"הבת האפלה": עוד מנה גדושה של רגשות אשמה מונחת על הצלחת

זאת הייתה הופעת בכורה מוצלחת מאוד למגי ג'ילנהול, שקצת נדחקה עם השנים, לאור הפריחה והזריחה של אחיה הצעיר - ג'ייק והפכה להיות הג'ילנהול השנייה בחשיבותה במשפחה המוכשרת הזו. אז עכשיו איטס מגי טיים והיא פשוט לוקחת בשתי ידיים את ההזדמנות, אשר יצרה לעצמה ומפיחה חיים קולנועיים בספר בן ה-15 שנים של הסופרת האיטלקייה - אלנה פרנטה. פרנטה הוא שם העט של אחת מהיוצרות החשובות ביותר במאה הנוכחית וגם זו הקודמת והיא חיה זמן רב תחת מעטה של מסתורין ואנונימיות וכעת עולה מחדש על סדר היום, לאחר שנתיים מאז הרומן האחרון שפרסמה, כאשר ספרה - "הבת האפלה" מקבל עיבוד מודרני וקצת שונה.


שוקדת היטב על ניסיונות אוסקר נוספים | באדיבות סרטי יונייטד קינג

גיבורת הספר היא לדה, ילידת נאפולי, אשר יוצאת לחופשה בגפה בעיירת חוף , כאשר אין לה שום דאגה בעולם ושם, על חוף הים, היא פוגשת משפחה נאפוליטנית רעשנית, אשר מצליחה לשבות את תשומת לבה ומשם בעצם העלילה מתחילה לטוות את חוטיה. הסרט הנוכחי משנה קצת מיקומים, כאשר לדה היא בעלת מבטא בריטי ופוגשת משפחה איטלקית מקווינס, ניו יורק והלוקיישן הוא בעיירת נופש ביוון, רחמנא ליצלן ולא באיטליה. לאחר ששמנו בצד את ההבדלים במקורות ואפשר גם לציין שכמובן הסרט לא נכנס לעובי הקורה של נתחים נכבדים מעלילת הספר, הרי שאפשר להתקדם הלאה אל העלילה עצמה וכמובן אל עבר העוצמות הנשיות המופלאות שהסרט הזה מביא עמו, החל מהבמאית, דרך שלושת הכוכבות הראשיות שלו ועד כמובן לכוכבי המשנה הנפלאים, אשר מותירים מרווח תמרון עלילתי.

לדה היא מרצה לאיטלקית וגרושה בת 48, שחייה נפרשו בפניה ואין חבלים שקושרים אותה לטבור המשפחתי. היא יוצאת לחופשה, כאשר שתי בנותיה כבר עברו מזמן את גיל ה-20 ואין לה יותר מדי דאגות או רגשות אשמה בנוגע ליציאתה לחופשה לבדה. לאחר מספר ימים רגועים על החוף, מתחיל האקשן היחסי, כאשר היא פוגשת משפחה רועשת מאוד, אשר מפריעה את מנוחתה ואת מנוחתם של כל היושבים בחוף, ביחס לכמות הרעש שהם מייצרים. מתוך המשפחה הרועשת וההומה הזו, היא מצליחה לצוד, בעיניה ובתשומת לבה, אם צעירה ובתה הקטנה, אשר מערכת היחסים של השתיים זורקת אותה אל השנים בהן בנותיה היו זקוקות לה והיא...הייתה זקוקה לקצת שקט וחופש.


אני פה בשביל השקט, מה באו לי הערסים האלה עכשיו? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הפלאשבקים מהעבר מתוארים באופן אמביוולנטי למדי, כאשר לצד רגעי אושר קטנים, מלווים את כל התהליך המון רגעים של תסכול, אשר יצבטו בוודאות לכל אחד מההורים הצעירים, אשר יושבים בקהל. לצד כל רגע מתקתק, מגיע רגע משבר מרסק ואת כל אלו נושאת בקרבה לדה המבוגרת והבוגרת, אשר מרשה לעצמה לפלרטט עם מבוגרים וצעירים ממנה, במקביל ובעיקר לבצע עבודות מחקר אנתרופולוגיות על המשפחה שהתיישבה כמעט בתוכה, באופן הכי ישראלי שיש. היא מגלה לא מעט קווי דמיון בינה ובין נינה, האם הצעירה והכל כך מתוסכלת ועם זאת, משתדלת לשמור מרחק, כחלק מאופייה המאוד בעייתי, שמצד אחד גורם לה לריחוק וניכור מחלק מסביבתה, אך מהצד השני היא מגלה לא מעט פתיחות, מזמינה ומשתפת אנשים זרים, לעיתים רבות מדי, בנוגע למידע פרטי ואינטימי.

