Amazon מול Apple TV - ראש בראש

מסך הבית של נטפליקס הולך ומתפוצץ מתכנים חדשים ובעיקר בינוניים (למרות שהחודש הזה הולך להיות גדוש באיכות). זה אולי כיף, מגרה ובעיקר מהווה בידור זול, כמו ממתקים עתירים בסוכר, אבל לפעמים באמת שמתחשק לעבור לאוכל של מבוגרים ולקבל מנה גדושה של טעם טוב, עשיר וכזה שמייצג מנה שהושקעה בה קצת יותר מחשבה מלארוז בקופסה ולתת לשליח. רשתות הסטרימינג של התפוח ומפלצת ההזמנות האינטרנטית, שניכסה לעצמה גם שליטה לא קטנה בטלוויזיה, מגיעות בשביל לשבור את השגרה ולתת קצת נקודות למחשבה וטיפה איכות בים של בינוניות.


אני הבוט של בחירת הסרטים שלכם | צילום: IMDB

"פינץ'" - בטעם חמוץ מטום הנקס

תנו לטום הנקס הזדמנות ומצב להיכנס לנעליים הבודדות ביותר בסביבה והוא שם. מעורר הזדהות ואמפתיה, מגיע שוב הנקס לשבות את לב הצופים בתפקיד ראשי וכמעט בודד, בסרט שבו הוא האדם היחיד שניבט מהמסך אל הצופים. נראה לאחרונה שהנקס קשישא נהנה לעשות הופעות סולו ברשת הסטרימינג של של התפוח הגדול, שרוצה להיות ענק. Apple TV לא מפוצצים בסרטים ללא הפסקה, אבל כאשר יוצא סרט ברשת הסטרימינג המינימליסטית הזו ובניגוד להשקות אייפונים חדשים, זה נעשה בשקט ועם המון איכות וקלאס.

לא פלא שטום הנקס היה מראשוני חולי הקורונה והמתבודדים הרשמיים בעולם. אחרי קצת יותר משני עשורים שננטש על אי בודד וקיים מערכת יחסים עם כדורעף בשם "ווילסון" כשם חברת הייצור של אותו הכדור, הגיע הזמן לקיום מערכת יחסים עם כלב בשם "גודייר", על שם חברת הצמיגים ורובוט בשם ג'ף. בפעם שעברה ביים אותו רוברט זמקיס, שלא הצליח לשמור על ריחוק מהקונספט ומהשחקן ונכנס בתור מפיק לפרויקט הנוכחי. אולי זמקיס והנקס לא קשורים ואולי כן, אבל בכל מקרה זה נראה חשוד שפעמיים דמויות שאינן אנושיות מקבלות שם של מוצרים, חמוד ככל שיהיה הכלב או הכדור המואנש...אולי הפעם היה עדיף לוותר.


אני אקרא לך על שם של מוצר שישלם המון כסף לתפוח הגדול שמממן אותי | צילום: IMDB

הנקס מגלם בסרט סוג של גאון, אשר נותר לבדו בעולם פוסט אפוקליפטי ומוכה גורל וקרינה וכמו כל אדם אשר נותר לבדו בעולם או בסביבה הקרובה לו בעולם, הוא מצליח לשרוד ולהפוך מסתם בן אדם מבריק למעין סטיב ג'ובס. הוא נוהג בקרוואן מאובזר, שמונע בזכות לוחות סולאריים על הגג, שזה עוד סביר למדי, הוא גם בעל רובוט כלבי צייתן וחבר למסע של כלב אמיתי. בגלל הקרינה וזיהום האוויר הבלתי פוסק הוא גם בעליה הגאה של חליפת חלל, המונעת ממנו להישרף כאשר הוא יוצא לטיול בשמש או נחשף לרמות קרינה וזיהום אסורות.

בשלב מסוים הוא בונה לעצמו רובוט חבר, אשר בהינף יד כבר יודע הכל על הכל ומפתח לאטו בינה מלאכותית, עם כל דקה שעוברת. היחסים בין השניים ובין הרובוט והכלב, כמעט נטול השם, הם לב ליבו של הסרט ויוצרים לא מעט מצבים אבסורדיים מצד אחד, חסרי היגיון מינימאלי מאותו הצד, אבל מאוד מרגשים ואנושיים, מהצד השני, השלישי והרביעי. האם הנקס פיתח מומחיות להטות את הכף אל עבר דמויותיו עם השנים וזאת מבלי קשר למה שקורה בסרט? כן, כנראה שכן. הדמות שלו היא קצת קשה, בכל הנוגע לקשירת קשר אישי; הוא אנטיפת ולא סתם מעדיף חברה של בעל חיים ורובוט, שהוא יציר כפיו והמציאות שנוצרה, רק חידדה והעמיקה את שנאתו לבני אדם ולא בכדי ועל אף כל האמור, הוא מצליח לייצר סיטואציות מרגשות ביחד עם רובוט, שאין בו רוח חיים וכלב, שמתקשה להביע רגשות, מן הסתם.


איפה החליפה הכתומה של הכלב? | צילום: IMDB

הרבע הראשון של הסרט מתחיל וממשיך עם מחבוא מפני האסון האקולוגי, שפקד את כדור הארץ ויצירתו של ג'ף קצת לפני שעוזבים את מקום המחבוא. ההמשך מוציא את הדמויות הראשיות ל-Road Trip, במסגרתו גם ג'ף (המגולם על ידי קיילב לנדרי ג'ונס הנפלא) הלא אנושי ובעל הקול הבוראטי הרובוטי וגם פינץ' האנושי, אך נעדר התכונות המינימאליות לאנושיות אמיתית - עוברים שינוי ומצליחים לפתח מעין חמלה ואינטליגנציה רגשית, שככל הנראה מוגברת ומתוגברת במצבים כמו עולם בטראומה מהנזק שבני האדם ביצעו בו. הסרט יצא בסמוך לועידת האקלים בגלזגו והוא בהחלט מהדהד משהו, גם אם לא זעקה ברורה, בכל הנוגע לפגיעה של בני האנוש בכדור הארץ, ברמה כזו שכולנו עוד עלולים להצטער עליה. לפחות יצא מזה יופי של סרט.




