"מים שקטים": טסים רחוק

מאט דיימון עוטה את הזקן הצרפתי העבה ביותר שיכול היה לגדל על פניו ומתחיל במסע, שתחילתו וסופו בארצות הברית, אבל אמצעו (והוא חתיכת אמצע) מתקדם לאיטו במארסיי, שבצרפת. המסע הוא לכאורה פשוט למדי, אבל הוא כולל בתוכו מבט כפול של אמריקאים על צרפתים ולהפך. מפגש בין תרבויות ובין תתי תרבויות וכיצד פרשיית רצח היא זו שאחראית לכור ההיתוך החד פעמי הזה, כל זאת ועוד בסרטו של זוכה האוסקר הגדול, חובב המותחנים והדרמות העמוקות, שגם הפעם מגיש לנו מנה משובחת מכל הטעמים הללו.


שלום, אני נוסעת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה | באדיבות בתי קולנוע לב

דיימון הפעם הוא רדנק ואב מסור, אשר כבר עם התחלתו הכמעט מסתורית של הסרט, מברך את בתו בכל ברכה אפשרית, כאשר הוא ניגש לשולחן לאכול, להתפלל ובכלל. הבת לא נמצאת ולא מוזכרת בשום מקום מלבד אותן תפילות. כאשר הוא מצטייד במזוודה קטנה ומזכרות מעיר מגוריו - סטילווטר (כשם הסרט ובעיוות המקומי הפך ל"מים שקטים" משום מה) וטס לצרפת, האבנים מתחילות ליפול בזו אחר זו והצופים מתחילים להתרגל לכך שהאב, אשר מתקשה להחזיק עבודה אחת פשוטה, בעצם משועבד למשהו אחר לחלוטין - לבתו, אשר כלואה בכלא המקומי במארסיי ואין תוכניות לשחררה לפני הזמן.

ביל בייקר הוא הרדנק המושלם. הוא נוסע בטנדר, חובש כובע מצחייה ובהמשך הדרך גם תתוודעו לעובדה שהוא נושא עמו שני אקדחים, כי הוא יכול. מתחת לחזות המחוספסת והמנומסת יחסית, של הרדנק הפשוט למדי אין יותר מדי הפתעות, בכל הנוגע לאופי והבנתו את העולם. הוא לא תמיד מקשיב, כאשר אומרים לו לבצע משימה פשוטה כמו לא לגשת למישהו מסוים, כדי לא לדפוק הזדמנות לצאת מהכלא. הוא חושב שהוא יכול לעזור תמיד, הוא יודע שהוא חייב לעזור לבתו ולא משנה מה הוא צריך להקריב בשביל זה והוא מדבר מהלב, מהבטן ומהמקום הכי אמיתי שיכול להיות. לטוב ולרע, זה מה שיניע אותו בסרט הזה.


איך מגיעים למר סיי? הוא גר כאן קרוב? | באדיבות בתי קולנוע לב

ביל בייקר גם מסתיר מתחת לכל החזות המחוספסת הזו לב מוזהב. כל מה שהוא עושה נעשה בתום לב ומבלי לפתח כוונות רעות. הוא רוצה לעזור לאלו שסביבו ובעיקר לבתו והוא לא מוכן להתפשר על הדרך ובדרך לא מוכן שידפקו אותו. בייקר יוצא מאיזור הנוחות שלו, הבית, העיר והמדינה בהם גדל ואותן הוא מכיר, בשביל להיזרק למים בינלאומיים וזרים וכל זאת בשביל לנסות ולשחרר את בתו.הוא עושה את הכל על אף שאבדה כל התקווה וגם עורכת הדין שטיפלה בתיק של הבת אומרת שעדיף שכולם כבר ישלימו עם רוע הגזירה ולא ינסו לפתח ולטפח תקוות שווא, אשר בעיקר יביאו לשברון לב. את ב.ב שום דבר מאלו לא מעניין ואיננו מוכן לומר נואש וכאשר מתגלה פרט קטן וחדש בסיפור, הוא מטיל את כל יהבו ונותר בצרפת בכדי לנסות ולהתיר את הקשר מהפלונטר שבתו נמצאת בו.

