"המתרגמים": אבד בתרגום

התרבות הכמעט אבודה של קריאת הספרים היא נושא שהולך ומעסיק פחות ופחות את יוצריו של קולנוען ממוצע. חדוות היצירה והתשוקה של האמן ליצירתו מגיעים לא אחת ארוז באריזת ארס פואטיקה קולנועית בדרך כלל ואם לא שם, אז חפשו תחומי אומנות אחרים. ספרות נתקעת איפה שהוא מתחת לממוצע המקובל ואולי חשב לו במאי הסרט - רז'י רואנסאר, שהגיע הזמן ליצור סרט נוסף, אחרי סרטו הראשון באורך מלא, משנת 2012 - "פופולארית". איך שלא תהפכו את זה, רואנסאר הצליח לגייס למשימה שלו כוח משימה בין לאומי, שכולל לא מעט שחקנים גדולים מכל קצוות היבשת, בשביל להנגיש לכמה שפות ובעיקר לכמה שיותר תרבויות.

רואנסאר טען שבשבע שנות ההפסקה שלו בין הסרט הראשון לזה הנוכחי הוא טייל בעולם ונתקל בכתבה (לא שהיה צריך בשביל זה טיול) על תרגום ספרו של דן בראון (מחבר ויוצר "צופן דה וינצ'י"; הספר) – "התופת". בכתבה סופר ותואר ששניים עשר מתרגמים מארצות שונות זומנו לרומא, הושמו בתוך בונקר וקיבלו הוראת תרגום וזאת על מנת לתרגם את הספר במקביל ולמניעת הדלפות. לא אנושי? אולי. יעיל? ככל הנראה. אובר דרמטי? בטוח! הכתבה הזו מיד הציתה את המחשבות של הבמאי בכדי להתחיל לעבוד על תסריט ולביים בעצמו את הסרט שכתב עם שני שותפיו. גם בסרט הנוכחי, אפשר להבין שיש לא מעט אובר דרמה על מאומה, אבל יש להניח ליוצר למצות את הרעיון שלו עד תום ואז לשפוט.


כוסות למעלה עבור מי שאיבד את החופש שלו, בשביל לתרגם ספר! | באדיבות סרטי קולנוע חדש

סיפורו של הסרט הוא הגעתם של מספר מתרגמים, ממספר מדינות, לטירה גדולה ומפוארת, שם ייפרדו כולם מאמצעי התקשורת שלהם עם העולם החיצון. כולם יוכנסו לחדר אחד, יוציאו עטים, מחברות או מחשבים ניידים ויתחילו לתקתק או לקשקש במרץ, על מנת לתת לארצות, לשפות ולתרבויות אחרות את הגישה האותנטית ביותר לחוויה - הספר השלישי בטרילוגיית "דדלוס". אותו הספר, אשר התגלגל לידיו של מוציא לאור מפורסם ואותו הוא משווק אותו קצת כמו האייפון האחרון בסדרה וגם מתייחס בחרדת קודש לתאריך היעד, המצופה, של שחרור הספר.

לא עובר זמן רב מרגע מפגש תשיעיית המתרגמים ועד ההדלפה הראשונה, שמפעילה מסחטה היסטרית על המוציא לאור, הלחוץ ממילא. מאותו הרגע הסרט מתחיל להתנהל כמעין מותחן בסגנון ונוסח אגאתה כריסטי, כאשר כולם עשויים להיות האשמים, אבל הפעם אין הרקול פוארו בתור החוקר המוביל, האלגנטי והשקול, כי אם מוציא לאור, אשר יוצא מדעתו וכזה שלא מעוניין בחקירה אלגנטית ושעבורו כל האמצעים כשרים בשביל לסחוט בחזרה את הסוחט. המוציא לאור (המגולם על ידי לבמרט ווילסון - המרובינג'יאן מסדרת סרטי "מטריקס"), תוך כדי יציאה ממש לא מתונה מכליו, מתחיל בתהליך כמעט צבאי של הפעלת לחץ היסטרי על אלו שנמצאים איתו, בכדי לנסות ולהבין מי הוא הגנב.


כולם חשודים. רק אחד יצוף בסופו של דבר | באדיבות סרטי קולנוע חדש

רואנסאר מדלג בין ז'אנרים, כאשר זה שמוביל אותו הוא המותחן הבלשי והבעיה המרכזית של הסרט היא הנושא המרכזי שלו והפרשייה המרכזית שלו - הם לא כל כך סוחפים ומעניינים, כי מי באמת רוצה לדעת מי גנב את הספר ומנסה להוריד אותו און ליין לכל הקוראים הצמאים למילה הכתובה? יש כאן מספר אמירות והמרכזית שבהן מדברת אודות התשוקה, על סף הטירוף לעיתים, של הסופר ליצירתו, אל מול הפיכתה למוצר צריכה זול, שצריך להתפרסם כמו "משחת שיניים", כשם שמגדירה אחת הדמויות את העוול שמבצע המו"ל ליצירה, עליה עמל סופר מפורסם במשך זמן רב וכעת היא מוצעת באופן הזול וחסר המשמעות ביותר שניתן לחשוב עליו.

