"אויב בדלת": אויב באולם הקולנוע

רשימת הסרטים המעוטרים בכוכבי קולנוע מרובים הולכת וגדלה, כחלק מתופעה שלילית למדי באולמות הקולנוע המקומיים. עוד ועוד סרטים שנזרקו להם אל מתחת לגלגלי אמצעי הצפייה הביתיים בארצות הברית ובשאר העולם, מצליחים לפלס את דרכם אל ישראל ועושים נפלאות, ביצירת אולמות קולנוע ריקים מאדם, כמעט כמו שהיה בימי הסגרים העליזים. אם זה נשמע כמו דפוס חוזר בביקורות של כותב שורות אלו, הרי שגם האצבעות המקלידות הללו הולכות ונוקעות עצמן, כאשר מדובר בכתיבת ביקורת על עוד סרט זניח וסתמי במקרה הטוב ואיום ומביך, במקרה הרע.


אין לי באמת מושג מה עושים עכשיו | באדיבות סרטי יונייטד קינג

לפחות הפעם לא מדובר בלהיט אקשן רפטטיבי וחסר מעוף, שאולי יכול להזרים ילדים אל בתי הקולנוע. הפעם מדובר במותחן, שרוב רובו מתנהל תחת הצל המלנכולי והאפלולי אותו משרה על כל אחד ואחד מסרטיו הכוכב הראשי שלו - קייסי אפלק. הפעם מדובר בדרמה משפחתית מהורהרת, אשר מנסה לבחון את גבולות האובדן והדיכאון הקליני. כל אלו עומדים ברקע וכמעט לא מקבלים נגיעה אמיתית, כאשר הסרט הולך והופך את עורו למעין מותחן בעל טעם קליל של סרט אימה.

אחד האלמנטים הבולטים בסרט הוא האופן שבו הוא מתבצע, בכל הנוגע לעלילה שלו וכמובן גם האופן שבו הצופה כמעט קורא את כל מה שהולך להתרחש, כאילו התסריט מונח לפניו, על מנת שימחק שם שורות מיותרות ויש הרבה כאלו. מעבר לחורים עלילתיים בוטים ומכוונים, כדי לייצר עלילה, שהבסיס ההגיוני שלה קלוש לעיתים ומופרך לעיתים אחרות, מתעלמים כותבי הסרט משירותי המשטרה כמעט במהלך רוב רובן של הדקות המכריעות, לקראת סופו של הסרט. הדמויות לא נראות קשורות זו לזו, הכימיה לא קיימת וגם התפקידים, כולם וללא יוצא מן הכלל, מתבצעים במעין מנעד שמניח בעדינות כל אחד ואחד מהשחקנים שלו בקצה אחר - בין משחק עייף וחסר השראה לבין אובר אקטינג.


עכשיו אני אדיש, תיכף פסיכי | באדיבות סרטי יונייטד קינג

סיפור הסרט מתחיל בנסיעה מבדחת בין אם לבנה הקטן. כולכם יודעים איך זה יסתיים ולאיזה מסלול חיים תזרוק הסצנה הראשונה, שלאחר הנסיעה, את גיבוריו של הסרט. גם המשכו ושאריתו של הסרט מתנהלים באופן מאוד מוכר וצפוי למדי. העלילה מאוד פשוטה, הביצוע של הסרט פשטני אף הוא ואין בשום שלב גיבורים או אנטי גיבורים אשר גורמים לצופה לחוות את הסרט ממקום אישי יותר. הלך הרוח מסביב הסרט אולי עשוי לחבר במעט את הצופה האובייקטיבי, אבל באמת ממש במעט, בייחוד כאשר מדובר בעלילה מופרכת למדי, על אף התחלה סבירה, אשר האפקט שלה הולך ונמוג עם המשכו של הסרט.

