"יד האלוהים": עם יד על הלב

הקולנוע של סורנטינו תמיד היה ועדיין נחשב לכזה שונה, ייחודי, נועז, ביזארי ובעיקר יוצא דופן. העלילה איננה תמיד המרכז, אשר מאבד את מקומו לעיתים קרובות מאוד, באותם סרטים של אותו הבמאי, על ידי יצירת אווירה ורגעים קולנועיים מרשימים. עם השנים ובעזרת מיומנות וכישורי קולנוע יצירתיים, חוקר סורנטינו תחומי עניין שונים ומחבר אותם לאמונה, לדת ולאלוהים. התמות המרכזיות יכולות להתייחס לחייהם הריקניים מתוכן של אנשי החברה הגבוהה באיטליה (בסרט "יפה לנצח", בכיכובו של טוני סרווילו), בזקנה, בריאות ויופי בסרט שגם בו דמותו הכמעט בלתי נראית והמאוד אלוהית של מראדונה הופיעה (בסרט "נעורים" עם מייקל קיין, הארווי קייטל ופול דנו) או בפוליטיקאים שערורייתיים וחסרי רסן כמו ראש הממשלה האיטלקי לשעבר: סילביו ברלוסקוני (בסרט "לורו", שוב עם טוני סרווילו).

בכל פעם שסורנטינו מתביית על נושא, אשר מעסיק אותו, הוא הופך אותו לאובייקט בסרטו, שלא בהכרח יהיה העיקרי או המרכזי. מעין רעיון, אותו הוא עוטף בצבעים עזים ועליו הוא מלביש סצנות ייחודיות על גבולות הביזאר ורצוי שאלו יהיו עמוסות בסימבוליזם, אשר לעיתים מובן לכל בר דעת ולעיתים חמקמק ויוצר צורך לחשוב עליו עד סוף הסרט ואפילו גם לאחריו. בסרט הנוכחי מתמיד הבמאי האיטלקי בדרך שהפכה אותו לבמאי כל כך ייחודי ומעניק חוויה אסתטית ומחשבתית כפי שמצופה ממנו בדרך כלל, אך הפעם הוא גם יוצק יותר מעצמו, מהרגיל, אל תוך הסרט, באופן מאוד אישי, כאשר הוא מספר את החוויות הייחודיות שעיצבו אותו בתור האיש שהפך להיות, הן מבחינת דרכו בתור במאי והן מבחינתו בתור אדם, שכאילו נוצק ממספר חוויות מכוננות, שלא תמיד חייבות לייצר רצף עלילתי.


חוזר לעיר ובעיקר למגרש, בכדי לקבל השראה | צילום: IMDB

סורנטינו לא פעם סוטה מקו העלילה המרכזי בסרטיו, על מנת להתפעל מחוויה ספציפית, שעוברת באופן כמעט אגבי בסרט. הוא מאריך את סרטיו, בשביל לגרום לצופיו להעריך ולנצור רגעים קטנים בחייהם וכמובן גם בסרט עצמו והפעם הוא ממש מתבסס על האופן הזה, במסגרתו הוא רואה את החיים ואת הקולנוע, אותו הוא מייצר. בסרט הנוכחי משרטט הבמאי האיטלקי קו בלתי נראה בין שני חלקים עלילתיים, אשר בזכות אותו הקו הוא מעניק לצופים רגעים תלושים ויפיפיים, בעזרתם הוא מתפעם מעירו, ילדותו והחוויות המקומיות של נאפולי בעיקר בחלק הראשון. החלק השני הוא החלק שבו סורנטינו ממסמר את ליבו אל תוך לב ליבו של הסרט ומעניק המון רגעים מרגשים, שקשה להיזכר בזהים להם בכל אחד מסרטיו המפורסמים עד כה.