המתרגמים עצמם מנסים לספוג את עלילת ורוח הספר, תוך כדי תהליך התרגום והעברת האווירה והלך הרוח העלילתי דרך מכשולי השפה ובכך גם מוצג הצד שלהם, של אנשי הדממה הלא מוכרים והלא מתוגמלים. היצירה אינה שלהם, אחרי הכל, אבל...וזה אבל גדול, הם השופר שמביא את קולו של היוצר בשפות אחרות ומלאכתם גדולה בהרבה יותר מתרגום גרידא, אחרת היו מוחלפים בגוגל טרנסלייט. הם מייצגים קול מקומי, שבעצם מבצע תהליך שלם של בליעה, עיכול ופליטה באופן הקרוב ביותר להלך הרוח של היצירה המקורית ובשפה המקומית. הם צריכים לשמור על שתיקה, סודיות וגם להעביר לקוראים באופן המהימן ביותר בדיוק את מה שרצה להעביר להם הסופר, מרגע שיצירתו עוזבת את ידיו ועוברת לחברה של המוציא לאור.


ואיזה תהליך תרגום ספר לא כולל השתכשכות בבריכה? | באדיבות סרטי קולנוע חדש

כל אלו ועוד מוצגים בסרט, שבכנות ובצער רב, לא מצליח להתרומם יותר מדי, על אף שהוא מצליח להציג באופן אמין למדי את התהליך ואת חדוות היצירה והשיגעון שעומד מאחוריה. בלא מעט שלבים מברברים המתרגמים בינם ובין עצמם בצרפתית ואז מחליפים שפה, בשביל שתהיה לסרט אווירה חזקה יותר של בינלאומיות. הטקסטים מאוד מרוחקים וגם הסיטואציות עצמן ובמרבית הסרט עצמו ישנה הרגשה של התנשאות וניתוק, בעיקר בגלל הנושא המרכזי, שמה לעשות ולצער כולם, כבר מזמן אינו מיינסטרימי או מדבר על ליבם של מרבית הצופים, למעט עכברי סינמטקים ופלח קהל מבוגר יותר. רוב שלביו של הסרט מרגישים קצת מנותקים, מופרזים ומוגזמים ועל כן גם יוצרים ניתוק יחסי, בלא מעט שלבים של הסרט, מהצופה.

נקודה נוספת בעיקר מדברת על הדחיסות של הנושאים ובינם גם עומס השפות, שבשלב מסוים מוציאות מריכוז ומהנקודה המרכזית, על אף הרצון להישאר בתוך מעין אי קטן של גלובאליות ושלום. גם על אותו האי גואה ועולה הניתוק, אשר מעיב על הליך גלובליזציה תקין ומספר דמויות, שאת רובן לא תצליחו להכיר לעומק, מתחילות להתקוטט ולהתווכח, קצת אחרי שכולם הסתדרו יחד. באופן טבעי כמובן. האח הגדול של המתרגמים? ניסוי חברתי בין לאומי? הסופר ויצירתו ואפילו השפעות טכנולוגיות על שחרור המוצר הכל כך ותיק הזה. כל אלו ועוד נדחסים בפחות משעתיים של סרט, שבשלבים רבים מדי מאט ומאיץ כמעט באותו זמן, עם הפרעות קצב וקשב וגם מאבד את הצופה בלא מעט רגעים, מה שמקשה להתחבר אליו באופן טוטאלי, על אף הרצון הטוב.


אתה יושב לי על הכסא | באדיבות סרטי קולנוע חדש

משפט על הסרט:
הוא יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב, בזכות נושאים מרכזיים מרתקים, אבל במרבית שלביו הוא משמים ומרדים. מתחיל טוב ונגמר יותר טוב, אבל רחוק מלהלהיב באמצע שלו.


משפט על הבמאי:
רז'י רואנסאר בסרטו השני הארוך בסך הכל (מאז הספיק להוציא עוד אחד, כי הרי הסרט הזה יצא לפני שנתיים) עם עבודת בימוי טובה ועם נושא ומוטיב מרכזיים קצת בעייתי ומרוחק.

משפט על השחקנים:
אולגה קורילנקו ולמברט ווילסון (מסדרת סרטי "המטריקס") הם שניים מהשמות המרכזיים והמוכרים בסרט, אשר כולל גם את ריקארדו סקמרצ'ו ("לורו" ו-"העד הבלתי נראה") ואדוארדו נורייגה ("עומד אחרון" ו-"8 צדדים לאמת") בהופעות נהדרות ועוד לא מעט שחקנים בין לאומיים, שאת מרביתם סביר להניח שהקהל המקומי פחות יכיר.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים. לא רווי בשומן טראנס, אבל ייתכן וקיצוץ קל היה עוזר להישאר ער וממוקד.