"לא ממושמעות": בחורה צריכה להיות יפה...ולשתוק הרבה

קצרה היריעה מלנסות ולמנות את כל הדוגמאות לסרטי פמיניזם, אשר התרחשו באזור שנות השישים והשבעים. נדמה כי כאשר נושאים טעונים כמו מאבק לשחרור האישה מגיעים למפתן דלתה הקולנועית של הממלכה הבריטית, העניינים איכשהו הופכים להיות קלילים ונעימים הרבה יותר, מאשר ייצוג המאבק הקשוח, אתו התמודדו אותן נשים, שהלכו וביצעו מהפכים גדולים, שעדיין נמשכים עד לעצם היום הזה. בסרט הנוכחי יש את האקסטרא, אשר נלקחת בעיקר מהמשולש של גברים כוחניים ומזלזלים, נשים מתקוממות ונשים מוחפצות, אשר לא בטוח שכל כך מעניינת אותן ההחפצה. כיום, יאמרו לא מעט אושיות רשת מתפשטות ומפזזות, שזו דרכן לבצע את המהפך - אנחנו נדע, בכל אופן, שמדובר בעיקר בכסף והרצון ליחס ופרסום קל.

הסרט מתחיל עם התנגשות ראשונה, כאשר סאלי, המגולמת על ידי קירה נייטלי מנסה את מזלה בקבלה למוסד להשכלה גבוהה, מתיישבת בריאיון אל מול חבורת גברים, אשר בתור אקט ראשון מדרגים אותה בחיוך נלוז במחברותיהם. משם אנחנו מבינים את גישת ה"גברים זה רע, נשים זה טוב" של הסרט ומתקדמים הלאה, על מנת לנסות ולראות האם התבניתיות עומדת להשתנות או שעם זה אנחנו עומדים להיתקע עד לסופו של הסרט. אז כן...עד הסוף. הסרט לא מגיע לשפוט דווקא את הצד המבוקר, כביכול, אשר מציג את הנשים נשפטות על פי יופיין, בסצנת ההמשך, עם גרג קיניר בתור בוב הופ במופע העלאת המורל בוויאטנם. במופע נכנסת מלכת עולם, מחייכת, מציגה את מידותיה הטובות, משמשת בתור אובייקט לבדיחות סקסיסטיות מאוד של הופ ויורד כלאחר כבוד, עם אותו חיוך בחזרה אל מאחורי שמיכות הסקביאס של החיילים. אותה מיס עולם היא לא מושא הביקורת, אלא הסביבה שיוצרת אותה.


אתן בסדר...העולם דפוק | באדיבות סרטי נחשון ורד קייפ

סרטה של פיליפה לותורפ מנסה להביא באופן קליל למדי נושא טעון, שמסתיר מתחתיו שכבות נוספות של עומקים, כפי שקרו באמת, בשנת 1970. הרצון להביא שיויון, אל מול הרצון לנסות ולשקף שיוויון היו בדיוק שני צדדיי העימות. אל תחרות נלעגת, שמסתמכת על יופי בלבד ובהחלט משפילה נשים ומוצגת כך ביתר שאת בסרט, מגיעה מתמודדת דרום אפריקאית, בשנות אפרטהייד ומקבלת הזדמנות ובמה, אבל בתחרות שבה פוליטיקה היא אסורה, כי...יופי בלבד הוא הקריטריון. מידות והיקפים היו אז הנושאים הראשיים וכך התמוסס לו נושא בעל משקל כבד וגם הסרט כמעט מתייחס אליו באגביות, שמרגישה כמו חלק מחוקי התחרות וצרות העין של מפיקיה. מצד אחד הלחץ לשיויון על בסיס גזע, מצד שני זה קורה בתחרות שבשלב מסוים מתבקשות המתמודדות להסתובב עם התחת אל השופטים למשך דקה קלה, אז...בחייאת.

ואז מגיעות הדמויות המרכזיות אשר מנסות להציג, כל אחת בתורה, כמעט כמו בריאיון הקצרצר של המתמודדות למלכות, את הסיפור שלהן. מצד אחד מתמודדות הנאבקות הראשיות במעמד הנשי הבזוי בעיניהן ועושות זאת במטה או בקומונה, כאשר רק אחת מהן מוצגת לעומק. מהצד השני מגיעות המתמודדות והטוענות לכתר עצמו, שנמצאות בתנאים הרבה יותר טובים, מאלו שמנסים להשיג עבורן, כאשר לכל אחת מהן מלווה אישית ובדיוק כפי שלכל אחת מהמתנגדות יש רקע אישי שונה, כך גם לכל אחת מהטוענות לכתר המגוחך יש רקע משלה. אף אחת לא מוצגת באופן שלילי או באופן משפיל מדי, כי מאחורי כל נערה, אשר נותנת לסרט מדידה להקיף את מותניה באופן קצת מתסכל למי שיושב וצופה בסרט, מסתתרת לה ילדונת קטנה עם חלום. לכל אחת מהילדות הללו יש את הרקע שלה; לחלקן שפר המזל ואצל חלק אחר פשוט לא וזו הזדמנות לברוח מהמציאות ולשנות אותה באופן אישי וכפי שאומרת אחת המתחרות כהות העור - לתת הזדמנות לילדות לראות בעיניים שונות את הסיכויים שלהן בתור ילדות שחורות בעולם.


