"צל בענן": גרוע ומיותר. ללא צל של ספק

מיתוג בהוליווד, בתור שחקן של ז'אנר מסוים, הוא חשוב מאוד עבור השחקן, המפיקים וגם עבור הצופים. שחקנים מתחילים את דרכם בנישה מסוימת ואז בוחרים האם לשמור על אותה הנישה ולהוריד את הסיכון והאתגר או להתפתח. בין אם מדובר באינדי, קומדיות או סרטי אימה, שחקני הקולנוע לא מתחילים בפיזור תפקידים ודמויות, כי אם מגבילים את עצמם למסדרון צר ומקווים להרחיב אותו. קלואי גרייס מורץ היא דווקא שחקנית שהחלה בגיל צעיר וניסתה שלא להצר את רוחב התפקידים והז'אנר, אבל נדמה כי המיתוג שלה מתיישב בין השילוש של אימה-מתח-אקשן אלים. גם בסרט הנוכחי היא לא חורגת מהמצופה ממנה ומסרבת להתפתח למקומות שבבירור היא יכולה להגיע אליהם.


האישה והמיתוג - קג"מ | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הסצנה הראשונה לוקחת את הסרט למחוזות מהסרטים המצוירים, כאשר מבקשים מהטייס להיות מדוגם ולהתגבר על הגרמלינים במטוס. אתם מחייכים, ממתינים ואז מתחיל הסרט האמיתי. כמה הוא מטופש ביחס לקדימון ההוא, שחשבתם שמסמל משהו? כמעט באותה הרמה ואם אתם חושבים ש"היצורים המסתוריים" שעולים על המטוס עולים ברמתם על ההקדמה המצוירת, הרי שאתם עומדים להתבדות במהרה. קלואי גרייס מורץ עומדת לעלות על מטוס מלא בגברים, שהיו מתים להיות אלפא והשטויות התסריטאיות מתחילות לדהור במהרה.

אולי צריך לקחת את הסרט הזה בפרופורציות ופשוט צריך לדעת לאיזה תת ז'אנר של מתח, אימה או מדע בדיוני אפשר לשייך אותו. מדובר ב-B-Movie טראשי במיוחד, אשר מנסה, לפרקים מסוימים, להישמע או להיראות הגיוני, אבל מהר מאוד נכנס למחוזות הקאמפ והביזאר. כל אלמנט בסרט הזה מוגזם ומועצם ובדיוק כאשר חשבתם שהתסריט של הסרט המופרך הזה מתחיל לעלות על פסים שממש משתדלים להתכתב עם משהו מציאותי, הכל מתעופף אל הגחון של המטוס ונזרק לעזאזל, מבלי להצמיח כנפיים קריפיות, שיצילו אותו מהתרסקות ישירה אל הקרקע.


אוי. תראו אותי, העלמה הקלאסית במצוקה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

כיאה לסרט שהאות B צמודה אליו חזק, מטוס B-17 הוא כוכב המשנה, בתוכו מתרחשת מרבית העלילה ואליו עולה גברת מסתורית, עם תיק גדול מעור, אשר ככל הנראה לא מכיל כריכים לצוות הטיסה. או כך לפחות היא טוענת. היא נכנסת אל בטן המטוס ומצעד המוזריות התסריטאיות מתחיל, כאשר אף אחד מהגברים במטוס לא מוכן לתת לה לעלות, לדבר או לפנות אליהם בכלל. כי היא אישה, אתם יודעים. השנה היא 1943, מלחמת העולם בשיאה ונשים עדיין נקראות Dame או Broad וכפי שהסרט לא מנסה לרמוז בצורה עדינה כל כך, אף אחד לא סופר אותן בשום פנים ואופן.

מוד גארט טוענת שבידיה מסמכים סודיים חשובים שצריכים לעבור לאנשהו ומציגה צו מאת המפקד שלה ושלהם, אשר מכריח את החבורה, נוטפת הטסטוסטרון, לאפשר לה לעלות למטוס. מכיוון שהיא אישה, בתקופה של מלחמת העולם השנייה ואין לה הרבה מדי זכויות, היא סופגת ערימה של עלבונות ועקיצות חסרות כל עידון; הן מבחינת התוכן שלהם והן מבחינת הישירות של הסרט אל הצופים. החלק הזה של התסריט מנוסח באופן שכאילו מנסה להטיח לנו בפנים כמה מיזוגינים הגברים במטוס ודואג שלא נפספס אף אחד מהרמזים המאוד מאוד ישירים ובוטים. B-Movie מוגזם, כבר אמרנו?


