"חולית": שלא תעזו לנסות את זה בבית...רק בקולנוע

את הגרסה העדכנית והטובה ביותר לספרו של פרנק הרברט לא התכוון הבמאי הקנדי - דני וילנב, שתראו במסך הביתי שלכם, על אף זליגתו המיידית לסטרימינג של HBO Max. הוא השתלח קבל עם ואינטרנט בראשי התאגיד שעבורו הוא ביים את הסרט, על הבחירה המערכתית שלהם, לשחרר את כל הבלוקבאסטרים לשירות הסטרימינג ללא עיכוב כמעט בשנה הקרובה משיקולי קורונה. על פי טענתו; האחים וורנר מבצעים כמעט חצי בחירה עבור הצופים, כאשר הם נותנים להם את האופציה לוותר על התענוג, אשר כרוך בצעידה אל עבר הקולנוע, על מנת לראות את הפלא הוויזואלי הזה על המסך הגדול ביותר שהם יכולים ולהחליף את החוויה הזו בזולה יותר, ביתית ובהחלט מספקת הרבה פחות.


בואי נראה את הסרט על המסך הגדול, שם | התמונה באדיבות Tulip Entertainment

סרטו של וילאנב הוא רק חלק א' בעיבוד המחודש לספרו של הרברט ועל חלק ב' אתם יכולים בינתיים לפנטז, כיוון שיש הרבה "אם" בדרך. אם וילנאב לא ימשיך להתכתש עם ראשי האחים וורנר מעל דפי הרשת. אם הסרט הנוכחי יניב הצלחה ורווחים ראויים (והוא יניב, אין על זה שמץ של ספק) ואם ואם ואם...בינתיים נותר לצופים הנייטרלים רק לקוות שבאמת מדובר בחלק הראשון, שלאחריו יגיע מתי שהוא גם החלק השני, כיוון שסוף הסרט מותיר את הצופים עם תאוותם בידם והחלק הפעיל יותר, הנוכח יותר והתכלסי יותר, מגיע רק בחלקו השני של הסיפור ויעיד על כך גם הסרט, אשר כשל כל כך חזק בשנות השמונים, אותו ביים דיוויד לינץ'.

וילנאב בהחלט חייב חוב גדול לבמאי הוותיק, שהצליח לייצר את הגרסה הקודמת, הזכורה והכל כך כושלת לספרו של הרברט. מספיקה צפייה נוספת, רק למען ההכנה לסרט הנוכחי, בשביל להבין כמה ששני הסרטים שונים במהותם, זה מזה ולאו דווקא בעקבות זמנים שהשתנו וטכניקות קולנועיות שהשתפרו - הן מבחינה טכנולוגית, הן מבחינה עלילתית, מוזיקלית וגם בכל הנוגע לבמאי, איכות הביצוע שלו ושל השחקנים שלו. בכל פרמטר אפשרי עולה הסרט החדש על קודמו ובכל שלב בחווייה הקולנועית המכוננת הזו, זה מרגיש כאילו החזון של הרברט קם לתחייה מחדש והפעם בהצלחה מרובה, שלא מותירה מקום לתהיות - לינץ' עשה לינץ' לחזון הוויזואלי של הרברט, גם אם הוא שירת את הקאמפ והביזאר, אותם מבטל כמעט לחלוטין הבמאי הקנדי.


כך הושיט יד וילאנב לחזון של הרברט ומשך אותו למעלה | התמונה באדיבות Tulip Entertainment

אתם לא יכולים להגיע לסרט הזה עם ציפיות נמוכות וגם אין סיכוי אמיתי שתתאכזבו. הציונים והשבחים של המבקרים, שקיבל הסרט כבר אחרי הופעתו הראשונה בפסטיבל ונציה, עושים את העבודה ואם לומר את האמת, אין מחלקה אחת שלא מצוידת בטובים ביותר בתפקיד, אשר עשויים בטעות לייצר אכזבה פוטנציאלית, בכל הנוגע לתוצאה הסופית. וילנאב עדיין לא רשם תחתיו סרט אחד שאינו מצוין בקצת יותר משני עשורים במהלכם הוא מביים ומעבר לעבודתו כבמאי, גם הקאסט הענף והמפוצץ שהוא גייס לסרט רושם הופעות משובחות בזו אחר זו. הוויזואליות של הסרט פשוט אפית ויוצאת מגדר הרגיל בכל קנה מידה אפשרי וגם פס הקול של הסרט, עליו אחראי האנס זימר פשוט מרטיט וממכר.

