"מכסחי השדים: החיים שאחרי": בחזרה לאייטיז

הקסם של "מכסחי השדים" נכנס לתוקף פעם נוספת וזאת לא מעט בזכות דור המשך לא רק בעמדת השחקנים, כי גם אם בעמדת הבמאי. אייבן רייטמן הצליח להשאיר את חותמו בעיקר בזכות ביל מארי, דני דה ויטו וארנולד שוורצנגר. רייטמן מעולם לא היה במאי של סרטים גדולים, אלו תמיד היו קומדיות סוג ז', בכיכובם של גדולי הוליווד באותה התקופה וכן, התפלקה לו הצלחה כמעט חד פעמית בעזרתו האדיבה של "מכסחי השדים" המקורי. לאחריו הגיעו סרט ההמשך ועוד כמה קומדיות שנעות בין אייקוניות וזכורות לילידי שנות השמונים בעיקר בזכות השת"פ בין צמד ההפכים; דה ויטו ושוורצנגר ("תאומים" ו"ג'וניור" ;) ועוד כמה כאלו שדי ירדו מתחת לרדאר.

וכך, בהישענות על אותה הצלחה מסחררת וכמעט חד פעמית של הסרט שהפך לקאלט של עידן שלם באייטיז, צף רייטמן בבינוניות משמימה אל עבר הפסקת פעילות בעמדת הבמאי לפני קצת פחות מעשור (האחרונים שלו בעשור הקודם היו צמד הקומדיות הבינוניות מאוד: "קשר לא מחייב" ו"יום הבוחר"). לרייטמן האב יש גם בן - ג'ייסון שמו וג'ייסון כבר עקף בסיבוב את אביו כמעט עם צאת סרט הביכורים שלו (זה היה "תודה שעישנתם" המאלף בכיכובו של אהרון אקהרט המופלא). רייטמן ג'וניור הכניס רשימה של סרטי קאלט כבר בתחילת דרכו הקצרה יחסית, בתור במאי וזאת בעיקר הודות לשלושת סרטיו הראשונים ("ג'ונו" ו"תלוי באוויר" הצטרפו תוך פחות מחמש שנים לרשימה), אבל הפעם הזו הוא החליט לצרף פרויקט נוסף לרשימה; כזה משפחתי, מיוחד וגם אחד שאליו הוא יוצק המון מעצמו.


הדור הבא לנושאי תיק הגב נושא הרוחות | באדיבות סרטי פורום פילם

רייטמן, מלווה באביו על הסט, החליט להקים לתחייה את האגדה שברא אביו לפני כמעט ארבעים שנים והודה שזה היה לא פשוט, לשבת לצידו של אבא אייבן ולביים סרט, שנשען באופן כבד מאוד על הסרט שאביו ביים באייטיז ועם זאת, אפשר לראות את הטאץ' האישי, המשפחתי והכל כך מיוחד בסרט הנוכחי. "מכסחי השדים" המקורי היה סרט של תקופה, הוא לא מחזיק הרבה עם השנים וגם לא הצליח לייצר יקום קולנועי או משהו בסגנון (קצת סדרות מצוירות וזהו). הוא עצר בשני סרטים ולפני חמש שנים יצאה לו מעין מקבילה נשית ("מכסחות השדים"), אשר ספגה קיתונות של בוז, על אף שרייטמן האב היה בין הכותבים והמפיקים. לומר שהוא היה מצופה, באופן לוקאלי או אפילו עולמי, יהיה הגזמה פראית, אבל היה איזה שהוא עניין רדום, אשר התעורר לו בין טריילר לטריילר ובין דחיית קורונה כזו לאחרת ובכלל.

