"נטפליקסים": מומלצי אוקטובר

סרטי אוקטובר של נטפליקס, או נכון יותר לומר, הבולטים שבהם (עליהם נכתבה הביקורת המשולבת הזו), מספקים מצד אחד סרט טרום פוסט אפוקליפטי ומהצד השני ריאליזם מהול בסרקזם עז, על העידן שלנו ועל היבלות הישירות שלנו ובצרפתית. החברים ברשת הסטרימינג הכינו את הבמה לנובמבר הגדול שלהם, עם גל גדות והצוות המצומצם שלהם וכמובן למערבון עטור הכוכבים, שבהחלט גונב את ההצגה ואשכרה עומד בציפיות הגבוהות שהציבו לו. אז...מומלצי אוקטובר, באמצע נובמבר. מתחילים.


בוא נראה מה יש בנטפליקס הזה | צילום: IMDB


"צבא הגנבים": מלטף הכספות

אם לא יהיה לכם די בסרט המשך לסרט הזומבים הקליל והכיפי של זאק סניידר, הנה, קחו עוד פריקוול לא נחוץ במיוחד, שדווקא יעשה לכם כיף ותישכחו ממנו בערך חמש דקות אחרי שתסיימו לצפות בו. משאית הזבל של הסרטים הגנריים והמיותרים למדי של נטפליקס ממשיכה לדהור בכל הכוח ואי אפשר לעצור אותה בשום שלב, כי הרי הבטיחו שם, באיזה שהוא שלב של החיים המון, המון, המון.....ועוד המון סרטים, כי למה רק שעולם הסדרות יתפוצץ מתוכן בינוני? אפשר לתקוף גם במחלקות של הסרטים ואכן מדובר באחד כל כך כללי, שחייבים לדחוף איזה זומבי פה ושם ולו רק בשביל לקיים את ההקשר בינו לבין זה שמגיע אחריו, אבל יצא קצת לפניו.

סיפורו של הסרט מתמקדת בלודוויג דיטר (המגולם על ידי מתיאס שוויגהופר, שגם ביים את הסרט), שהיה אחת הדמויות הנחמדות ויותר קומיות בסרטו של סניידר. פורץ הכספות הגרמני, אשר משדר ווייב גאה למדי בנשיותו ורגישותו, היה אחלה דמות בסרט שיצא לפני מספר חודשים בענקית הסטרימינג, גם כן, אבל מפה ועד להעניק לו סרט מקור משל עצמו? מישהו שם צריך לחזק את ברגי האבטחה של הכספת האישית בראש היטב, על מנת לנסות ולהבין למה מייצרים שם, בחברת הסטרימינג עם לוגו ה-N האדום, עוד ועוד תוכן בינוני, שאין בו מה לחדש לאף אחד.


נו? מתי אפשר להיכנס לכספת? | צילום: IMDB

הסרט עצמו הוא סרט שודים גנרי לחלוטין, כאשר שני הטוויסטים, שאמורים לייחד אותו מכל מיני שודים אחרים הם: הוא מהווה פריקוול לסרט הזומבים, שגם לא התקבל בהתלהבות רבה מדי, בשל היעדר התחכום והמקוריות שלו והחלק השני, שמדובר כאן בסרט שודים, שלאחד הפושעים ישנה חיבה מופרזת למדי לפיצוח כספות. הוא נוהג בהן כנשים, הוא מנסה להבין את ההיסטוריה שלהן והוא חקר כספות מסובכות במשך כל חייו. מי ידע שכספות הן עסק שאמור לייצר כל כך הרבה עניין? ובכן...אף אחד וזה בטח לא טוויסט מעניין מדי בעלילה או בהתפתחות של הסרט.

משך כמעט שעתיים מתלווים הצופים ללודוויג דיטר, או בשמו המקורי...למי באמת אכפת? ורואים כיצד הוא מלטף כספות, טופח עליהן באופן מחשיד, כמעט מטריד מינית ותוך כדי מאזין לרחשי ליבן, בעוד הצופים רואים את פנים דלת הפלדה הממוגנת וכיצד כל ליטוף קריפי של דיטר מסיר עוד מנגנון הגנה ומאפשר לכספת להיפתח לאיטה. נשמע לכם כמו תיאור מחדר המיטות של ערוץ RTL המיתולוגי? ובכן, ייתכן ואתם צודקים, פשוט בשביל להסיר אל אלמנט הפורנו הרך, מחליפים את גוף האישה בכספת נוקשה והנה קיבלתם סרט שודים מתוחכם, מתחכם, ממזרי ובעיקר ארוך ולא מספק.


יבוא לך מיידל׳ה...יבוא | צילום: IMDB

לא מדובר בסרט רע, אבל הבינונית וחוסר היצירתיות וההשראה זועקים ממנו אל על. מוטיבציות כפולות, נבלים שאמורים להיות בעולם מתוקן הפרוטוגוניסטים ובעיקר מתיאס שוויגהופר, ששמו בסרט אפילו יותר מסובך והפישוט של שניהם פולט בסוף איזה "לודוויג דיטר". איתו גם נמצאת נטלי עמנואל, עם אינספור תסרוקותיה, אשר לנצח תהיה חקוקה בליבנו בתור מיסנדיי המהפנטת מ"משחקי הכס" ואכן אותו מבט עמוק ומהפנט נותר גם בסרט הזה, בכדי שתהיו מסוגלים לצלוח שעתיים שלמות של פיצוח כספות, לוקיישנים בלתי נגמרים, קצת נסיעות מופרעות וגם שודי בנק פה ושם. בסוף תגיעו לזומבים, בין אם תרצו או לא.