וזה חלק א'. כן? וילנאב לקח את הקאמפ, הביזאר והטרלול וביצע נרמול וכמעט איפוס. הוא לא השתמש בקריין מעיק להסביר כל רגע ורגע בסרט ופשוט נתן לדמויות להוביל את הצופים בנפתולי העלילה והתככים שרקח הרברט בספרו. מי נגד מי? למה? מה המוטיבציות ומי הם הכוחות המרכזיים בסרט? כל אלו שאלות שעליהן יינתנו תשובות פשוטות יחסית, בניגוד לקודמו, אשר נולד בשנות השמונים. מעבר להסברים ואקספוזיציות, אשר מפשטות את המסובך, הבמאי הקנדי גם החליט שהוא נותן לחוויה הוויזואלית העדכנית ביותר להכניס את הצופה אל תוך הקרביים של הסרט. הוא יוצר רגעים אפיים ומלאי פאתוס, בשביל לספק רקע מתאים לאגדה על המשיח של העולם, במסגרתו מתקוטטים בית אטריידיס ובית הרקונן, שברקע אורב לו בינתיים קיסר נסתר ובלב ליבו של הסרט עולה מי שיהיה האחד, המשיח, היחיד שיכול להוביל גלקסיה שלמה ולאחות פערים תרבותיים, קרעים פוליטיים ודתיים.


אני "האחד" ואתם מסנוורים אותי | התמונה באדיבות Tulip Entertainment

והסיפור עצמו, מבחינה עלילתית, לוקח את הצופים למחוזות מוכרים, שאם חושבים עליהם, כנראה שהרברט אחראי לרבים מהם מעצם העובדה שסיפורו פשוט היה שם לפני רבים וטובים ונתן לכולם השראה. הקיסר, הבלתי נראה בינתיים, מתמרן בין שני הבתים המרכזיים, אשר נמצאים תחת שלטונו ושולח אחת לכמה שנים מסדר מבית אחר לכוכב אראקיס, על מנת לכרות את "התבלין", שהוא מעין "הכוח" גשמי יותר. אותו סם מתובלן נועד לאפשר מסעות בין זמנים וחלל ובעצם מניע את החיים על הגלקסיה באופן כזה או אחר. שני הבתים הדומיננטיים בגלקסיה נבחרים בזה אחר זה להיות שליטי אראקיס, על מנת למקסם את כריית התבלין ועל מנת לנסות ולהיטמע עם תושביו המקומיים של הכוכב, שם...אגב, גם מסתובבות תולעי ענק, אותן צריך לתמרן בשביל שאפשר יהיה להתהלך במדבר העשיר בתבלין, אך החסר במים, בנינוחות מינימלית.

ליטו אטריידיס (אוסקר אייזק) הוא הדוכס לבית אטריידיס והוא נשוי לג'סיקה (רבקה פרגוסון), שהיא משתייכת בעצמה למסדר מכשפות רבות עוצמה, שגם להן אינטרס להצמיח מתוכן את המשיחה הבאה לגלקסיה. איתרע מזלן והשילוב בין נציגתן לבית אטריידיס יוצר בן זכר, שככל הנראה יהיה "האחד" שיצעיד את הגלקסיה למקם טוב יותר, אבל הן באות, בוחנות ומשגיחות מקרוב על הפוטנציאל, בעוד אביו נושא אליו את עיניו להפוך להיות היורש הדגול של משפחתו. עם כל הלחץ הזה על כתפיו, מתעורר מדי בוקר פול (טימותי שאלאמה), ותוך כדי אכילת דגני הבוקר שלו, מנסה את כוחו במשחקי מוחות, עם צווחות מחשבתיות ועל קוליות, שנועדו לשלוט באנשים חלשים ממנו, הנמצאים מולו (מזכיר לכם כוחות מסוימים של ג'דיי?) וממשיך הלאה למכות בחדרי חדרים, עם המשובחים שבמורים. בצהריים הוא לוקח חלק בישיבות עם אביו, שעל הדרך גם מספר לו כמה הוא מצפה ממנו ובלילה הוא מתעורר מחלומות משיחיים על עתידות בעולמות אחרים.