המשכו של הסרט מציג משפחה שבורה, אשר מתערערת אפילו יותר נוכח כניסתו של אדם זר אל תוך התא המשפחתי והפיכתו לזה שעל שמו נהגה שמו הישראלי של הסרט. למה לא יכולים לתרגם את שמו המקורי מאנגלית באופן צמוד למדד? ומדוע נקרא בכלל שם הסרט באנגלית כפי שהוא נקרא? הן שאלות אשר יש צורך לשאול את מפיקי הסרט והמפיצים המקומיים. בכדי להבין מראש איך המחדל הזה הגיע אל דלת הכניסה לאולמות הקולנוע המקומיים, יש צורך לנסות ולבחון איזה רווח יוצא מייבוא סרטי קולנוע שכבר נחרשו בתפוצות בשלל סוגי המדיומים האפשריים.


_ | באדיבות סרטי יונייטד קינג

העלילה מתרחשת בדיוק כפי שצפיתם שתתרחש ובדיוק כפי שמרמז שם הסרט העברי, אשר הפעם בהחלט מתברר בתור מוצלח ומתאים יותר מזה המקורי, באנגלית. הקו הלינארי והכמעט שקוף לחלוטין, במסגרתו נעה העלילה, גורם לכך שבכל שלב בו הסרט מתקדם, מרגיש הצופה כאילו הוא ראה את הסרט לפני כן, בלא מעט הזדמנויות נוספות בעברו והוא בהחלט מתכתב עם לא מעט מותחנים גדולים וקלאסיים. עם היומרנות והרצון להתקרב לליגה של הגדולים, גם דרך גיוס השחקנים המובילים, הסרט הזה לא מצליח אפילו להזכיר במאומה את כל אלו אליהם הוא נושא את עיניו.

גם אם הפעם לא מדובר במחזור סרט מסוגת האקשן הנשי (או האקשן בכלל), מדובר במחזור של ז'אנר אחר לחלוטין ובדוגמא נהדרת למחסור במקוריות, אשר מגובה בשמות גדולים. ניכר כי לא משנה מה הסטטוס של השחקנים המופיעים בסרט בהוליווד, אין הרבה כוחות שקיימים בעולם, אשר יכולים למנוע מהם להיכנס להרפתקה, בסופה יקבלו תשלום נאה ולא משנה התוצאה. אם עברתם על יד אולמות הקולנוע וראיתם את רשימת השמות המכובדת, מציגה את כוכבי הסרט אחד מעל השניה וחשבתם לרגע שאולי כדאי, ראו זאת בתור אזהרה ותמרור עצור גדול.


_ | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
אכזבה נוספת שנכנסה לארץ ישראל. הייחודיות שעוד ניכרת בשליש הראשון של הסרט הולכת ומתמסמסת אל תוך קרביו של הסרט והפינאלה...שקוף ועלוב.

משפט על הבמאי:
וון סטיין (אשר ביים את "טרמינל", ו"הירושה") הולך על ניסיון כמעט בטוח. הוא לא מצליח לייצר סרט שנוגע בצופה. ניתוק בין הדמויות משתקף היטב גם בניתוק של הדמויות מקהל הצופים.

משפט על השחקנים:
למרות שזה סימן ההיכר שלו, אולי הגיע הזמן שקייסי אפלק ייפרד מהמלנכוליה, אשר הייתה אהובתו במשך שנים. עוד פעם הוא חוזר על השטאנץ והפעם זה לא נראה טוב - לעוס, מאוס ודורש חידוש. נדמה שסאם קלאפלין התאהב בדמות הנבל, אחרת אי אפשר להסביר את הרצף החזק, עליו הוא רוכב. הפעם קלאפלין כמעט מגלם את דמותו כתמיד, מלבד החצי שעה האחרונה שלו. מישל מונהאן במשחק יבבני וחלש וכל שאר שחקני המשנה לא תורמים מאומה.

משפט על אורך הסרט:
שעה ארבעים וקצת. מזל שלא ניסו למרוח בעוד כמה דקות.