"אתמול בלילה בסוהו": עוד אדגר רייט, בבקשה

עדיף שתדעו כמה שפחות פרטים על הסרט הזה. אולי גם תקראו את הביקורת הזו לאחר הצפייה ורק אז תחברו פרטים. חוץ מלדעת שאניה טיילור ג'וי נמצאת שם, אפשר לזרוק את כל שאר הפרטים לפח האשפה, להישאר נקיים ולהיכנס לאולם החשוך. אז כן, ההיא מהשחמט דווקא לא מקבלת את התפקיד הראשי בסרט הזה, אותו ביים וכתב אדגר רייט (שהוא במאי הבית של ניק פרוסט וסיימון פג או להיפך והם המועדפים עליו - ביצה ותרנגולת קלאסי), אבל היא מספקת הופעה נהדרת בסרט, שפשוט...יש בו הכל. ערימת ז'אנרים מונחת בצורה מסודרת, סאבטקסטים מרובים, ערבוב בין מציאות, חלום, חרדות ועל טבעי ובקיצור, לשעתיים הללו היה גודש ועומס, שכל כך כיף לקבל בסרט קולנוע, שכמעט באופן מיידי הופך לקלאסיקת קאלט מודרנית, שאולי המבקרים לא מחבבים כעת, אבל קצרה היריעה מלפרט על עוד כאלו, מהעבר, שהפכו לקלאסיקות על זמניות.


אני היום לא החננה מהשחמט | באדיבות Tulip Entertainment

אם נטפס על אילנות גבוהים, הרי שאדגר רייט לוקח את המסע שלו בין ז'אנר האימה והמסתורין לרמה חדשה. היצ'קוקית כמעט. הוא אמנם רותם לסרט גיבורה עם סוג של חוש נוסף - חזיונות או תקשור עם מתים, אבל זה לא משנה כהוא זה מעצם העובדה שהוא ממקם את אותה גיבורה במרחבים ובסיטואציות, אשר ניתן היה ללמוד ולקבל השראה עצומה מסרטיו של הגדול מכולם. גם גיבורים שמתקשרים עם מתים היו בלא מעט סרטים מז'אנר האימה, אבל כזה כבר לא היה לנו מזה שנים רבות. אפשר לשים את היד על כל כך הרבה איזורים, אשר לקחו את הסרט הזה דרך שבילים מוכרים בז'אנר והוא, אשר נוצר על ידי במאי שיודע לאזן היטב, מפזז בקלילות מעל כל מהמורה ומכשול וכאילו מלקט אליו את הטוב שבכל אזור עליו הוא דורך. רייט מדבר בסרט, באופן מפוכח על חלומות - בהקיץ ובלילות וההתפכחות מהם מצד אחד והרצון להתפכח מהם, מצידו השני.

תומאסין מקנזי מגלמת את אלואיז, נערת כפר עם חיבה לסיקסטיז, אשר מתגלה לנו בסצנה ראשונה, שכבר מאותתת על הכיוון המסוגנן וגם העל טבעי של הסרט. נכון שידעתם שמדובר במותחן אימה, אבל בלא ספק כבר הסקתם על פי כרזתו והמשתתפים בו שאין מדובר כאן על סרט אימה רגיל, כי אם מסוגנן וייחודי ואכן הוא עומד בציפיות ומשדר את כל אותם הפרמטרים החל מהרגע הראשון. דקות ספורות נתעכב עם נערת הכפר, אשר לבושה בעיתונים, אותם עיצבה בתור שמלתה ומיד לעיר הגדולה, לא לפני שסבתה נותנת לה את הנאום על איך העיר הגדולה יכולה לשחרר המון שדים כלואים בנפש האדם ובמיוחד בנפש הומה כמו שלה. מכיוון שאלואיז הולכת לעשות כבוד למשפחה, חולמת להיות מעצבת על ולהעניק נחת גם לזכר אמה, הכל קטן עליה והיא בטוחה וסמוכה שהיא תדע כיצד להישאר על הפסים, בניגוד לאמה, שהעיר הגדולה הייתה יותר מדי עבורה.


עכברת הכפר בדרך אל העיר הגדולה | באדיבות Tulip Entertainment

וכמעט כצפוי, ההגעה לעיר הגדולה ולבית ספר לעיצוב מלווה בהמון פחדים, אשר חלקם מתממשים ואלואיז מוצאת את עצמה מהר מאוד משנה לעצמה אווירה, בכדי להתנתק מחלק מהבעיות, שטומן בחובו המעבר לעיר הגדולה. אבל, אליה וקוץ בה, מכיוון שכאשר אלואיז פורשת לעולם החלומות ומתכסה לקראת השינה בלילה, היא הופכת להיות מישהי אחרת. היא הופכת להיות השחמטאית המבריקה מאותה הסדרה של נטפליקס, אצלה הביטחון בשמיים והיא רוצה לטרוף את העולם ולהחזיק אותו בין שיניה. בשלב הזה, בתור צופים, אתם מתחילים לזוז באי נוחות, כי הרי העולם המוכר, ההגיוני והריאליסטי התפרק כאן לרגע לחתיכות ומצד שני, מדובר בסך הכל בחלום.

