החל להתקפל ממנו והלאה, יכול להיחשף אליו.


ברזלים. פבלות ועוני...מה עוד אפשר להציע? | צילום: IMDB

הצופים פוגשים במתיאוש הצעיר, שגר בכפר עלוב ועני, בברזיל. אמו עובדת בשדות, אחיותיו והוא לא מצליחים לקושש מספיק כסף בשביל לחיות בצורה מכובדת והוא מחליט לעזוב לריו דה ז'נרו, כאשר הוא מקבל הזדמנות פז לעבודה בעיר, אשר אמורה להצליח ולספק מספיק כסף למשפחה שלו. באותו הרגע, הבוסרי מאוד והראשוני מאוד של הסרט, שאתם חוזים במתיאוש עושה סיבוב פרידה בבית ואז מאמו ואחיותיו ומגיע חבר, שלוקח אותו למקום החדש ובינתיים שם בוכטת כסף בידיה של אמו, אתם מוזמנים לעצור, לחשוד וכמובן להציץ שוב בכותרת של הסרט ואז להבין...זה לא הולך לכיוונים טובים. ברזיל, כפר קטן, מעבר לעיר גדולה בוואן מצחין והגעה אל מגרש הגרוטאות בריו דה ז'נרו - אף אחד מאלו לא מבשר טובות, לא עבור מתיאוש ולא עבור העלילה, שאליה הוא עומד להיקלע.

מהר מאוד הסרט הזה מתגלגל לנקודה שבו בעצם מוצג הגלגל. הגלגל הזה הוא לא אחד מהאביזרים במגרש הגרוטאות של לוקה (רודריגו סנטורו המצוין), כי אם חייהם של ערימות על גבי ערימות של אנשים בברזיל. הגלגל הזה שואב אליו נשמות תועות ומכוון אותן לכיוון אחד, אל חלקו הפנימי ואילו השאר...השאר נמחצים תחתיו ללא רחמים וללא דרך לעצור את הגלגול שלו. אתה טורף או נטרף וגם אם לא תרצה לטרוף, תצטרך להיות אחד כזה בשביל לשרוד. זה רק נראה שיש רעים וטובים במרבית שלבי הסרט, אבל העובדה העצובה והפשוטה היא שאין כאלו; המציאות המרה מציגה את העובדה שכולם ,בדרך כזו או אחרת, הינם תולדה של איכות החיים העלובה בברזיל ושל המציאות הקשה בה.


בוא איתי ותחיה...אם אתה מסוגל לסוג כזה של חיים | צילום: IMDB

אורכו של הסרט לא עולה על שעה וחצי, מרבית הדמויות בו לא כל כך מתפתחות, כיוון שהן בבחינת רקע לשתיים מרכזיות, אשר מתבלטות מעל השביעייה, עליה מרמז הסרט. השחקנים בסרט, האלמוניים למדי במרביתם, מלבד רודריגו סנטורו ("אבודים", "300" ועוד ועוד) מבצעים עבודה מופלאה, בכל הנוגע לאמינות ולביצוע. הבימוי של אלשנדרו מורטה הוא כמעט דוקומנטרי במרבית שלבי הסרט, בכל הנוגע לריאליזם שלו וזה מובן לחלוטין, בעיקר בעקבות העובדה שמדובר בבמאי ויוצר של סרטי דוקו קצרים, בכל הנוגע למה שעשה עד כה. מעבר לסנטורו המוכר, כריסטיאן מליירוס מבריק בתפקידו הקולנועי השני בסך הכל (הראשון היה גם תחתיו של מורטה), בסרט שהוא פשוט בעיטה לבטן וכזה שקשה מאוד להתעלם ממנו או להפסיק לחשוב עליו, גם הרבה אחרי הצפייה בו.






"אל תסתכלו למעלה": סוללת הכוכבים של מקיי רומזת בגסות

הפקת סרטו של אדם מקיי בכלל החלה לפני תקופת הקורונה, אבל כמו בכל סרט שהשתחרר בשנתיים האחרונות; סבלה מדחיות, עיכובים ושאר ירקות ואולי זה יצא לטובה, כי משבר הקורונה והדרך או הכפפות, שעמן נהגו מנהיגי העולם השונים במשבר הגלובאלי הזה, רק עזרו לחדד ולהשחיז את סכיני הביקורת של מקיי. הסרט מתחיל עם נימה של ביקורת על כיוון דיסטופי מאוד שהעולם הולך אליו, בין אם הוא מייצג את משביר האקלים והטיפול בו, באופן רוחבי וכללי או סתם ניהול מדיני מקומי או גלובאלי של כל סוג של מוכנות לטפל בתרחישים שליליים קיצוניים. בשלב מסוים הפקת הסרט קיבלה את מגיפת הקורונה, אשר תחילה הרגישה שהונחתה בתור עונש קל, אבל על פי ההתפתחות של טון הסרט, ניכר כי הקורונה הגיעה בתור סוג של מתנה, אשר השכילה את הבמאי לייצר אמירה מאוד עכשווית וכזו שאי אפשר לנתק מהטיפול הכל כך טרי במשבר במגפה העולמית הזו.


