"מחיר החיים": כמה זה עולה לנו?

זה לא מוזר בכלל שלעיתים יושבים יחד מספר אנשים באותו החדר ותוהים איפה כל אחד היה בזמן רגע היסטורי מסוים. במקרה הנוכחי - אסון. ישנם מספיק אסונות לאומיים ומקומיים שאמורים לתפוס מקום במגירות של המוח הישראלי, אבל האסון הנוראי ההוא תפס את כולם לא מוכנים ופינה מספיק מקום בין כל המגירות עם הדגל הכחול לבן עליהן. אז נותרנו תוהים, משתוממים, חסרי נשימה ובוודאי זוכרים, כמעט כל רגע או לפחות איפה היינו באותו הרגע. האמריקאים זוכרים, בוודאות, בעוצמות הרבה יותר גדולות ולא סתם משמש נושא אסון התאומים בתור כר פורה ליצירה קולנועית מכל כך הרבה כיוונים של הסיפור.

תזרקו אבן למים ותראו את האדווה, הופכת לגלים קטנים וחרישיים. תזרקו מטוסים אל תוך שני גורדי שחקים ותראו כמה חיים של אנשים השתנו ולא חזרו לעולם להיות זהים למה שהיו יום לפני. משפחות קרסו והתמוטטו, בריאותם של אנשים נפגעה ולא שבה לאיתנה, מצבם הנפשי של אנשים שחוו את החוויה ומצבם הנפשי של אלו שנמצאים סביבם. איפה שלא תזרקו אבן קטנה בניו יורק ובארצות הברית, תפגעו במישהו שנפגע וכל אחד רוצה לספר את הסיפור מהצד שלו. קצר או ארוך, משמעותי או לא, גדול או קטן. כל אחד מהצדדים לסיפור הטראגי הזה רוצה להישמע ובהחלט ראוי שישמעו אותו.


אז כמה זה עולה לנו? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

סיפורים הירואיים לוקחים בדרך כלל את ליטרת הבשר המרכזית, אבל מה עם אלו שעבדו מאחורי המספרים? מה עם אלו שעבדו עבודה כמעט חסרת תגמול, הן כספי והן נפשי? מייקל קיטון מגיע על מנת לייצג ולגלם אחד כזה, אשר ניבט לעיניהם של הצופים כאדם קר, חד ומחושב. איש של מספרים, אשר מקדם את עצמו להיות זה שאחראי על קרן הפיצויים לנפגעי האסון. הוא מאמין בצדקת דרכו ובנוסחאות שיוכלו לתת מזור לאנשים שאיבדו את בריאותם, את משפחותיהם ואת שפיותם בעקבות אותו אסון זוועתי.

לא תהיה זו השערה מופרכת או מופרעת להבין שהסרט הזה ינסה בתחילה לפשט את המצב, דרך גיבורו, כאשר הוא ינסה להגיע לאמת שלו דרך סטטיסטיקות, חישובים ונוסחאות וכמובן ייפול על הפנים. ברור לכולם, שכאשר ניגשים למצב בעל רגישות כל כך גבוהה כמו זה, צריך לדבר אל האנשים בגובה העיניים ולהבין את גודל האסון שהם חוו. אי אפשר לנסות ולמזער נזקים, דרך קביעה קרה ומחושבת בנוגע לשוויו של אדם ולא משנה כמה טוב או לא טוב היה בעבודתו, עם משפחתו או עם חבריו. אנשים אשר חוו אסון רוצים להישמע, רוצים להבין שמקשיבים להם ומנסים לפעול מהמקום הכנה בשביל לתת להם שירות טוב, כי את הנעשה אין להשיב, אבל גודל הפיצוי אולי עשוי לתת להם פלסטר כלכלי זמני.


אני מציע לקחת הפסקה, לחשוב על הסכומים ולחזור | באדיבות סרטי יונייטד קינג

כאשר ממשלת ארצות הברית רואה את הקטסטרופה הכלכלית והתאגידית טסה לכיוונה, בעזרת משק כנפי האסון, שזימן להם אפקט הפרפר הזה, היא חייבת להימנע מתביעות ענק, שעשויות לארוך שנים רבות וגם למוטט חלק ניכר מהכלכלה המקומית. בשביל זה היא מגייסת את האדם הקר והמחושב ביותר שאפשר לחשוב עליו לבצע את המשימה - קן פיינברג. הוא רואה מספרים, הוא נושם אותם והוא גם לא טיפוס של מחשבים, הוא ציני ושחצן מספיק בשביל להאמין שהכל יסתדר דרך המתמטיקה והסטטיסטיקה, אבל הוא שוכח את האלמנט החשוב מכולם במצבים מסוג זה - הגורם האנושי.