הסרט פורש בפני הצופים את חוויותיו של פבייטו סקייזה הצעיר בנאפולי של שנות השמונים, קצת לפני שמראדונה חתם בקבוצה או כפי שסורנטינו עצמו תיאר את הגעתו כנחיתה מהשמיים, כמעין סוג של אל. פבייטו הצעיר הוא ייצוג מסוים, גם אם לא מדויק ברמת הביוגרפיה המדוקדקת, של סורנטינו עצמו והחוויות שחווה פבייטו הן, כאמור, אלו שתרמו לעיצובו של סורנטינו בתור אדם ובתור במאי. לחלק ניכר שותף ארמנדו דייגו מראדונה, אשר הלך לעולמו כמעט לפני שנה ובשיבה טובה (בגיל 60, אחרי שהעמיס על גופו יותר סמים ממה שמכר פבלו אסקובר) ועל אף שלא מדובר כאן בסרט שמתעסק במראדונה או בהגעתו לנאפולי, הוא פחות נוגע בכוכב הכדורגל השערורייתי עצמו ויותר מתעסק בכיצד הושפעה העיר נאפולי מעצם ההגעה, על תושביה, האווירה בה וכמובן כיצד הכל מתגלגל על הגיבור הראשי. בכל שלב ושלב של הסרט מראדונה נוכח ברוחו, מתווה את דרכו של פבייטו ומסמן עבור הבמאי והתסריטאי האיטלקי את נקודות המפתח העלילתיות. יד אלוהים היא יותר בבחינת יד מכוונת, בכל הנוגע לנקודות ציון עלילתיות.


תראה את הגמד הזה מרשית בכל פעם | צילום: IMDB

לא סתם סורנטינו העיד יותר מפעם אחת, בראיונות עמו, שמראדונה הציל את חייו, באופן אישי, מעבר לעובדה שנחשב לאגדה (שנויה במחלוקת, אמנם) בעיר הדרומית. בסרטו הנוכחית של סורנטינו מוצגת גם הדרך, במסגרתה מראדונה הציל את הבמאי וכיצד מפגש שלו עם במאי נוסף, בשם אנטוניו קפואנו (אמיתי לחלוטין, אשר דמותו מופיעה בסרט גם בתור נוכח-נפקד, עד שהוא הופך להיות נוכח-נוכח), אשר מהווה את החלק השני והעיקרי ונותן את הכיוון לפבייטו הצעיר. הנוכחות של קפואנו, שהוא במאי איטלקי, עבורו גם כתב סורנטינו את אחד מתסריטי תחילת דרכו, מהווה נקודה נוספת אותה סורנטינו אוהב לצקת לסרטיו, מעבר לנוכחות של מראדונה - המוזה של הבמאי מבמאי אחר. בדרך כלל פליני מקבל את הקרדיט ואת מנת ההומאז' הקבועה, בכל הנוגע לדרך שבה בונה הבמאי האיטלקי את סרטיו וגם הפעם, בחלקו הראשון של הסרט הוא שואב השראה מפליני, אבל בחלקו השני - קפואנו מקבל את חלקו.

המשפחה של פבייטו היא מרכז עולמו. הוא מאוהב בדודתו, חולק חדר עם אחיו הגדול ואת השיחות עם אחותו הוא מנהל, כאשר היא מבלה את זמנה באסלה, במרבית זמנה. אין הרבה אנשים חיצוניים, אשר קושרים איתו קשרים, אבל כאשר הם מגיעים, הם מקבלים נתח עלילתי מאוד אינטימי עם פבייטו. בין אם חברו, אוהד נאפולי ומבריח הסיגריות - ארמה ובין אם מדובר בבמאי קפואנו; לכל אחד תפקיד קטן, שהופך גדול ומשמעותי בחיי הבמאי וכל אחד מקבל נתח, אשר ממחיש את ההשפעה על פבייטו הצעיר. הוריו ושאר חברי משפחתו הם רק חלק, משמעותי ככל שיהיה, מהסל הכולל של ההשפעות. החלק השני והדרמטי יותר לוקח את העלילה אל מחוץ לבית משפחת סקייזה ושם הוא משלים את שאר ההשפעות על עולמו הנרחב של סורנטינו, המגולם על ידי דמותו של פבייטו הצעיר.