מגי ג'ילנהול בעבודה ראשונה נפלאה, מחטטת בנפשה הפצועה של גיבורת הסיפור שלה, בעיקר דרך ערימה של תקריבים לכל אזור אפשרי בגוף. מאחורי כל שוט וצילום ישנן טונות של משמעויות חבויות, מטאפורות וסמלים עד אין קץ וג'ילנהול חוקרת כל מילימטר בגופה של הגיבורה שלה וגם נוברת בעברה דרך ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הציפיות ממנה בתור אם לבין הרצונות שלה בתור אשת קריירה ואישה בכלל. דמותה של לדה היא דמות עמוסת רבדים ועומקים ובכל פעם שנדמה כי הצלחנו להבין קמצוץ מסוים, אשר מייצג אותה, היא מקלפת מעצמה עוד שכבה, על מנת להגיע בסופו של דבר אל עבר סוג מסוים של אמת, אשר קבורה מתחת לכל אותן השכבות.


חמש דקות בלי לשמוע "אמא". תיכף היא חוזרת שוב | באדיבות סרטי יונייטד קינג

קשה לומר שהסרט עצמו מקדם עלילה לינארית ותקנית וזה נכון שהוא מרגיש, לעיתים רבות מדי, כמו חלק מעבודת המחקר של לדה בנוגע למשפחות גדולות, חסרות מעצורים ורועשות, אבל הוא יותר פסיכולוגי, מתקרב ומתרחק ודוגל בלא מעט רמיזות. הגיבורה הראשית מפצלת את הקו העלילתי שלה לשתי תקופות בחייה ומציגה לעיתים רבות סיבה ותוצאה, אשר מפלרטטות בין הזמנים. בזכות משחק יוצא דופן של שתיים מהשחקניות הראשיות, אשר מגלמות את אותה דמות לאורך השנים, קשה שלא להתחבר לסרט, כיוון שברגע שקו עלילתי אחד מתחיל להגיע לכדי מיצוי ונתקל בתקרה, אשר יצרה עבורו העלילה, מגיעה האחות הצעירה, מרסקת את התקרה, מכניסה עניין חדש ונותנת לתבנית של הסרט להתקדם הלאה.

הניסיון הראשון של האחות לבית משפחת ג'ילנהול בתור במאית נוחל הצלחה מרובה, כאשר היא מציגה שליטה גבוהה בדרך שבה היא מספרת את הסיפור ממספר משולב של נקודות מבט בחייה של אם. מה שמתחיל בתור חופשה שקטה, הולך והופך לסערה פנימית שקטה, אשר מתפרשת על מספר צירי זמן ומציג בעיקר את המאבק הבלתי פוסק של אישה, שהיא גם אמא הנאבקת בין המצופה ממנה, באופן היסטורי, בתור רעיה ואמא, אך מתנגש עם שאיפותיה בתור אישה מודרנית, לכל כיוון אפשרי. על אף המיעוט באירועים בקו העלילה המרכזי והרבה בזכות הזיגזוג בין הזמנים, מצליחה הבמאית המתחילה להעניק עומק ויוצקת הרבה רגש ויופי ויזואלי ומחשבתי אל תוך סרט שעשוי להיראות לרבים בתור איטי, אבל אצל רבים יותר הוא ייצרב היטב, בתור נקודות רבות למחשבה על כישוריהם וכיצד הם רואים עצמם בתור הורים מודרניים.


וואי, הסיפורים שלך פשוט...מרדימים | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
נדמה כי רגעים רבים חוזרים על עצמם והעלילה מתנהלת בקצב איטי מדי, אבל הציפייה וההמתנה מתגמלות לחלוטין, בסרט נהדר שחודר מתחת לעצמות.

משפט על הבמאית:
מגי ג'ילנהול בעבודת הבימוי הראשונה שלה בהחלט מצליחה ללכת בעקבות גדולים ממנה ולייצר באז חיובי מאוד כבר עם הופעת הבכורה שלה ומציגה מיומנויות בימוי משובחות תוך כדי זה.


משפט על השחקנים:
אוליביה קולמן לא מסוגלת לבצע שום תפקיד באופן שהוא פחות ממצוין. היא מייצרת את האמביוולנטיות שהתפקיד דורש ממנה, בהופעה בלתי נשכחת. ג'סי באקלי, שנמצאת בכל סרט שני בערך, עם הופעה יוצאת מן הכלל וכזו שלא אופיינית דווקא להופעותיה האחרונות. דקוטה ג'ונסון בתפקיד קטן-גדול וטוב, סוף כל סוף ומעטרים את הקאסט גם אד האריס ופיטר סארסגארד הנפלאים, עם תפקידים זניחים, אמנם, אבל טובים ולגיטימיים.


משפט על אורך הסרט:
שעתיים. אשר אומנם מרגישות לעיתים כמו מריחה, אשר הייתה חייבת להתקצר, אבל שוב...החוויה הכוללת מתגמלת ושווה כל רגע.