ככל שהחלומות הולכים ומתגברים, כך גם מתגבר לו הקשר בין שתי הנשים הללו ואלואיז מוצאת את עצמה יותר ויותר נקשרת לאישה אותה היא חולמת. מפאת הרצון שלא לקלקל את העלילה לחלוטין, אפשר לומר שהמפגש בין שתי הנשים יוצר אין ספור ניגודים, אבל גם נשען על המון טריטוריות משותפות. מצד אחד, האחת מלאה ביטחון עצמי וחדורת מטרה, מהצד השני ישנה נערה כפרית, מיושנת, שלא מתחברת היטב לסביבתה. השתיים הגיעו מסנוורות וחולמות ולכל אחת מהן המציאות מתנפצת בפנים בדרך כזו או אחרת. הסרט מהדהד, כמו בעוד ערימות של סרטים, את MeToo בדרכו שלו, אבל עם טוויסט כמעט פרדי קרוגרי ועם הסגנון הכל כך ייחודי לו ולבסוף מגיע גם האלמנט המבלבל מכולם, אותו שותל במכוון רייט, בכדי לרתום את הצופה לסרט ועלילתו - הטשטוש שבין המציאות ובין הדמיון.


אין מה לעשות איתה, היא רק רוצה לישון | באדיבות Tulip Entertainment

כל ענף עלילתי או סגנוני הופך את הסרט של אדגר רייט ליצירה שלמה יותר וייחודית. הוא נשען באופן חזק מאוד על פסקול משובח ועל משחקי מצלמה ועריכה, אשר מהדהדים לקולנוע קלאסי. הסגנון של הסרט פשוט יוצא מן הכלל, בכל מחלקה - צילום, מוזיקה, לבוש, תפאורה ולוקיישנים. בכל אחת ואחת מהסצנות של הסרט, אי אפשר שלא להרגיש את הייחודיות שמטמיע כאן רייט. הוא מטעין את הסרט באנרגיות ובווייב של הסיקטיז, עליו אובססיבית הגיבורה ואי אפשר שלא לחוש שאתם פשוט נכנסים ביחד עם הגיבורה הראשית אל תוך העולם המיוחד שלה, שכאמור, מאוד קשה להבין לאן הוא משתייך.

הצבעוניות של הקולנוע של רייט איננה עובדה חדשה, אבל בסרט שבהחלט נשען על הסגנון שלו, הוא מצליח לעשות זאת בעיקר דרך התאורה והלבוש. המסקנות מהסרט הזה חצויות לחלוטין ואתם צריכים לראותו בשביל להבין שעל אף שהוא הולך בכיוון מסוים, בכל הנוגע ליושרה שלו ולאמירה שלו, הוא מעט מסתייג גם, כאשר הוא חש שחצה את הסף המותר. בהחלט מדובר באחד מהסרטים המיוחדים ביותר שנכנסו לקולנוע בחצי שנה האחרונה ולא סתם היה סביבו באז לא קטן. גם כאשר ישנם לא מעט רגעים שהעלילה נמרחת, השילוב בין כל אותם העולמות, אשר מתאחדים תחת הסרט, מציל אותו מלהפוך להיות עוד מותחן אימה בנאלי וזורק אותו למחוזות גדולים בהרבה יותר.


אז, נשיקת לילה טוב? | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
שילוב של כל כך הרבה אלמנטים מנצחים ושילוב בין במאי עם חזון ובימוי מסוגנן וצבעוני, לבין שחקנים נפלאים ועלילה קולחת ומרתקת, פשוט יוצר סרט נפלא, שהמילים "קאלט" או "קלאסי" ילוו אותו עוד כמה שנים קדימה.


משפט על הבמאי:
סרטו הנוכחי של רייט מוכיח כי הוא שוב שובר תקרות זכוכית לעצמו ולאחר שקיבע מעמד של במאי קומדיות אימה עם זומבים וכאלו שסיימון פג וניק פרוסט הם הגיבורים הראשיים שלהן ("מת על המתים", "שוטרים לוהטים")

משפט על השחקנים:
תומאסין מקנזי במשחק פשוט מופלא. פגיעה, עוצמתית, מתסכלת ומתוסכלת ומעל הכל מתעתעת. לצידה גם נמצאת אנה טיילור ג'וי, בתפקיד שהוא כל כולו שלה ועליה והיא נהדרת בו. טרנס סטמפ בתפקיד...טרנס סטמפ. זקן, מלחיץ וקריפי ויש כאן עוד תפקיד לבני הגיל השלישי - של דיאנה ריג ז"ל (ליידי אולנה מ"משחקי הכס") וגם היא נהדרת כמו שאר עמיתיה.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים, שבוודאות היו צריכות להתקצר. אבל היה כיף עדיין.