"קנדימן": חוזר לחלק ממתקים, קרסים ודבורים

סדרת סרטי ה"קנדימן" הפכה (בעיקר את הסרט הראשון) לקאלט. סרטי קאלט לא חייבים תמיד להיות טובים מבחינה קולנועית, אבל צריך להיות בהם ייחוד, אשר ישרוד את השנים שאחר כך. הביקורת החברתית בסרט הראשון וטוני טוד בתור איש הממתקים בעל הקרס, הדבש והעוקץ (או נכון יותר, הקרס) הם אלו שהפכו את הסרט להיות אגדה אורבנית וקולנועית, אשר מנעה מאנשים אמיצים מאוד ללחוש את שמו מול המראה x5. באיחור של כמעט שלושים שנים, מקבל הסרט המשכון נוסף, לאחר שהשניים שבאו בעקבותיו כשלו במשימה ובעודו מתעלם משניהם כפי שראוי לעשות ופוסע בדרכו, מספר את הסיפור מחדש לדור הצעיר ובונה את עלילתו, ברוח התקופה הנוכחית.

הקנדימן המקורי היה עבד שטעה והעז ללטוש עיניים אל עבר בתו של אדון המטעים והוא שילם על כך בחייו. הוא נמרח בדבש, נעקץ והוצא להורג באופן ברוטאלי וברברי. הזמנים בהם האגדה התרחשה היו זמנים בהם איסוף כותנה בשדות הייתה נחלתם של שחורים בלבד והסרט הגיע בשביל לקחת נקמה שחורה, במסווה סרט אימה אל עבר הבאת צדק באופן מעוות עבור אוכלוסיית השחורים בארצות הברית. הביקורת הייתה נוקבת כנגד האופן בו שוכנו אזרחים שחורים בשכונות עוני והאגדה של הסרט הראשון הבליטה את גודל העוולה, כאשר פשעים של שחורים נגד שחורים לא קיבלו אפילו הנדת עפעף מצד המשטרה אל מול פגיעה בתושבות לבנות מקומיות, שזכתה לתשומת לב ליבם המיידית של לובשי המדים.


השחור על הלבן מסמל משהו בשבילכם? | באדיבות סרטי פורום פילם

הביקורת הדהדה ועל אף שהסרט לא היה מהמבריקים שבסרטי האימה, הוא זכה לתהודה של כמה שנים ולמעמד מחייב הטומן בחובו את המילה "קאלט". היה בו משהו, בקול של טוני טוד, בטקסיות מול המראה וכמובן בנקמה של השחור בלבן. הסרט הנוכחי עבר לידיים המפיקות של ג'ורדן פיל - מלך סרטי נקמת השחור בלבן, שכבר קנה לעצמו שם ומעמד מאוד מחייב בהוליווד. פיל הפעם לא "לכלך" את הידיים ונותר בגדר מפיק ותסריטאי בפועל, אבל את מלאכת הבימוי והחופש היצירתי הותיר לבמאית שחורה וצעירה, שלה זהו הסרט השני בלבד בתור במאית - ניה דה־קוסטה. הבמאית הצעירה כבר סומנה כדבר הבא וקיבלה את המושכות גם לסרט ההמשך של "קפטן מארוול" - "The Marvels".

דה-קוסטה והתסריטאי-מפיק שלה החליטו שהפעם, כמו בלא מעט סרטי עבר, שסרטי ההמשך שלהם בעיקר הסריחו את שמם ואת המסך, שהם ממשיכים המשך ישיר לסרט המיתולוגי, שבנה את המותג. הסרט הנוכחי הוא המשך (אמנם לא ישיר, כי בכל זאת...עברו שלושים שנים) לסרט הראשון והוא לחלוטין מתעלם מהתרחשויות ועלילות השני (למרות שהיה סביר) והשלישי (שעדיף בהחלט לשכוח מקיומו). על אף השכחה מהשניים האחרים, הקו שמוליך את העלילה של הסרט הנוכחי בהחלט מתכתב עם זה של שלושת הסרטים וקושר בחוטים דקיקים, ההולכים ומתעבים, את הרשע של הקנדימן אל הקורבן הראשי, הדמות של הגיבור המרכזי. אם תרצו לדעת, תמשיכו בצפייה, אם לא...לא נקלקל בספויילרים לאלו שטרם צפו.


רגע, רגע...מה לא להגיד חמש פעמים מול המראה? | באדיבות סרטי פורום פילם

הקו העלילתי המנחה את הסרט של פיל ודה-קוסטה הוא לאו דווקא ההדרה של הלבנים את השחורים לשכונות עוני ומצוקה כי אם ג'נטריפיקציה, שבעצם מסמלת דור של צעירים שחורים, שדחקו את זה הקודם והעני יותר לטובת פלח אוכלוסייה אמיד יותר, בורגני יותר וחזק יותר כלכלית, בעודו מעלים את התושבים הקודמים. שחורים נגד שחורים וכמובן שאי אפשר גם בלי גזענות קלאסית של לבן נגד שחור, כי איך אפשר להפיק ולביים סרט בלי רוח עידן ה-BLM, במסגרתו חייבים לספר סיפור כלשהו על שוטרים שירו ללא אבחנה בשחורים, מבלי לשאול שאלות, הותירו צלקות קשות וייצגו באופן ישיר את העידן שעדיין לא תם, מתקופת קטיפת הכותנה, דרך שנות השמונים וכלה בתקופה הנוכחית, הנאורה יותר, כביכול, אך זו שמותירה מציאות קיימת של שלושה עשורים בעינה.

