"לפני הסערה": הצ'ק נשלח, אפשר להתקדם

"כשהפשע המושלם פוגש את הסערה המושלמת" זועקת כרזת הסרט! ומעל הכל מרוחים שמותיהם של בוסוורת, הירש ומל גיבסון. כאשר עיניכם נחות על האיחוד הרחוק מלהיות קדוש הזה, אתם חייבים לערוך את העיבוד בראש ולחשוד, לחשוד המון. מה עושים ארבעה שחקנים (גם זאייס שם) שעבר זמנם בסרט שהקונספט שלו כבר נחרש מעבר למותר והסביר? התשובה כל כך פשוטה והיא כמובן קשורה להמחאה שכל אחד מהם צריך להביא הביתה בשביל לקיים את אורך חייו הראוותני (מי יותר ומי פחות), להישאר רלוונטי איכשהו, להיות בהוליווד ולהראות שלא נמחקו לחלוטין.


מעייף רק לחשוב שאנחנו צריכים להשתתף בדבר הזה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

אם ניק קייג' עושה סרט כזה, הרי שהוא מתרץ את זה בבחירה אומנותית וניתוק מהגוף המסואב שהוליווד הקלאסית מייצגת. אנחנו יודעים שמעבר לכך שהוא רוצה הפסקה מהוליווד הקלאסית את העובדה שהוא נקלע לחובות וצריך לסגור את המינוס בבנק. כאשר מל גיבסון, ברוס וויליס וג'ון מלקוביץ' עושים את זה, אין להם תירוצים רבים מלבד הפיכתם, אולי רק בעיניי עצמם ואולי בעינייהם של מפיקים ובמאים הוליוודיים, ללא רלוונטיים. אם שחקן זוכה שני אוסקרים, במאי ותסריטאי מוכשר כמו מל גיבסון הולך לפארסות קולנועיות, אשר במקרה הטוב נקשרות באות B, אזי משהו בדרך השתבש והוא מאס בדרך הרגילה ואינו מוכן להמתין לתסריטים מקוריים או לכתוב כאלו ופשוט בוחר בדרך הקלה.

האחרים, אשר לא זכו להיות מוזכרים בכפיפה אחת עם פסלונים מוזהבים ונחשבים, נמצאים בערך באותו המצב ובאותו הסטטוס. הקריירה תקועה ולא מתרוממת לשום מקום, ההבטחה שפעם היו הצעירים שבהם (הירש ובוסוורת') כבר מזמן התפוגגה ונשכחה, העבר המרשים של זאייס, בניגוד לזה של גיבסון, אמנם איננו רצוף פרסי אוסקר, שלל מועמדויות וגם בימוי סרטים וזכייה על כך, אבל הוא היה שותף לשתי סדרות ענק, שאחת מהן היא אגדה בפני עצמה ("אוז") ואילו השנייה תנסה לבצע קאמבק ממש בקרוב ("דקסטר"). כל הרביעייה הזו הגיעה בשביל לעשות חיים ולקבל מקלחת חינם, במה שמוגדר בסרט בתור אחת הסערות החזקות שידעה האומה.


תבטיח לי שפעם הבאה אתה לוקח אותי להפקה נורמאלית | באדיבות סרטי יונייטד קינג

והסרט...אה, גם יש סרט. אז יש סערה גדולה, כן? ויש כמה פושעים גדולים וחמושים, שהראשי ממש, אבל ממש אוהב לחסל כל מי שמעז רק לאיים עליו, מבלי לחשוב יותר מדי (אלא אם כן הוא רוצה לבנות מתח בסרט ואז...הוא מוכן לחכות קצת). כאשר אחד הבתים, אשר צריכים להתפנות בגלל הסערה, הופך להיות לכמה שעות בית קר ורטוב עבור הפושעים, זוג שוטרים וכמה שכנים זקנים ומוזרים אתם יכולים לצפות לסרט אקשן מהמדרגה הרביעית. ישנה התפתחות עלילתית, אשר מובילה את כל הכלים למקום בו רוצה אותם הבמאי, ישנם טקסטים ממוחזרים שיכולים באמת רק לעבוד בסרטי אקשן מהרמה הנמוכה הזו ולבסוף, העלילה תרוץ בדיוק כפי שרצו עוד מאות עלילות סרטי אקשן זניחים לפניה.

