"הסוד: האומץ לחלום": הטמטום לחשוב

אי שם בשנת 2006, טיפה לפני המשבר הגדול של 2008 וחמש עשרה שנה לפני זה הנוכחי, כתבה רונדה ביירן את ספר העזרה העצמית: "הסוד". בבסיסו "הסוד" נוטע באנשים את האמונה שהם אחראים לגורלם ומביאים אותו אל ועל עצמם. מן המלצת "תחשוב טוב, יהיה טוב" בספר שלם, אשר שטח את השיטה בהרחבה וביסס אותה דרך שימוש בשמותוהים של מנהיגים היסטוריים (מאיפה המידע הזה? סוד כמוס). הספר נמכר בערימות מפלצתיות וגם זכה ללא מעט ביקורות לא אוהדות במיוחד, כאשר, כאמור העלה לא מעט ספקות בעצם כך שרתם שמות של גאוני דורות ייחודיים, אשר השתמשו בסוד הזה לטובתם, לטובת חייהם והקריירה שלהם. הסוד עבר גלגולים נוספים וכעת מגיע אל המסך הגדול, בתזמון שלא היה יכול להיות טוב או רע יותר בשבילו.

בסרט העלילתי, המבוסס על רעיונות ספרה של ביירן, יש כאמור עלילה מעבר לקונספציה בה שבויים ועוד יישבו גיבורי הסרט. יש גיבור אחד, אשר מגולם על ידי ג'וש לוקאס - לו נקרא לעת עתה בשם: המטיף או המיסיונר וישנה גיבורה, בעלת משפחה כמעט שלמה, המגולמת על ידי קייטי הולמס והיא ומשפחתה ייקראו לעת עתה: הספוגים. תפקידו של המיסיונר הוא כמובן להפיץ את בשורתו-אמונתו ודרך חייו לקהל הרחב והצמא למידע. תפקידם של הספוגים הוא, כשמם כן הם; לספוג את כל השטויות, חסרות השחר שהמטיף מפיל עליהם מפעם לפעם. יש כאלו אשר רוצים למשוך את העדר שלהם בעזרת ממתקים אשר נזרקים בהיכל, כאלו שמבטיחים גן עדן ומחילה אינסופית ובמקרה הנוכחי, המיסיונר מבטיח עזרה נקודתית, בנקודת חיים מסוימת, במסגרתה הספוגים זקוקים לעזרתו, כמו למשל לשפץ את הפגוש, לתקן את הגג ולקסום קסמים סביב הלך הרוח המשפחתי השפוף ולארגן פיצה מבלי להתקשר לפיצריה.


אני אתקן | באדיבות סרטי יונייטד קינג

לפני סופת הוריקן מתקרבת בלואיזיאנה, שבניו אורלינס, מגיע פרופסור חתיך וחטוב לתת מעטפה בעלת חותם אדום (אשר מזוהה עם הלוגו של הספר) לבעלת בית בעיירת דיג קטנטנה וחסרת חשיבות מיוחדת לעולם. הגורל מתערב להם בסיפור, כאשר הם נפגשים בתאונת "נשיקה" בכביש ומשם רגלו של הפרופסור נתקעת בדלתה של היפיפייה הנזקקת והמעטפה נשארת באוטו. העלילה מתגלגלת, החברות מתהדקת ויש לציין שבעלת הבית היפה היא גם אלמנה, בעלת שלושה ילדים וחמות מהגיהינום. אה...וגם אין לה גרוש על הנשמה, עד לרמה שהיא לא יכולה להזמין אוכל מבחוץ. בכדי להשלים את הפאזל, אנו מגלים כבר עם ההתחלה כי היא גם מעורבת באופן רומנטי דהוי עם המנהל שלה, אבל הקשר הזה מתעתע בכוונה בצופים, כדי שיידעו שהוא בר ויתור ולא כזה עם עתיד. עכשיו תכניסו למשוואה פרופסור בלונדיני, חתיך, בעל סוד כמוס, ידי זהב והמון כוונות טובות ופילוסופיית חיים מיוחדת והנה לכם סרט. לא טוב, אבל סרט.