סימבוליזם ומטאפורות בנוגע למאבקים הבלתי פוסקים, בנוגע לאומנות כייצוג דמותו של גיבור ראשי חדש; נאור ורהוט הרבה יותר, אשר מצד אחד עדיין חש סבל, דיכוי וגזענות ומצד שני עושה זאת, במידה מסוימת וזחוחה ל"בני עמו" כביכול. אבל כמו שנאמר פעם, מרוב מטפורות לא רואים את היער ומרוב סמליות, לא באמת מפחדים. שלא תבינו לא נכון, דה-קוסטה עושה עבודה מופלאה בכל הנוגע לוויזואליות והאלימות הגראפית, זה נראה טוב - כלומר דוחה בכמה רמות, אבל מעבר לכך היא מתקשה לעזור לסרט להתרומם בכל הנוגע למה שהוא צריך לעשות מלכתחילה - להפחיד. אלמנטים האימה וההפחדה מופחתים באופן משמעותי בשביל לייצר אמירה ולא, זה לא חייב להיראות או להרגיש כך.


עולה שנייה למעלה...לנצח | באדיבות סרטי פורום פילם

באופן קונספטואלי וכאשר רצתה דה-קוסטה לחבר את הצופים שבמקרה לא ראו את הסרט הראשון, היא משתמשת בטריק דמויות קיפולי נייר מוארות, בדיוק כפי שהשתמשו באחד מסרטי האימה הטובים ביותר בעשור החולף - "באבאדוק". אבל בעוד הסרט האוסטרלי היה אפקטיבי הן מבחינת אלמנט האימה והפחד והן מבחינת הסימבוליזם שהוא רצה לשקף, כאן מדובר בסרט סלאשרים, שכאילו מתעלם מהצורך של הצופים לקבל איזו הבהלה טובה אחת לכמה דקות והוא לעיתים מברבר את עצמו לדעת, כאשר אין שום טוויסט או אלמנט אימה בסביבה, בשביל לנסות ולאלץ את הצופים להישאר דרוכים במקומותיהם, עד ההבהלה הבאה.

יש המון הבטחות הגלומות בסרט, בתסריט ובכל מה שנמצא סביבו. אין מספיק מימושים, מעבר לרעיון וההטפה הדידקטית כמעט שהסרט מייצר עבור הצופים. אולי החופש היצירתי שנתן פיל לדה-קוסטה נמצא בסופו של דבר בעוכריו, אבל מדובר ביצירה אשר יורה ללא מעט כיוונים ובסופו של דבר מרגישה מפוספסת מעט וכזו שדווקא יכולה הייתה להיות טובה הרבה יותר. אף אחד מיוצרי הסרט והמעורבים בו לא יוצא עם שריטות קשות, כיוון שהוא קיבל לא מעט אהבה מהמבקרים ברחבי העולם ומהווה אבן דרך עבור כל אחד ואחת מהם. ההפך הוא הנכון, הסרט הנוכחי יגרום לקודקודים לעבוד במרץ רב על הפרויקט הבא, בין אם חידוש ובין אם עבודת מקור ולצופים יוותר רק לתהות ולהמתין לפרויקט הבא.


אני קופץ חמש דקות לסופר, לקנות סיגריות וחוזר | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
יכול היה להיות הרבה יותר. מבהיל, מפחיד, מטורף. במקום זה נותרנו עם סרט מטיפני ועמוס בסמלים, שעובד רק לפרקים מסוימים. יש עוד מה להוסיף בשביל שייצא שלם, אבל מדובר בסרט לא רע, עם הרבה כוונות טובות.

משפט על הבמאית:
דה-קוסטה תזכור את הסרט הזה בתור אבן דרך ובתור זה שהיה ההיכרות של העולם איתה ולהפך. יש לה מארוול אחד בדרך ואחר כך נוכל לשפוט האם מדובר בבמאית גדולה או מצועצעת.

משפט על השחקנים:[/i]
יאיא עבדול מאטין השני תמיד ייזכר בתור שחקן ענק וכזה שעשה את אחד התפקידים הגדולים שלו תחת מטריית "השומרים". כוכבת נוספת שנפלטת מסדרת קומיקס מצליחה היא טיונה פאריס, שעומדת לעבוד עם דה-קוסטה בסרט של מארוול (The Marvells) ואתם זוכרים אותה מ"וונדה-ויז' ן" בתור מוניקה רמבו. שניהם מבצעים את תפקידיהם כהלכה ומסמנים וי, עד לתפקיד הבא (ויש תוכניות גדולות עבור השניים בהמשך).

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי. קצר ולעניין ולא צריך יותר.