בוא בן. יבוא יום ותחליף אותי בישיבות המרדימות האלו | צילום: IMDB

כל כובד המשקל הזה נוחת על כתפיים צנומות למדי של נער שמקבל את כל ההכנה, אבל עדיין לא ברור לסובבים אותו כמה הוא מוכן ולמתי הוא יהיה מספיק מבושל בשביל לשאת במלוא העוצמות של המשימות שהוא צריך ליטול על עצמו. החלק הראשון, אשר מגולם במלואו בסרט הנוכחי, מתעכב בעיקר על הסברים של הפוליטיקה, התככנות והמעבר האיטי והמהורהר למדי של בני בית אטריידיס לכוכב אראקיס וכיצד מתחילה ההיטמעות שלהם שם. וילנאב בונה נופים יוצאי דופן, לרקע פס הקול השמימי והחולי של זימר. הוא מתעכב על פרטים קטנים כגדולים וכיאה לאפוס קולנועי, הוא גם מגדיל את אותם הקטנים והופך אותם לעצומים, כחלק מעיצוב העולם המרהיב של הסרט.

כפי שכבר ביצע בסרטים קודמים שלו, בונה הבמאי הקנדי את העולם שלו באופן פנומנלי ועדיין נותן תחושה של פשטות, שמשתלטת על הצופה ברגשות מעורבים. הוא מותח את גבולות הזמנים של הסרט לקצה ועדיין זה לא מרגיש משעמם לשנייה ולהפך, הסרט פותח את התאבון ורק מגביר ומגדיל את הציפייה לקראת זה הבא אחריו, בקטע שהצופה עשוי לחוש תסכול בסיומו של הסרט, כיוון שהבא בתור אחריו אפילו עוד לא נמצא במצב של טיוטה. הבמאי הקנדי סוגר קצת יותר משעתיים וחצי, של חלק אחד, שעשוי איכשהו אפילו להיוותר כך, בגלל סכסוך, שנוצר, בגדול, עקב המגיפה הארורה הזו ואיזה פספוס ענקי זה יכול להיות אם נישאר רק עם אחד כזה.


אני רואה שם למטה! זה התסריט של הסרט השני | התמונה באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
אפוס קולנועי כמעט חסר תקדים בימים שבהם הטכנולוגיה מאפשרת זאת לסרטים קטנים במידותיהם. הלבשת החזון בין כמעט שישים השנים בבגדים מתאימים לתקופה והפיכתו לרלוונטי סוף סוף ומרשים לצפייה. מהמם ויוצא מן הכלל.

משפט על הבמאי:
מסרט לסרט משתכלל וילאנב ובוחן את גבולות הגזרה שלו עוד טיפה ועוד טיפה אחריה. ל"בלייד ראנר" הוא העניק המשך ראוי ומרשים, מותחני פשע הפכו בידיו ליצירות מופת ומי שלא מכיר את יצירותיו המוקדמות יותר, חייב להשלים חומרים. אין הרבה מאוד, רק קחו את הזמן והשלימו בזמן.


משפט על השחקנים:
בין הכוכב העולה בשמי הקולנוע ההוליוודי - טימותי שאלאמה לבין כוכבי האקשן העולים - באטיסטה ומומואה, נפרשת יריעה רחבה של שחקני על הוליוודיים, אשר כוללים את רבקה פרגוסון, סטלן סקארסגארד, חאווייר בארדם (שהפעם נראה יותר מתמיד כמו ג'פרי דין מורגן), ג'וש ברולין, שרלוט רמפלינג ודיוויד דסטמלצ'יאן (איש הנקודות) [i]מיחידת המתאבדים החדשה וגם כבר כיכב אצל וילנאב ב"אסירים") ואפילו זנדיה הרותחת בתפקיד קטן, שאמור לגדול בסרט הבא (שנתפלל שאכן יהיה).

משפט על אורך הסרט:
שעתיים וחצי. ארוך מאוד. בוער לאט ומרשים בכל רגע ורגע של בערה. קצת מתיש, אבל כל כך מתגמל ואף מילה על הבקשה שלנו לעוד שעתיים וחצי כאלו. לפחות.