"הקדושים של ניוארק": ממש לא רק טוני סופרנו

זה לא סוד שהשנים האחרונות מאופיינות בעיקר בגל עצום של סדרות טלוויזיה בלתי פוסקות, שירותי סטרימינג בעלייה מטאורית וכמובן בעקבות זאת החומרים שזכו להצלחה לפני עשור עד ארבעה עשורים ולעיתים אף יותר מקבלים חידושים, המשכים, שכפולים ומה לא, בעצם? החשש הגדול של כל אחד ממעריציה המושבעים (ולא רק) של "הסופרנוס" היה מסרט המשך, פריקוול או כל דבר שיעורר לחיים את מה שעדיף להשאיר רדום; היצירה הכמעט מושלמת, אשר שינתה את פני הטלוויזיה לעד מאז הסתיימה עם תחילת שנת 2007. עם זאת ולמרות הדאגה הגדולה ממה שעתיד לבוא, היה ברור שהפרק הבא בעלילות משפחת סופרנו יהיה מלווה בשירות וחנופה למעריצים ולשם כך אף גויס התסריטאי והיוצר של הסדרה: דיוויד צ'ייס ואחד מבמאי הפרקים בסדרה: אלן טיילור.


פעם היינו | צילום: GQ

קאסט מרשים למדי נכנס למחנה אימונים וצפייה בחומרים מהעבר ולתפקיד טוני סופרנו גויס גנדולפיני; הבן. את האב המנוח כבר אין בנמצא להשיג, אבל איזה סיפור סינדרלה ומוכר את עצמו מעצמו יהיה אם הבן יילך בעקבותיו של האב ואפילו יגלם אותו בגרסה הצעירה? קניתם כבר? לגמרי! עם מעמסת הציפיות העצומה הזו יצאה חבורת שחקנים די מוכרת אל הדרך, על מנת לספר את סיפור התהוותה של משפחת הפשע, המונהגת על ידי ראש חרדתי, טרוד, שסוע ומבולבל, אך גם, כיאה למאפיונר צמרת, גם אלים ורדוף. אבל כמו שאפשר להבין מהר למדי ועל אף הרפרנסים והשימוש בטוני סופרנו, הוא לא הסיפור הראשי, גם אם בסופו של דבר מתווה הסיבה והתוצאה יגיש לכם את הניצנים של טוני עם סיום הסרט.

מעבר לכך שיש שם סיפור מקור של אגדת הסופרנוס וכמובן כל הדמויות האייקוניות, צעירות בשלושה עשורים ומגולמות על ידי שחקנים, שכל מה שהם רוצים לעשות הוא לשמור על האותנטיות של אלו המקוריים, מדובר בסרט מאפיה-פשע לא רע בכלל. האמת, מדובר בסרט מצוין, מהנה ועשוי היטב, שלא רק מדבר על הכבוד האיטלקי, הפסיכולוגיה למאפיונר (והפעם ממאפיונר אחר), אלא גם משלב בתוכו סיפור בין גזעי, אשר תמיד מתאים, רלוונטי ונוכח בלא מעט סרטים מהשנים האחרונות. היריבות בין מאפיות וזו הפנימית בתוך המאפיה עצמה, הבגידות הבלתי פוסקות של המאפיונרים בנשותיהם וההסכמה השקטה והכנועה לכך, דמויות שמתפתחות (בעיקר גבריות), דמויות שנתקעות (נשיות יותר וממעמד נמוך יותר בסולם המאפיה) וכמובן הנטל הגדול והקרע הבלתי פוסק, שלא מצליח להתאחות מעולם - בין טוב לרע ובין לגדל מצפון ולרצוח אותו חמש דקות מאוחר יותר.