The B-Team | באדיבות סרטי יונייטד קינג

כיאה למעמדה היא נכלאת בחלקו התחתון של המטוס, היכן שנמצאת מכונת הירייה, כי זה הגיוני לשים אישה נחותה באחד המקומות האסטרטגיים והחשובים במטוס. משם מתחיל החלק היצירתי של הסרט, כאשר מוד, המגולמת על ידי קלואי גרייס מורץ עוברת להיות כוכבת יחידה בסרט, אשר נצפית במהלך חצי ממנו. השליטה היא שלה, זמן המסך הוא שלה וגם כל השטויות העלילתיות, אשר נזרקות עליה ואיתן היא צריכה להתמודד - כולן שלה. היא נלחמת באופן מילולי בגברים שממשיכים להתריס כנגדה, נלחמת באופן פיזי ביצורים המסתוריים (כל כך מטופשים), אשר תוקפים את המטוס והכל במרחב קטן וצפוף, אפילו קטן וצפוף מהמטוס הקטנטן עצמו וגם כמובן נלחמת בהמשך במטוסים יפניים.

בחלק הראשון אמורים להיות הצופים שרויים במתח ואימה, בייחוד נוכח היצורים המגוחכים שעומדים לרשות העלילה. בשלב מסוים מתגלה המטוס על ידי מטוסים יפניים, תוסיפו לכך את הכוח העליון והביזארי בו נלחמת מוד וקמצוץ גס של שוביניזם נוטף ותקבלו גיבורה נשית חלומית. רק בסרט טראשי ואידיוטי. וזו הייתה כוונת המשוררים, לתת לגיבורה שלהם את החלל הקטן, במסגרתו היא בעיקר נאנקת, גונחת, צועקת ועוקצת בסרקסטיות את חבורת הגברים שמעליה (כן, ככה יצא), בכל הנוגע לתפקודים שלה ושלהם במטוס, במלחמה ובעולם בכלל.


ועכשיו....בזחילה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

בל נשכח שהיה תיק עור גדול, שהוא חשוב למשימה או שלא ומרוב שהוא חשוב כל כך עבורה, היא מסכימה להפקיד אותו בידיו המסורות של אחד הגברים; זה שלא הושחת על ידי שיגעון גבריות וגדלות ואתו גם יש הפתעות בהמשך. כל עניין התיק יתחיל להתגלות לקראת חלקו השני של הסרט, אשר הופך להיות חלק מביך למדי בכל הנוגע לביצוע הוויזואלי החלש שלו. עם זאת, הוא מעיר את הקצב הישנוני והמטופש של הסרט ולא נסמך על טקסטים מוגזמים ומאולצים, מכין את הקרקע למערכה האחרונה בהחלט ובעיקר לסיומו המהיר למדי (והמבורך) של הסרט.

קשה לקרוא לסרט הזה אימה, אלא אם העובדה שיש בו יצורים, אשר אינם חיים בעולמנו מכופפת ומכריחה את אלוהי הז'אנרים לקטלג אותו בתור מותחן אימה. הוא סרט אקשן נחות למדי, שמנסה לומר משהו על מיזוגיניה ועל הדרך מבצע העצמה נשית מופרזת. הוא סרט שדווקא חלק מהמבקרים אהבו, אבל הקהל הרחב פחות וייתכן שיש לכך קשר לתסריטאי שלו, אבל מעבר לכל עובדה מחוץ לבד, פשוט מדובר בסרט מחורבן למדי, שלא מצליח להוציא שום תגובה לשום דמות או התפתחות עלילתית וכנראה שטוב שהוא נגמר די מהר.


אפשר לרדת מהטיסה הזו? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
לא ברור למי הוא פונה, אבל הוא פשוט מיותר להחריד. אין בו כלום מעבר לטראש, הגזמה והפרזה בכל מחלקה, חוץ מזו הקשורה ליצירתיות ולאפקטים וויזואליים.

משפט על הבמאית:
רוזאן ליאנג הלא מוכר במיוחד מתגלחת על התסריט של מקס לנדיס ("כרוניקה בזמן אמת"), שבעצמו הואשם בהטרדות מיניות - מצב אשר מייצר היפוך בין בימוי סרט על ידי אישה, עם גיבורה נשית, אך עם תסריטאי מטרידן.

משפט על השחקנים:
קלואי גרייס מורץ בתצוגת צרחות, צעקות, מאמצים על גבול השלשול במכנסיים ולאחר מכן הפגנת כוח כמעט עילאי, אל מול כל מה שהתסריט זורק עליה. לא מהטובים שלה. ניק רובינסון ("עולם היורה", "הגל החמישי", "באהבה, סיימון") מככב לצידה, במה שמותירים לה בסרט ואפילו קלאן מולבי ("תיכון הלבבות השבורים") מגיח בתפקיד קטנטן.

משפט על אורך הסרט:
שעה ורבע קצרצרים ואפילו מזה אפשר היה לחתוך קצת רגעים מיותרים.