"המפרץ הכחול" - מפרץ הדמעות

אוקיי...הסרט נגמר. תביאו טישיו, כי גם הוא נגמר. לחצתם חזק מאוד, הברזים לא הפסיקו והמסר עבר. חד וחלק וככה צריך. ישראל, שומעת? סרט הנעילה של פסטיבל הסרטים האחרון בחיפה הוא יופי של דבר בשביל לסיים פסטיבל, בבום גדול ובכייני. ולא, הכוונה לא שלילית בכלל, כי לעיתים אנחנו שונאים סרטים שמאלצים אותנו להזיל דמעה ולעיתים אנחנו מרגישים שיוצרי הסרט מנסים לסחוט רגשות כלליים למדי בזכות או בגלל אלמנט סוחט דמעות Built In כמו מחלה קשה, תאונה או כל אסון אנושי מכל סוג שהוא, שלא בהכרח קשור לאכזריות שקטה או כזו רועשת. הפעם זה לא המקרה ועם זאת, הפעם אתם הולכים לבכות לא פחות מכל סרט שמבנה בתוכו את הסיטואציה שתגרום לכם לבכות.


ריקוד תמים, שנייה לפני שהכל נגמר | צילום: IMDB

בסרט הנוכחי האכזריות מגיעה בכמה דרגות וכשזה מגיע לאפקט המאלץ לבכות, קשה מאוד להתעלם ממנה. ישנה אכזריות אנושית וגזענית טהורה, אשר מדגישה בפעם המי יודע כמה, שהטבע האנושי מתקשה להתיישר ולהתאזן, על אף השוני שבין בני אדם, שפשוט טבוע בכל אחד ואחד מהם מלידה. ישנה גם אכזריות ביורוקרטית מהסוג המתסכל ביותר, שמשליך ומתפזר לכל כך הרבה כיוונים, שהמילה אכזריות כבר ממירה את עצמה בקהות ואיבוד תחושה אנושית, לעיתים. האטימות שביסודות הביורוקרטיה היא זו שיוצרת רגעים קורעי לב ואת זה הראשי, אשר מגיע בסופו של הסרט.

ג'סטין צ'ון הוא שחקן ובמאי אמריקאי, ממוצא קוריאני וככזה הוא גם מציג את עצמו בסרט, שבו הוא גם הבמאי וגם הכוכב הראשי שלו. הוא זכור לחובבי סדרת סרטי סאגת "דמדומים" בתור אריק, אבל הוא עומד בפני עצמו בתור שחקן רציני ומרגש וגם בתור במאי נפלא והסרט הזה הוא הוכחה מוצקה ליכולותיו הנפלאות. הוא מגלם את אנטוניו לבלנק; אמריקאי, ממוצא קוריאני, אשר היגר בגיל צעיר לארצות הברית, אומץ ונשאר בה שנים רבות. כעת יש לו משפחה משלו, המורכבת מאשתו ההריונית (בגילומה של אליסיה ויקנדר) ובתה, מנישואיה הראשונים לאב שלא כל כך נוכח בחייה של הבת.


זמנים טובים עם חיוכים בלבד | צילום: Mubi

מפה לשם. אנטוניו עומד בפני גירוש. אחרי עשורים שהוא חי בתור (כמעט) אזרח מהמניין. משם הוא מתחיל במסע של השלמה עם המציאות החדשה וממשיך להתמודד עם הקשיים והניסיונות לבטל את רוע הגזירה. זה סרט אינדי קטנטן, שחייב לקבל במה ענקית והוא אכן קיבל לא מעט כאלו, בלא מעט פסטיבלים, כולל זה בחיפה, בתור סרט נעילה, כאמור. הבימוי של צ'ון הוא פשוט מהפנט, כאשר הוא משלב רסיסי תמונות מעברו של הגיבור אותו הוא מגלם, המשתלבים ביחד עם ההווה המתפרק, עם השלכותיו הוא מתמודד.

צ'ון משתמש היטב בצבעים, במוזיקה ובצילום ייחודי ומחוספס, על מנת ללכוד את המצוקה של הגיבור הראשי שלו. הוא מבליט את השבר העצום של אדם שגר במדינה שלא מכירה בו, אל מול תרבות שאליה הוא אמור להתעתד לחזור ואין לו כל זיקה או חיבור לה. הקשר היחיד שלו לעברו הן תמונות מרוסקות מעברו, שהוא זוכר בקושי וזאת כנגד המציאות שבה הוא חי כעת; אב יותר אמיתי מזה הביולוגי לילדה אחת ובקרוב אב לעוד אחת, שנייה וחצי אחרי שמניפים את הרגל לבעוט בו בכל הכוח אל מחוץ לגבול. מעבר לאמירה המהדהדת, שטוב אם גם יאזינו לה בישראל, בנוגע לגירוש ילדי זרים, בכל שלב שהוא, גם המשטרה חוטפת ונגאלת, בשלב מסוים, בסרט שכל כולו לב ענק ומפעם וגם סרט שפשוט משפריץ ריאליזם בועט בכמויות.