רק תמשיכו לחלום | באדיבות סרטי נחשון ורד קייפ

מצידו הראשון של המתרס מוצגות לוחמות החופש; סאלי היא גרושה פלוס ילדה וסטודנטית להיסטוריה, במסגרת לימודים גבוהים, אשר קולה נבלע בתוך חבורת הגברים, איתם היא חולקת או מנסה לחלוק דעות והיא מוצאת מפלט ודרך להבעה עצמית במפגשי העצמה נשית. ג'ו (אשר מגולמת על ידי ג'סי באקלי בתפקיד די סתמי ומרגיז) שהיא האנטיתזה הדווקאית לדמותה של סאלי והיא "נפש חופשיה" שלא דופקת חשבון לאף אחד ומקפידה לרסס גראפיטי על שלטי חוצות. ממול מתפקדות בעיקר מיס גראנדה (המגולמת על ידי גוגו מבאטה-ראו), שהיא נציגה ראשונה למדינתה אי פעם ובעלת חלום להיות שדרית ואיתה נמצאת גם, בתפקיד קטן, מיס שוודיה, שהיא האנטיתזה שלה ועל כל פעם שגראנדה מרגישה ברת מזל, מיס שוודיה מרגישה חסרת מזל ובעיקר נראית פריווילגית אל מול כל המתחרות שמגיעות מארצות עניות.

עוד שתי עלילות צד הן הצדדים המארגנים, ממעוף הציפור, את האירוע והבדרן הראשי, שאמור לקחת את מרבית תשומת הלב, אשר בשלבים רבים הולכת למחאות על מהות האירוע - בוב הופ (המגולם על ידי גרג קיניר). ריס איפנס מגלם את אריק מורלי, מארגן האירוע, שהוא הגבר השוביניסט הטיפוסי, אשר שופט את הנשים על פי מידות, היקפים, יופי חיצוני ואם אפשר גם בתוליותן, אז למה לא? בוב הופ של קיניר מוצג פה בדיוק כמו טייפקאסט רודף השמלות שדבק בו, לאורך חייו והקריירה העשירה שלו והם מהווים תפאורה גברית ועמוסת שוביניזם נוטף, על מנת להוות קונטרה למאבק הנשי והמוצדק וגם קונטרה לנשים, שהיו תלויות בהם, במבטים מעריצים וכמהים לזכייה במספר דקות עם הופ או לזכייה בתחרות עצמה, אותה ניהל מורלי ביד רמה.


הפעם לא שורפות חזיות. יש תוכנית טובה יותר | באדיבות סרטי נחשון ורד קייפ

הסרט כולו, בדומה לתחרות שאותה הוא מתאר במרכזו, שהייתה אירוע אמיתי בתחילת שנות השבעים, הוא חמקמק ושומר על קורקטיות. ארוז יופי יופי מבחוץ, עמוס בשפע נאה ועם זאת, מרגיש בעיקר ריקני, שטחי ונקי מדי. בלי אמירה עודפת כי המרכזית כבר ברורה החל מהרגע הראשון ולעיתים מרגישה דידקטית ומטיפנית מדי. בעיקר מדובר בסרט שמנסה להביא את כל הניגודים שיכול היה לתחוב באריזת השעה והארבעים שלו. דור נשים צעיר מול מבוגר ומיושן, גברים נגד נשים, נשים נגד נשים ונשים עם אופי מסוים ומטרה זהה שגם קצת מתנגשות עם מקבילות להן, במטרה ורק בעלות אופי קצת שונה. הרבה ניגודים, מטרה אחת וסרט שלא מצליח להתרומם יתר על המידה.

ההישענות של הסרט על הומור קליל לצד נושאים כבדי משקל גוררת אחריה את התוצאה הסופית שאף אחד לא יכול לקחת ברצינות יתר על המידה ובעצם כמעט מבטלת קשירה רגשית למאורעות והסרט הזה, בניגוד להשתלשלות האירועים המאוד אמיתית, שהייתה בתחילת שנות השבעים, לא מצליח להותיר חותם יוצא דופן. כך יורד לו המסך על עוד סרט סתמי למדי, שדווקא נדחק בגלל הקורונה לספריות ה-VOD בזמן תחילת המגפה וכעת עושה עלייה ארצה, רק בשביל להידחק מהר מאוד גם לספריות ה-VOD המקומיות, ככל הנראה מחוסר עניין או מחוסר ההתלהבות מהצפייה בו.


תעבירו את הסרט הזה לספריות ה-VOD | באדיבות סרטי נחשון ורד קייפ

משפט על הסרט:
בילוי בריטי חביב, עם נושא שרחוק מאוד מלהיות חביב. מה שיכול היה לייצר דיון נוקב ועמוק, מסתפק בסיבוב מעגלי על השבילים הבטוחים של הבנאליות.

משפט על הבמאית:
פיליפה לותורפ, אשר ביימה קצת עבור "הכתר" ולא רשמה שיאים משמעותיים בתור במאית, לוקחת נושא מעניין ומגישה אותו באופן שבלוני ונוסחאתי. לא נפילה, אבל ממש לא העלייה לה ציפתה.

משפט על השחקנים:
אנסבמל מכובד אשר כולל שחקניות בהופעות הרחוקות מהשיאים שלהן: את נייטלי ובאקלי כבר פגשנו בתפקידים איכותיים הרבה יותר. ריס איפנס וגוגו מבאטה-ראו דווקא מגלמים היטב את דמויותיהם וגרג קיניר מיטיב לגלם את הופ, באופן מאוס למדי, כפי שדמותו דורשת שיהיה.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים. סביר בהחלט ודי נטול עודפים מיותרים.