"תקועים בפריז": אם כבר להיתקע בסגר, אז שיהיה עם באגט

הגיע הרגע הזה שהקורונה מתחילה להיכנס לתכנים, בטלוויזיה וגם בקולנוע. אמנם אין כאן בשורה על תום המגיפה, אבל היא כבר הופכת להיות חלק משגרת החיים ולפחות מסתכלים על שיאים מסוימים שלה בזמן עבר. פעם היה סגר, פעם הייתה היסטריה ופעם הייתה קורונה - מגיפה חדשה מאוד, שהבהילה עולם שלם. לצערנו הרב, אין שום עדות שהקורונה נותרה בעבר, אבל ממרום כמעט שנתיים של מגיפה פעילה והתמודדות עמה, אפשר לנסות ולהתחיל לשלב אותה בעולם הקולנוע והטלוויזיה ואם אפשר לנסות וקצת לצחוק עליה, אז למה לא?


אנשי המרפסות | צילום: IMDB

כולם זוכרים את היסטריית האלכוג'ל, הסגר שבמסגרתו אף אחד באמת לא הסתובב ברחובות, ילדי ומשפחות המרפסות והמשטרה, אשר חגגה עם דו"חות אם רק העזתם להסתובב יותר ממאה מטרים אל מחוץ לבית. כל מאפיין קורונה ראשוני ומובהק נמצא בסרט הזה והאמת שמעבר לכך שבתחילה זה מעקצץ וגורר עצב מסוים, כאשר ממרום שנה וחצי של מגיפה מתרחש געגוע קל שבקלים לתחושת הביחד, המשפחתית והאיזורית. הסרט הצרפתי, בבימויו של דני בון ("היפוכונדר מבריק"), אשר מביים וגם בדרך כלל מככב בסרטיו שלו, בתור אחד השחקנים הראשיים, לוכד לא מעט מהתחושות המעורבבות שהביאה איתה המגיפה, לטוב, לרע ולמכוער.

סיפורו של הסרט מציג בניין אחד קטן, ברובע פריזאי, שתושביו נעים בין הנורמאליים יחסית למטורללים עם קבלות. בני זוג שקרבים ומתרחקים זה מזה, ילדים שמתחרפנים מהוריהם ומשיעורי הזום, בעלת פאב מבוגרת, אשר נאלצה לסגור לעת עתה ולשתות חלק ניכר ממה שהיא אמורה למכור ללקוחותיה ואיך אפשר בלי רופא (מטורלל על כל הראש), שמנסה למצוא חיסון, תוך כדי שהוא בודק את שכניו לחיוב או שלילה - הן מבחינת הקורונה והן מבחינת דרגת הטירוף הגואה שלהם מהשהייה האינסופית בבית, ללא תעסוקה או לחלופין, עם תעסוקה מוגברת.


בניין קטן ומטורלל | צילום: IMDB

סרטו של בון הוא פשוט הברקה, בלי יותר מדי שאיפות להצטיינות יתרה. הוא עושה את העבודה, כאשר הוא נוגע ולוחץ לכולם על בלוטות הרגש ובעיקר על אלו של הצחוק. הצחוק מגיע ממקומות של תסכול והזדהות ולא משנה עם מי, כנראה שתמצאו את עצמכם בתוך כל אחד ואחת מהדמויות המופיעות בסרט. בין אם הסרט הזה מסמל עבורכם תחושה של מיאוס ואפילו תחושה של געגוע, כך הוא גם בדיוק רוצה להציג את עצמו - מסכם תקופה שהייתה בעיקר קשה, מתסכלת, מפחידה וכזו שעדיף ותישאר בתור זיכרון מודחק, אבל גם בתור כזו של גדילה, התפתחות אישית ואפילו לא מעט משפחתית וחברתית, על אף הצורך בריחוק חברתי.

מעבר לבמאי ואחד מכוכבי הסרט, שהוא אחד המוכרים והידועים בצרפת - דני בון, ישנו קאסט מרשים ביותר, בכל הנוגע לייצוג הצרפתי המקומי. איוון אטל, שהוא שחקן ובמאי מבריק בעצמו ומגלם את הפרופסור המחופף. אל השניים מצטרפים עוד שחקנים נפלאים, מרגשים ומצחיקים כמו ג'ורג' קאלבו (שגילם את סנצ'ו פנשו ב"האיש שהרג את דון קישוט") וכמובן פרנסואה דמיאן המשובח, שבדיוק רץ בתור דמות משנה ב"גיבור חייה", כעת בקולנוע ומוכר גם כחלק מהקאסט של "משפחת בלייה". כל אלו ועוד פשוט טורפים את המסך, קורעים מצחוק ומרגשים, בסרט שפשוט לא כדאי לוותר עליו, בייחוד לאור הזמינות שלו וגם כמובן נוכח הדלות באיכות בתוצרת של נטפליקס בחודש אוקטובר ובכלל.