יש איזו חיה מפלצתית, אשר מאומנת לתקוף שוטרים במדים, אבל רק אם הם רעים או שונאים שחורים. נו...גזענים. כן, גם כאן הצליחו להשתחל מסרי ה-BLM, כי איך אפשר להיות שחור בפוארטו ריקו (ככה הובטח לנו שאומרים את השם, בסרט) מבלי להיות מותקף על ידי המשטרה. יש נפילות מכמה קומות, אשר לא מסתיימות במוות או ערימת איברים מרוסקים ויש איש אחד מבוגר, מחובר לדיאליזה, אבל מצליח לסחוב מספר התקפות על ידי פושעים עם רובים משוכללי כוונות, שלא כל כך יודעים איך לכוון ביניהן. בקיצור, לכולם יש כוונות טובות: "להיות השודדים הטובים ביותר", "להיות השוטרים המאוסים פחות", "להיות בת טובה", "להיות זקן נרגן ומשתעל" והכי חשוב "להיות מישהו שבקלות היה יכול להיות מוחלף על ידי ג'ון מלקוביץ' ולהרוויח את המשכורת במקומו".


תקרא לי אנה ואני אקרע לך את הצורה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

בקיצור ולעניין - אל תוך תוכו של בניין לקראת פינוי מגיעים שני שוטרים, שהאחד מהם כבר שבע ומאוכזב מהחיים ומהעובדה שהוא לובש מדים ואילו השנייה - אחותה הפרואנית הכמעט זהה של אנה קנדריק. היא מורעלת, חדורת מוטיביציה וירוקה באופן שקשה לתיאור והיא זו שסוחבת את שותפה לענות לקריאה, באמצע הגשם הבלתי פוסק, כאשר בבירור היו להם דברים הרבה יותר טובים לעשות, כמו לשבת בניידת ופשוט לא להיענות לה. מהצד השני, ישנם שודדים המחפשים אחרי אוצר כלשהו, הטמון בבניין עצמו ועליו דוגר תואם ג'ון מלקוביץ' לסרטים מדרג נמוך יותר מאלו שמלקוביץ' מוכן להשתתף בהם.

התרחשות האירועים צפויה ולא מרגשת וכל הסרט הוא סתמי, על אף הניתוק שהוא מספק. אין הצדקה גדולה להפקה של הסרט הזה וכנראה שגם אין ולא יהיו צופים רבים על אף הרצון הטוב של המפיצים המקומיים, לחשוף את הקהל הישראלי לשאריות הביוב של הקולנוע האמריקאי הזול. הציונים וגם הציפיות מהסרט הם נמוכים אפילו מהסטנדרט שהרגיל אותנו גיבסון אליו ועם זאת, אם מגיעים אל הסרט הזה ללא ציפיות בכלל, אפשר אולי לשאוב קצת הנאה או פחות סבל ממה שחשבתם שייגרם לכם, אם תגדילו ותעזו לשלם עליו כסף. הקהל שיודע לאן הוא הולך ומבקש זאת, סביר להניח שישבע מעט נחת, כל השאר, עדיף וירחקו.


אני חושב שראיתי שם מגבת יבשה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
מעבר לכך שהוא מקיים את שחקניו ואת כל העוסקים בו, באמת שמדובר בסרט שהוא מעט פחות מבינוני ואין לו יותר מדי זכות קיום. קונספט חרוש, שחקנים עייפים, שבעים וחסרים חשק וסתם אחד גדול.

משפט על הבמאי:
מייקל פוליש, שמעולם לא הצטיין עד כה בסרטים שאותם ביים, מוסיף עוד אחד לאוסף. בימוי גנרי לחלוטין, שאפילו לא מתאמץ במעט למשוך את הצופים מעבר לשחקנים שהוא מציג.

משפט על השחקנים:[/i]
גיבסון בהחלט יכול היה להשקיע קצת פחות במשחק (ושיעול) מופרז. הירש ובוסוורת' כבר ידעו ימי משחק יפים יותר וזאייס...עדיף ויחזור לימיו היפים בתור אנריקה מוראלס, אימת הלטינים בכלא אוזוולד.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעה וחצי. נגאלים מהייסורים מוקדם יחסית.