מה הקטע הזה עם הווקמן? | צילום: IMDB

הסרט, כמיטב המסורת של סורנטינו, מכיל לא מעט רגעי עירום יצירתיים, אשר תפקידם להצביע על התקופה המאוד מינית ולא מגובשת בחייו של פבייטו הצעיר, אשר מתפקד לרגעים רבים בתור אלצ'קו, הנער שאהב את דודתו ורק רצה קצת מלולה היפה של הכיתה. מעבר למין מסוגנן ובוטה למדי, עורם סורנטינו ערימות רבות של רגעים נעדרי תקינות פוליטית והמון וולגאריות, אשר נעטפת ברגעים קולנועיים יפים ומרגשים. לא מקרה זר לסורנטינו ועם זאת, הוא מצליח לייצר בכל פעם מחדש את הרגעים השנויים במחלוקת, שלא במסגרת הפרובוקציה, כי אם במסגרת אומנות מרשימה. וכן, מין, רבותיי. מעבר לעיסוק הבלתי פוסק בקולנוע, כדורגל, משפחה וכל מה שביניהם, מדובר בסרט ששם דגש על ההתעוררות המינית של הדמות הראשי שלו והמרדף להפוך לגבר, כאשר הוא מקבל עצות מכל מי שסביבו, כאשר הוא בעצמו לא יודע בדיוק מה הוא רוצה או צריך והאם זה אמור להגיע על חשבון של משהו אחר.

נטפליקס מצליחה לשבור את המיתוס השלילי עליה בחודשיים האחרונים, כאשר היא מייצרת תכנים איכותיים, לצד אלו שמוזרמים סביבם. תו האיכות הירודה [/i]אשר מאפיין את ענקית הסטרימינג כאילו פוסח באופן אוטומטי על תכנים, אותם מייצר סורנטינו ועובר לכל שאר החבילה המשוחררת לצד סרטו שלו. ואחרי שתתרגשו ותתפעלו במשך קצת יותר משעתיים, תוכלו לבחור ולהיזרק אל התוכן הבא, המתקשר לסרט מיד עם תום הצפייה בו - ראיון של שמונה הדקות עם סורנטינו עצמו, על הסרט ועל נאפולי. אם שעתיים וחמש דקות לא הספיקו ואתם צמאים לעוד קצת מהבמאי האיטלקי הגאון, אז כנראה שאתם ממש צריכים את הקצפת הזו על הגלידה שלכם.


שלום, אני נוסעת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
לא הרבה סרטים מבצעים את הצעידה, לאחר הצפייה בהם, אל תוך נבכי המחשבה והתת מודע של הצופה. בטח ובטח לא אל חדרי הלב העמוקים ביותר. התוצרת הנטפליקסית המשובחת הזו של אמצע דצמבר בטלוויזיה או אם השכלתם לצפות בו על המסך בבתי הקולנוע בסביבות אמצע-סוף נובמבר, עונה על כל הדרישות.


משפט על הבמאי:
מה אפשר לומר עוד על אחד הבמאים שנאמר עליהם כל כך הרבה, בכל פעם שאחד מסרטיהם משתחרר. הוא מצליח להפעים, לרגש ולהרשים, כהרגלו ובכל סרט חדש שיוצא מבית היוצר שלו, הוא גורם להתאהב בקולנוע מחדש.


משפט על השחקנים:
לאן שהולך סורנטינו, הולך איתו הפלוס 1 שלו. טוני סרווילו בתפקיד יוצא מן הכלל ועם זאת...לא הראשי. התפקיד הראשי שמור לפיליפו סקוטי, שאיננו סקוטי כלל וכלל. מדובר במעין שילוב של טימותי שאלאמה בימיו המוקדמים, ביחד עם ארמי האמר והאפרסק, מעורבב קצת עם "אלכס חולה אהבה" והוא בהחלט נראה ומרגיש כמו אחד מהשחקנים הצעירים והמוכשרים בדור השחקנים האיטלקים הצעירים.


משפט על אורך הסרט:
שעתיים וקצת, שלא בא לכם שייגמרו.