בוא'נה, ראית מה כתבו עלינו באינטרנט הזה?! | צילום: IMDB

מקיי יודע להשחיז סכינים ולפרק לגורמים לא מעט נושאים שהטיפול הלקוי בהם יצר משברים עולמיים היסטריים. הפעם הוא לוקח את הכל צעד אחד קדימה ופשוט יורה כמעט לכל כיוון אפשרי וכמעט עם כל כוכב אפשרי והכל תחת המטרייה של נטפליקס, אשר מגינה בעיקר ממחסור בתקציב. הוא מקבל השראה מסטנלי קובריק, שהביט על המציאות של שנות החמישים והשישים עם הקומדיה הפרועה והעוקצנית - "דוקטור סטריינג'לאב" ; ויוצר גרסה עדכנית, עמוסה וסאטירית, שכבר בורחת מגבולות הסאטירה לכדי קומדיה מופרעת, שלא מצליחה לראות שום אופק אופטימי, מתחת לשכבות המציאות העגומה והביזארית שאנחנו חיים במסגרתה. מקיי מצליח למצוא קצת אנושיות, כי הוא פשוט חייב לנסות ולאזן עם אחוזים בודדים את האמירה הנוקבת שלו, אבל גם היא מגיעה איפה שהוא לקראת הסוף, באיזו התפכחות מאוחרת מדי.

הגרסה הסאטירית וההפוכה ל"ארמגדון" הקלישאתי עד כדי אימה של מייקל ביי מציגה צמד מדענים שמגלים כוכב שביט שעושה את דרכו אל עבר כדור הארץ ומאיים לכלות את כל החיים עליו. ברגע שהם מתחילים לגלגל את כוכב השביט הזה הלאה, למדינה, לתקשורת ולאנשים ברחבי העולם, הניזונים ומזינים דרך הרשתות החברתיות, התוצאות מפתיעות מצד אחד ואם חושבים על זה קצת יותר מכמה שניות...לא באמת כאלו מפתיעות. אין כאן גוף שלא חוטף בראש וחזק - התקשורת, תקשורת ההמונים המיוצגת דרך המדיום של הרשתות החברתיות, סלבס בשקל, נשיאים בשנקל (טראמפ הנשית מגולמת באופן היסטרי על ידי מריל סטריפ, חוכמת ופאניקת המונים במקביל, הרגעה וסימום עדריים וגלגלו הכל בחזרה, תחליפו נושאים ומילים, תצליבו בין כולם ותקבלו את הכל, במידה זהה ואפשר לגלגל את הכל לכדור נייר וגם לקבל את המציאות שלנו היום, שלא רחוקה כל כך ממה שמתאר וחושש ממנו מקיי.


גבירתי הנשיאה...יש כאן בעיה! | צילום: IMDB

ג'ניפר לורנס היא המדענית הפאנקיסטית, שכוכב השביט והתנהגות הציבור והממשל הם היחידים שמצליחים להוציא אותה משלוותה, ליאונרדו דיקפריו מגלם את המדען הלחוץ, הנגיש, הנאה יחסית למדען וזה שמגלם את הקול הכי קרוב לשפיות שהתושבים מאמצים ואיתם גם הנציגים של הממשל. מריל סטריפ וג'ונה היל הם אם ובנה הדביל, אשר יושבים בראש של הממשלה - היא הנשיאה; הגרסה הנשית לטראמפ והוא...אידיוט. וגם הבן שלה. מארק ריילנס הוא הדבקה גסה ומבריקה של סטיב ג'ובס, אילון מאסק וג'ף בזוס ביחד, קייט בלאנשט היא קריקטורה כמעט בלתי ניתנת לזיהוי של מגישת טלוויזיה מוקצנת וחסרת כל זיקה לאמונה במשהו שלא מניב לה הכנסות ועל הדרך גם נזרקים פנימה, כמעט כבדרך אגב; טימותי שאלאמה, היימיש פאטאל, רון פרלמן הוותיק, אריאנה גראנדה, קיד קאדי ומייקל צ'יקליס.

הקומדיה המבריקה הזו נפתחת כרוח סערה יוצאת מן הכלל, היא תוקפת במספר כיוונים מצומצם וככל שהסרט ממשיך להתקדם, נפער לו טווח הירייה מצד מכונת הירייה של מקיי ופשוט יורה לכל כיוון אפשרי, עניין שמעורר הערצה, אבל גם עומס, גודש ובלבול מרוב יעדים לירי. כולם חוטפים, לא באופן שווה, אבל חוטפים מידיהם של הבמאי המוכשר וסוללת הכוכבים הענפה שלו ועל אף האורך המוגזם של הסרט, על אף הפיזור הרב של הנושאים, השחקנים הרבים שמבקשים מיקוד מסוים והמטרות, אליהן מתייחס הסרט ועל אף שלא מדובר בסרטו הטוב ביותר של מקיי, אי אפשר שלא להתבדר ולא להרגיש מאוימים בעת ובעונה אחת, מאחד מהסרטים המבריקים שעלו לנטפליקס בשנה האחרונה.


כזה...כוכב שביט יש לי בשבילכם! | צילום: IMDB