המפגש בין התרבויות, בין השפות ובין המנהגים וההרגלים אליהם התרגל עד כה בייקר כבר נעשה באופן מדורג, בכל פעם שהוא מגיע לצרפת. מקארת'י כבר מראה לצופים שהסביבה מכירה את בייקר, אבל הביקור הנוכחי הוא טעון יותר, בעל חשיבות גדולה יותר וכזה שיכול להיות הביקור שיצית מחדש את אש התקווה שכבר הלכה וכבתה. הפעם בייקר צריך להישאר קצת יותר זמן, לספוג את התרבות המקומית עד הסוף וגם לקשור את גורלו, באופן זמני, לאיזור ולחלק מהאנשים אשר נמצאים באיזור. לקו העלילתי הזה לא בטוח שציפיתם, אבל ככל שהוא הולך ומתפתח הוא נעשה קצת צפוי, אבל גם עתיר קסם ועניין.


שתדעי לך שזה הכי מהודר שלי וכדאי שתשלימי עם זה | באדיבות בתי קולנוע לב

ככל שהאיש נקשר למקום, כך יתקשה לעזבו. הוא לומד את המקום ואנשי המקום למדים אותו וכל אחד מהצדדים מבין שהצד השני הוא לא כפי שניבט בדרך כלל במבט הראשוני. ועם הכל, הרגלים ודעות קדומות קשה לפוגג בכמה חודשים וכאשר נראה כי כל הצדדים התרגלו זה לזה, צפים הרבה קולות מן העבר ומן מעמקי התודעה ומתחילים לסגור על הסיטואציה החדשה שנבנתה, מושכים את הגיבור כמה צעדים אחורה ומאלצים אותו לראות כיצד הוא יכול להתמודד עם התנגשויות בין הצרכים הישנים שלו לאלו החדשים. בין המשפחה הישנה לזו החדשה. העימות החזיתי הזה הוא השיא של הסרט, שאמנם ניכר כי מתנהל על מי מנוחות, אבל הוא אוצר בתוכו לא מעט רגעי אתגר משני צידי העלילה.

זה כבר הסרט השלישי אשר מקבל את השם הישראלי שהוא מקבל. אף אחד מהקודמים לא היה קשור לעיירה מאוקלהומה ואף אחד גם לא הציע מפגש בין לאומי בין הרדנק המקומי לסצנה הצרפתית וההתנגשות הבין תרבותית המאוד קיצונית שהסרט הזה מציע. הסרט הזה היה סרט הפתיחה של פסטיבל הסרטים החיפאי שלנו וזכה ללא מעט אהבה בקרב הקהל המקומי, כמו גם בקרב הקהל הצרפתי בקאן, אשר הרעיף עליו לא מעט אהבה, ביחס לשאר הסרטים האמריקאים שניסו את מזלם בפסטיבל הצרפתי. לא בטוח שהוא יזכה לאוסקר או למועמדות, על אף שהוא מכוון לשם, אבל בהחלט הוא זכה להמון אהבה, בצדק ושווה את הזמן שלכם בקולנוע.


מחבק כפי שתחבקו אתם את הסרט | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
שובם המשותף לעניינים של דיימון ומקארת'י. מותחן דרמטי, שבהחלט מצליח לעמוד בציפיות וגם אם איננו מתעלה יתר על המידה, הוא יצירה מורכבת ומרתקת.

משפט על הבמאי:
כמה שנים שלא ביים שום דבר ונישא על גל האוסקרים של "ספוטלייט". מקארת'י חוזר עם הסגנון שאפיין אותו, עם מותחן כמעט בלשי, מרתק ושובה וגם מכוון גבוה.

משפט על השחקנים:
מאט דיימון ואביגיל ברסלין בתפקידים טובים ומשכנעים. קאמיל קוטין הצרפתייה והמצוינת גונבת בלא מעט רגעים את ההצגה.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ורבע. קצת ארוך מדי וקצת ללא הצדקה, אבל העניין גובר ומחזיק לאורך כל אורך הסרט.