כעת, כאשר הוא חופשי, משוחרר ומאושר, אפשר לומר שהסרט של רייטמן הבן הגיע למעין נחלה מובטחת, כיוון שיש תחושה שלא קרס תחת עומס ציפיות מסוים ולהפך, הוא דווקא מרוויח מזה שהן התמוססו להן בגלל דחיות קורונה מרובות וגם עצם העובדה שהציפייה לא הייתה כזו גבוהה מלכתחילה. כל מה שרייטמן היה צריך בשביל ליצור לעצמו את התנאים המקדימים להצלחה מסחררת בקופות ובביקורות היה להנמיך את הלהבות וכמובן להישען על הקאסט, העלילה והכישרון שלו בתור במאי, אשר יודע ויכול לייצר המשכיות קונספטואלית לאותה הצלחה גרנדיוזית באמצע שנות השמונים. נכון, לא מדובר בהצלחה זהה, אבל רייטמן הבן מצליח לקסום קסמים, בכישרון רב, במוצר דהוי למדי, גם כמעט ארבעים שנים לאחר צאתו של הסרט הראשון של אביו בסדרה.


והנה גם אוטו הקסמים | באדיבות סרטי פורום פילם

עלילת הסרט לוקחת את הדברים הטובים מהקודם, בהישענות על הדור הנוכחי. נכדיו ובתו של איגון ספנגלר עוברים להתגורר בבית הישן שלו. מתוודעים לעיירה שלמה שראתה בו איכר מוזר ומנסים להבין למה הבית החדש שלהם, הממוקם בחור תחת קטנטן בדרום ארצות הברית רועד בתדירות תכופה מדי. בהשתלשלות אירועים מואצת למדי, הילדים הצעירים מתחברים לאיזור, לסביבה וגם לתופעות העל טבעיות שמתחילות להציף את האיזור וכמובן שבמהרה הם ייקראו לדגל, על מנת להציל את העולם מרוחות רפאיים ושאר יצורי שאול, אשר מקושרים לאל רשע, שרוצה לצאת מהחור אליו הוא הוחזר לפני כל כך הרבה שנים ולהשתלט על העולם. למרות שזה נראה שמבחינה טכנולוגית הסרט הזה ייקח את הרמה למעלה, הוא לחלוטין נשען על זאת של האייטיז, בכל הנוגע ליצורים שלו ובזכות כך משחזר עוד יותר את הקסם, באקט זהה לזה של "מלחמת הכוכבים", שבחרו לשמור על אותנטיות ולשדרג במעט, בכל הנוגע לטכנולוגיה ולליטוש של זאת מהעבר, כדי להתאים להווה.

השילוב המנצח של הסרט הזה הוא הכוכבים שלו, ביחד עם קמצוץ לא קטן של קסם כמעט אותנטי משנות השמונים ובהחלט רואים שלרייטמן האב ישנה נגיעה כלשהי בהתפתחות הסרט הנוכחי, על מנת שהוא יהווה המשך כמעט ישיר לצמד הסרטים מהאייטיז. אם רוצים לעשות סרט עם אווירת חזרה לאייטיז, למה לא להביא את הילד שאיכשהו הפך לאייקון אייטיז, דווקא בעשור של תחילת שנות האלפיים? פין וולפהארד ("דברים מוזרים" ו"זה") הפך, שלא באשמתו או בתכנונו, לסמל עדכני לתכנים שנשענים בחוזקה על שנות השמונים וגם אם הפעם שנות השמונים מוזכרות רק בתור פלאשבק או סיפורי עבר, הוא לחלוטין מכניס לאווירה ולרוח התקופה, הן בנוכחותו והן בקסם שהוא מכיל בגופו הצנום וזאת למרות שאין לו תפקיד משמעותי מדי בסרט.