עלילתו של הסרט לוקחת את הנקודות המרכזיות במשך שלושת השנים שלקחו לפיינברג לנסות ולהחתים כמה שיותר משפחות לחתום על הצטרפות לקרן הנפגעים מהאסון, בשביל למנוע מהן לתבוע בעתיד ובכך לעזור לממשלת ארצות הברית להימנע מטלטלות נוספות, שמגיעות מהמגזר הפיננסי. מהיום עצמו, שמגיח כבדרך אגב, דרך פגישות חברי צוותו של פיינברג עם האנשים שחוו את האסון על בשרם ודרך המקרים הפרטיים, שלא הצליחו להיכנס למשוואה הסבוכה, אותה טווה פיינברג עבור הרצון להפוך את תוכנית החלוקה לשווה ככל האפשר.


נסכים ללחוץ ידיים ולא להסכים | באדיבות סרטי יונייטד קינג

ברור לכל בר בי רב לאן הסיפור הזה דוהר דהירה איטית ומחושבת ולחלוטין זו אחת מנקודות החולשה בסרט. אין הפתעות מרעישות, רואים את הדרך, אבל יחסית לאדם שעובר תהפוכות וטלטלות מהותיות בחייו ובהשקפותיו, עומקים לפיינברג כמעט ולא תמצאו. אין כמעט מילה על משפחתו, חוץ מאשתו ובסרט כמו זה, הפן המשפחתי הוא חשוב ולו מעצם העובדה והצורך להכיר את גיבור הסרט לעומקו לא רק לרוחבו. פיינברג ושתיים מנשות צוותו מקבלים קצת יותר התייחסות ופיתוח לדמותן, אבל לא מספיק ועצם העובדה הזו וגם צרור העובדות בכל הנוגע למחסור עבור אותן הדמויות והמחסור בעומק הכללי לסרט, מבטלים אותו בתור כזה שייחרט בזיכרון לאורך זמן.

השאלה הפילוסופית של כמה שווים חייו של אדם נותרת מרחפת באוויר ללא מענה אמיתי או תשובה, רק אולי לפתרון זמני בעבור אותה סיפור. הדמויות בסרט סובלות מרידוד יחסי וישנו ניסיון לשחד את הצופים בעזרת רגעים מלודרמטיים רבים, אשר מורחים את המסגרת הקהה והלא מלוטשת של הסרט. בסך הכל הוא משרת את המטרה שלשמה הוא נכתב, בוים וצולם, אבל כמו עוד ערימות על גבי ערימות של סרטים המקושרים, בחבל הטבור, לאותו יום שחור בהיסטוריה של ארצות הברית, הוא נותר טוב, ראוי לצפייה ובהחלט נשכח מהר מאוד, בניגוד גמור לסיפור שהיה רוצה שיחיה לנצח.


איפה שמתי את החפתים? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
מרגיש כמו פספוס כי הוא בהחלט סרט נהדר, אשר מגיע במלאות שני עשורים, לערך, לאותו אסון וזורם היטב. עם זאת, משהו בו חסר ועם יותר לב וכנות אמיתית ופחות בנאליות ובוסריות הוא היה יכול להיות הרבה יותר חד.


משפט על הבמאית:
נדמה ששרה קולאנג'לו לא הסתערה על הפרויקט שהיא קיבלה בשתי ידיים, רגליים וציפורניים שלופות, כיוון שהתוצאה שמתקבלת מידיה, טובה ככל שתהיה, לא מספיק טובה בשביל להיזכר ולהצטיין.

משפט על השחקנים:
מייקל קיטון לובש על עצמו תחפושת רגילה למדי. קשוח, ארוגנטי וחד לשון, אשר טוב ליבו עוד יפציע, כצפוי, בהמשכו של הסרט. סטנלי טוצ'י ממשיך לחפש את הפאה הנכונה ומתפקד היטב, בתפקיד בנאלי, יחסית למה שהורגלנו ממנו ואיימי ריאן בתפקיד טוב, בסך הכל.


משפט על אורך הסרט:
אומנם הוא מתאר תהליך ארוך ונמתח על פני כמעט שעתיים, אבל בשלב מסוים לא מעט חלקים ממנו חוזרים על עצמם וראוי היה לקצר בנדיבות.