המשפחה החדשה...כלומר, הישנה | באדיבות Tulip Entertainment

הפרק (או צמד הפרקים המחוברים) המקדים הזה מספר בכלל את סיפורו של דיקי מולטיסנטי (אשר שם המשפחה הזו מתורגם לקדושים רבים, בתרגום מאיטלקית ומכאן גם נובע שמו של הסרט), אביו של כריסטופר. דיקי (אלסנדרו ניבולה - "חלום אמריקאי", "שאהבה נפשי") היה דמות מפתח בחייו של טוני ואת זה בוודאי יודעים או זוכרים מהסדרה המעריצים האדוקים וניכר בכל שלב ושלב מהסרט שעל אף שמדובר כאן ביחסים בין דוד לאב, כאשר גם ניכר כי ה-DNA בין השניים משותף בכל כך הרבה מאפיינים ופרמטרים. הדמות האוהבת, הכובשת והחמה שבמקרה היא גם בוס של המאפיה המקומית וכזו שמבצעת את המעברים הלא הגיוניים בין רוגע יחסי לבין שיגעון, טירוף ואיבוד עשתונות אלים היא דמות מורכבת, שמתפרקת על המסך הגדול וגם כזו שלא מתביישת לדבר על הרגשות שלה, גם אם בתקופה המיוחסת לסרט לא היה פופולרי ללכת לפסיכולוג - עדיין הסרט מציג תחליף ראוי.

דיקי הוא הבוס של המשפחה והוא מנהל עסקי הימורים. הוא שולט ברחוב המקומי ובניגוד לדעה הרווחת ולגזענות המשפחתית, אשר מוטבעת ב-DNA שלו הוא מעסיק עובדים שחורים והכל עובד יפה כל עוד הכסף זורם במשותף. מפגש אלים בין שוטרים מקומיים ונהג מונית שחור (המבוסס על תקרית אשר התרחשה במציאות, בשנת 1967) מהווה טריגר לשטף של תקריות אלימות ברחבי ניוארק וגם מהווה מעין מנוע עלילתי בסרט הנוכחי ורצון להתפתחות והגשמה עצמית של העובד השחור שלו - הרולד בראייר (לזלי אודום ג'וניור מ"המילטון" ו"לילה אחד במיאמי") - מובילים לפרידה נעימה יחסית, כמו אצל גרושים עם הסכם שחתום, בכמעט ידידות, מצד שני הצדדים וללא הדם הרע של עורך דין.


היריבות החדשה | באדיבות Tulip Entertainment

אבל כמו בכל גירושים "טובים", בסופו של דבר אחד הצדדים מתחיל לקנא, בשלב מסוים והחרא מתחיל לצוף. הגזענות שהסתתרה יוצאת החוצה, באופן דו כיווני והמסלול של המאפיה האיטלקית המקומית וארגון הפשע השחור הצעיר, המתהווה, נמצאים על קו התנגשות חזיתי ותמידי. בהקבלה עלילתית, עם קישוריות רופפת לעיתים וחזקה כמו פלדה, לעיתים אחרות, מגיע אביו של דיקי...מביקור במולדת הישנה. "הוליווד" דיקי - האב (המגולם על ידי ריי ליוטה עם איפור מוגזם ותצוגת משחק מוגזמת, אך מרשימה למדי) העמיס לו בחורה יפיפיה וצעירה (מיקלה דה רוסי) באיטליה, שכמובן הגיעה בעקבות החלום האמריקאי וכמובן 2, שהיא מתאהבת דווקא בבן - דיקי, כי איך אפשר בלי אחד מהדיקים?

הלך הרוח של ההתרחשויות נשמע מוכר מאיזו סדרה מתחילת שנות האלפיים? בהחלט כן. בסרט, על בסיס וזה שמהווה בסיס לתחילת הסדרה, רק עשור וחצי לאחר שהיא הסתיימה, אנחנו מגלים דפוסי התנהגות דומים לחלוטין, אשר לא השתנו גם כמה עשורים לאחר מכן. החום, התשוקה והמחסור ביכולת להפריד בין תשוקה של אהבה וחום לבין חניקה מהם, הם מהמאפיינים המובילים של הדמויות הראשיות ב"הסופרנוס" של אז וגם באותה משפחה של היום, שבעצם מדברת על אז. קווים מקבילים נמתחים בין מערכת היחסים של הוריו של טוני בסרט לבין יחסיו עם כרמלה בסדרה וכמובן שאי אפשר להתעלם מהקווים המקבילים בין דיקי לבין מה שיהפוך להיות טוני, בחלוף השנים. כל אלו נמצאים רק על קצה הלשון וכמעט מנסים לשווק את הצורך בהפיכת הרעיון, שהבשיל לכדי סרט, לסדרת פריקוול, אשר מרגישה כמתבקשת לאחר הצפייה בו.


