"מורעל": ואז מגיע הטוויסט

הקהל כבר חצוי לשניים. קשה לקבל סרט כזה בהבנה והכלה מלאה. מצד אחד הוא מבויים על ידי ג'יימס וואן - האיש שהגדיר מחדש את חוקי המשחק בתחום התסריטאות והבימוי של ז'אנר סרטי האימה עם "המסור" המהפכני, כאשר את הסרט הראשון הוא כתב וביים ואילו את השאר הוא הפיק וקצת כתב. גם את "לזמן את הרוע" וסרטי "הרוע שבפנים" שכל כך הצליחו בזכות נגיעות הזהב של האיש. מהצד השני, בסרט הזה, אשר ממנו ומבמאי שלו מצופה לספק טוויסט עלילתי מרשים ומעבר לו גם שליטה בתכולת הז'אנר, ניכר כי הכל כבר משומש והטוויסט, איך לומר בעדינות מירבית? אידיוטי, מטופש וברמה כל כך נמוכה, שגורמת להרים את הגבות ללא הרף. אמרתם קאמפ? אמרנו דבילי באופן שבאמת צריך להיות טעם נרכש בז'אנר.

הוא מתחיל במעין סוג של אפקט כמעט פארודי, אשר גורם לצופה להרגיש כאילו הוא מביט בסרט, אשר מתרחש בתוך סרט, אבל ככל שהשניות נוקפות, מסתבר כי מדובר בסרט אחד, שפשוט יילך ויתפתח. הוא מפתח לעצמו את האופי שלו, אבל מתבסס לחלוטין על קווים עלילתיים של סרטי תחילת שנות האלפיים ומרגיש כל כך דחוס, מבחינה ז'אנרית, שהצופה רק צריך לבחור איזה מהם הוא הכי אוהב ולזרום איתו. והסרט בהחלט פוסע בשביל שסללו עבורו אחרים, אבל מתקשה להמריא יותר מדי ולקראת הסוף ודווקא בצמוד לכמה סיקוונסים מרשימים של אקשן, הוא די מתרסק, במקום לזרוח.


אנסה להירדם ככה, אולי זה יסתדר | באדיבות Tulip Entertainment

אין ספק בכל הנוגע לסגנון הסרט. הוא כל כולו זועק: ג'יימס וואן מעבר לכל ספק. מדובר בסרט שלא חוסך מצופיו אפילו שביב אחד של אלימות גראפית והולך איתה המון צעדים קדימה. הוא רומז לצופים על מודעות עצמית, אבל לא כן הדבר וגם בכל הנוגע לאפקטים הוויזואליים ובימוי סצנות אקשן, רואים כי ג'יימס וואן נתן לעצמו להתפרע ולא חסך באף אחד מהאלמנטים, עמם הפך להיות מזוהה עם השנים (הוא גם ביים את אחד הזבלונים של "מהיר ועצבני" ואל תבקשו לדעת איזה, כי לא באמת הייתה לו השפעה מיוחדת, אשר בידלה אותו מכמה לפני ומאלו שיבואו אחריו) ועם זאת, כאמור, היכן שמצופה מוואן להיות בשיאו, דווקא שם הוא רושם מפלה לא צפויה לחלוטין.

זה מתחיל כמו זוועתון אימה משנות החמישים ולאחר סיומה של סצנת ההתחלה, גומעים מרחק גדול ומזנקים קדימה בזמן. אנאבל וואליס מגלמת את מדיסון מיטשל והיא נראית כאילו היא אוטוטו כורעת ללדת. היא מגיעה הביתה אל בעל מתעלל, שעושה זאת פעם נוספת ולא מתחשב בהריונה של אשתו הסובלת. כמה סצנות קדימה והלילה יורד, הבעל נרצח על ידי דמות מסתורית ומשם מתחיל מופע ביזאר שלם, במסגרתו מאדי חוזה במקרי רצח בשידור כמעט חי, אבל דרך דימיון מודרך והיא כמובן לא יודעת כיצד להסביר זאת, את איך שהרוצח קשור אליה ולמה הוא משדר לה בשידור חי ובלעדי את מעשי הרצח שלו?


אולי ככה אצליח לישון | באדיבות Tulip Entertainment

וואן משחק לא פעם עם האלמנטים העל טבעיים בסרטו, אבל בלא מעט פעמים אחרות הוא מנמיך את הלהבה ועובר לתת ז'אנר שונה במחלקת האימה והמתח. נדמה כי הוא מתקשה להחליט לאיזה כיוון הסרט שלו רוצה ללכת ובינתיים הוא פשוט מורח עוד ועוד זמן, בשביל לנסות ולספר את הסיפור, כפי שסופר בעוד עשרות, אם לא מאות סרטי אימה אחרים. בשום שלב לא נרשמת הפתעה מרעישה, אבל ברגע הגילוי של ההפתעה המרעישה, כנראה שאלמנט ההפתעה יהיה מתובל בגועל ומעל הכל בגירוד בפדחת (וגם את זה תעשו בזהירות, בעיקר נוכח ההתפתחויות בסרט), כאשר אתם מנסים להבין מה אתם רואים ולמה אתם רואים את מה שאתם רואים.

דווקא בפעם היחידה בשנים האחרונות שהבמאי המוכשר עושה הפוגה מלייצר סרטי המשך לכאלו שהוא כבר ביים בהצלחה, הוא מצליח ליפול על הישבן ולרשום תקלה מאכזבת, אשר עשויה לחלוטין להשפיע על המשך דרכו האומנותית והיצירתית. אין בשורה בכל הנוגע לתוכן, אבל הבמאי בהחלט מצליח לשמור על הסגנון הוויזואלי והנרטיבי שלו. אלמנטים של פחד, מתח והבהלה נשמרים, גם אם על אש קטנה והם צפויים למדי, אבל וואן לא מוכן להתפשר על חזון יצירתי ואומנותי, בכל הנוגע לכיצד הוא מציג את הסרטים שלו בפני הצופים ועם האמת הזו הוא ייבחן גם בשנים הבאות וביצירותיו הבאות קדימה.


טוב, אני אנסה לעייף את עצמי בהליכה אחורה על הידיים | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
בהחלט סרט שהבחירה מה לעשות עמו תהיה בין אפסון בארון לבין זריקה לפח הקרוב. עד שני שלישים ממנו אפשר עוד לשאוב הנאה מסוימת, בשליש האחרון, נרשמת בהחלט אכזבה.

משפט על הבמאי:
קשה להיות ג'יימס וואן. ילד הפלא של סרטי האימה כבר התבגר והמשיך להשתכלל בכל הנוגע לז'אנרים. הפעם הוא רושם מעידה כמעט חד פעמית, שכולנו תקווה שלא תשוב.

משפט על השחקנים:
אנאבל וואליס, שהייתה גרייס של טומי שלבי (מ-"פיקי בליינדרז" = "כנופיית ברמינגהאם") ואחת הדמויות הבלתי נשכחות מהסדרה ההיא, מתפקדת היטב עד השלב שלא שומעים ממנה כלום מלבד צרחות. שאר הקאסט מרגיש קצת כמו קריקטורה של שחקני משנה ואין עליהם מה להרחיב.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים וחמש, שנמתחו קצת יותר מהסביר עבורם.