מישהו לחש כאן אייטיז ולא ליהק אותי? | באדיבות סרטי פורום פילם

הנוסטלגיה כאילו מושתלת בסרט הזה באופן מלאכותי, אבל דווקא נטמעת היטב, כמו איבר שהושתל בגוף והשניים מסתגלים זה לזה במהרה. יש הרבה כבוד של רייטמן הבן ליצירה המקורית של אביו והוא כאילו מנסה לעמוד בציפיות בלא מעט שלבים של הסרט, בעזרת לא מעט הומאז'ים, קריצות והישענות עלילתית על העבר וההיסטוריה של הסרטים המקוריים מבית אבא. תחושת "הדור הבא", בשילוב עם פול ראד וקארי קון בתפקידים נהדרים, עושים טוב לסרט הזה וייתכן שמקבצים ומגבשים סביבו עדת מעריצים חדשה וישנה גם יחד ומעבר לכך וחשוב מאוד, שילוב של מעריצים בפלח גילאים רחב מאוד. הסרט המקורי היה סרט שפונה להורים וילדיהם וכעת הילדים, שהפכו הורים בעצמם, יכולים לחלוק את הנוסטלגיה השמורה והכמיהה לתכנים מעברם ביחד עם ילדיהם, בגרסה מחודשת, בדיוק על בסיס האב-בן בעמדת הבמאי, שרק עוזר לסרט להפוך לחוויה יותר שלמה ומשפחתית.

אין מדובר כאן ביצירת מופת קולנועית או חוויה יוצאת דופן, בדיוק כפי שלא היה כך באמצע שנות השמונים ובסופן. מדובר כאן ביצירה כמעט אישית, בכל הנוגע ליוצרים שלה (גם דן אקרויד והארולד ראמיס המנוח קיבלו קרדיט על התסריט, בהתבסס על התסריט אשר כתבו בעצמם לסרט משנות השמונים), שעושה המון כבוד למקור וגם יודעת למנף את יתרונות הטכנולוגיה בשביל לבסס יצור כלאיים מוצלח מאוד, אשר נשען על נוסטלגיה בשילוב עם עכשוויות רלוונטית. אין לדעת לאן הפרנצ'ייז הזה יפנה כעת, בעולם של יקומים קולנועיים ומסחטות כספים קפיטליסטיות, אבל הקסם הרייטמני נותר בעינו ואתם יכולים להתיישב עם דור העתיד הפרטי שלכם ולהנות מהחוויה.


אין לי מושג למה אני מחזיק את המפה הפוך | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
חוויה נהדרת, כיפית וכזו ששוב מבהירה כמה המדיום הקולנועי חשוב ולמה לא ימות לעולם. חוויה שחשוב לחוות באולם הקולנוע וכזו שמשחזרת לחלוטין את הקסם הבוסרי של זאת משנות השמונים.

משפט על הבמאי:
ג'ייסון רייטמן בהחלט מוסיף למניות שלו, לאחר שעשה הפסקות גדולות בין סרט לסרט לאחרונה והשנה האחרונה של הפעילות שלו הייתה 2018 - עם "המועמד המוביל" ו"ואז הגיעה טלי". הוא חוזר בכל הכוח, מוסיף עוד קלאסיקה מודרנית לרשימה, ההולכת ותופחת, שלו ומסמן וי ענק על מעבר ירושה חלק מאביו.

כמה מילים על השחקנים:
פול ראד הוא המוכר ביותר בקאסט והוא עושה בדיוק מה שפול ראד אמור לעשות...להיות פול ראד. אמנם תפקידו בסרט קטן משמעותית, אבל הוא כמו תבלין איכותי, שאתם יודעים שישדרג לכם את המנה בוודאות. על אותו הבסיס מגיע גם פין וולפהארד הצעיר, להיות הפורטל לאייטיז והוא נפלא בזה. קארי קון טובה ואת ההפתעות הנושנות והמחוות תגלו בעצמכם. ההפתעה הגדולה ביותר היא הופעתה הנפלאה של מקאנה גרייס הצעירה,שהיא כבר שחקנית וותיקה למדי בהוליווד, שהופיעה באינספור סרטים בתפקידי הגיבורה הראשית, בצעירותה. הפעם היא נוטלת את המושכות וכובד המשקל של הסרט כולו על כתפיה והיא עושה זאת באופן מופלא, עם תפקיד לא פשוט בכלל, שכולל בתוכו ערימות ומנעד רחב של רגשות.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים, שעברו וחלפו ביעף, בזכות הקסם ההוא...משנות השמונים.