בהחלט כאב ראש | באדיבות Tulip Entertainment

אה כן...יש גם טוני סופרנו, שבמשך סרט שלם אתם אולי תייחלו שהוא באמת יגשים את עצמו ויצליח לחמוק מחיי עולם הפשע, שכבר ידוע כי נגזרו עליו מלמעלה לעוד כמה עשורים קדימה. הניצנים הראשונים לריקבון העתידי שימשיך להתפשט, כחלק ממערכת היחסים של טוני עם אמו (ורה פרמיגה בהופעה מהפנטת וממגנטת בתור ליביה), ההשפעה או חוסר ההשפעה של אביו עליו וכמובן ההשפעה הגדולה של דיקי מולטיסנטי עליו והפלירטוטים העתידיים שלו עם כריסטופר התינוק, שעתיד להיות...נו, אתם יודעים.

הדובדבנים והקצפות כמובן נעוצים בהופעות המשובחות של שאר הקאסט, אשר מגלמים את כל החבורה ההיא, רק כאמור צעירה יותר. כל דמות אייקונית מקבלת הומאז' פרטי ותפקיד קטן בסרט וכמובן כוללת לא מעט התייחסויות ומרפררת לדמויות המקוריות באלמנטים הקלים ביותר, כמו תנועה והתנהגות ועד לכאלו כבדים יותר, כמו דיבור והגייה. כל אלו ועוד נותנים את התחושה, שעל אף העובדה שהיה מדובר באתגר עצום למדי, לייצר מוצר לוואי לתופעה הטלוויזיונית האגדית הזו, המשימה מוכתרת כמוצלחת למדי ואפילו, אם נאמר את האמת, מעוררת קצת תיאבון לעוד.


מי אמר "אמריקן פסיכו"? | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
סוף הסרט נותן את התחושה ואולי זו רק הרגשה אישית, שייתכן ויקום קולנועי או טלוויזיוני נוסף מתחיל להתבשל כאן בראשו של דיוויד צ'ייס. גם אם זה יסתיים בסרט הזה, אף אחד לא יכעס. לא מדובר במקבילה ליצירת המופת הקולנועית, אבל בהחלט מדובר כאן ביצירה נהדרת, אשר משרתת את המעריצים האדוקים ולא רק אותם.

משפט על הבמאי:
אלן טיילור, אשר היה במאי קבוע של הסדרה המקורית (וגם אחראי על לא מעט סדרות נוספות של HBO ובינן זוג פרקים ב"אוז" וגם כמה של "משחקי הכס" וסרטים כמו "ת'ור: העולם האפל" ו"שליחות קטלנית: ג'נסיס") עושה את המעבר המתבקש והחלק לביים היטב את הסרט, ברוח התקופה והסדרה.

משפט על השחקנים:
אלסנדרו ניבולה, אשר מזכיר את כריסטיאן בייל במגון זוויות, בתפקיד משובח, בתור זן של טוני סופרנו כמעט. ריי ליוטה בתפקידים נהדרים. ורה פרמיגה למדה את החומר היטב בביצוע מושלם לליביה סופרנו ואחריה גם הלכו כעדר משובח: קורי סטול בתפקיד מדהים, בתור ג'וניור סופרנו וגם ג'ון מגרו ("מכונת הכסף", "אוברלורד) מצית את הדימיון בתור סיל(ביו) ובילי מגנוסן ("מכונת הכסף", "לא זמן למות") בתפקיד פולי. ג'ון ברנתל מרגיש קצת מבוזבז עם תפקיד די בנאלי, אבל גם לו יש את רגעי העדנה. אין ספק שבמחלקה הזו, הסרט מצליח לרשום הצלחה מטאורית בבחירה ובביצועים של כולם, כולל אחד: מייקל גנדולפיני, אשר לגמרי מזכיר את האב; בתנועות, בדיבור וכן...גם בכישרון המשחק.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים, שלא היו צריכות להתקצר בדקה. היה כיף עם כל רגע של נוסטלגיה וגם עם רגעים קצת חדשים.