יחסית לסרט, אשר מתבסס על ספר שמנסה להתיימר להיות כזה שהמציא רעיון כלשהו להיטיב את חיי המין האנושי בעזרת כוחה של מחשבה חיובית, הוא נראה בדיוק כמו עוד מאות סרטים פשוטים ובנאליים שנעשו לפניו וייעשו, משום מה, גם אחריו. סרט Feel Good, שהתוצאה הסופית שלו נצפית מקילומטרים וגם צוות השחקנים שלו הוא מראש כזה שכאילו מוריד את ראשו בהכנעה ואומר לקהל הצופים: "זה המקסימום שאנחנו הולכים להשקיע בכם, עלילתית ובכל הנוגע לליהוק השחקנים...תתמודדו ". אין שום שאפתנות בשום פרמטר בסרט, בבימוי, בצילום או במשחק של כל צוות השחקנים, שהמקסימום מהם מגיע לבינוניות והמינימום שבהם הוא תצוגת המשחק האיומה של סליה וסטון, אשר משום מה דווקא לא זיכתה אותה בשום מועמדות או אזכור בפרס סרטי הראזי.


תראי כמה דגים אספת? בטוח יש לי יותר ממך | באדיבות סרטי יונייטד קינג

וכן, בתקופת קורונה, במסגרתה החיים מתחרבנים לכל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה כיוונים, דווקא אז יוצא הסרט לאקרנים ברחבי תבל ודווקא בתקופה הזו מצפה אנדי טננט שצופים ילעסו ויבלעו את ניסיונות הדרמות הרומנטיות שלו. טננט, המתמחה בסרטי ז'אנר הדרמה-קומדיה-רומ� �טיקה, מעולם לא הצליח להתעלות מעל הבינוניות ובין היתר ובין הסרטים שהוא ביים תוכלו למצוא Copy-Paste חוזרים ונשנים, כחלק מרשימה ארוכה של סרטים דומים: "היצ'", "מותק, הילדות התחלפו", "אין כמו אלבאמה", "המירוץ לזהב" ו"אקסית במצור". בעשור האחרון כמעט ולא ביים סרטים והאמת, טוב שכך והנה הוא שב לכור מחצבתו ומוכיח כמה לא היה רע לעולם הקולנוע שהיבול שלו לא נקצר במשך תקופה ארוכה.

בשורה התחתונה, כנראה שגם אתם תוכלו להניח שהסוף יהיה...גם אם לא נגלה, זה לא ישנה שום דבר. הפתרונות שהספר והסרט, אשר מנסה ליישם ולתרגם את הלך רוח הכתב, מציעים, אינם באמת ברי יישום, אלא אם כל אחד יילך עם פסיכולוג צמוד לכל מקום וכמובן ישמור על מרחק שני מטרים ויעטה מסיכה בשטחים סגורים. אחד מהסרטים היותר מיותרים, אשר מגיעים, באיחור רב לקולנוע בארץ וספק רב אם מעבר לזוגות צעירים, בתחילת דרכם, מישהו יטרח ללכת ולבחון את הסרט הלא מספק הזה.


עוד מופע זוגי של חוסר כימיה מובהק | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
אומנם לא מופע אימים מחריד, אבל בהחלט כזה שאפשר ורצוי לוותר עליו. סרט שבעיקר גורם לנמנם ואין ספק קל שבקלים, שלא תזכרו אותו כבר ביום למחרת הצפייה.

משפט על הבמאי:
אנדי טננט, אשר הפליא בשנות התשעים והאלפיים עם קומדיות רומנטיות חמימות ואולי גם היה רלוונטי אז, מגלה לעולם את חוסר הרלוונטיות שלו ושל הספר, אותו הוא מתיימר להציג באיחור לא אופנתי בכלל.

משפט על השחקנים:
אם הסרט והסיפור שלו כבר מזמן לא רלוונטיים, אז למה לא לייצג את הכל דרך שחקנים שמזמן מלקטים תפקידים בינוניים בסרטים חלשים? קייטי הולמס, שמזמן כבר לא הייתה שותפה לסרט ראוי ואף הייתה מועמדת לפרס ראזי על תפקידה בסרט הנוכחי וב"הילד 2", בהופעה אשר מצדיקה את המועמדות. ג'וש לוקאס, גם הוא לא זוכר מתי לאחרונה עניין מישהו בהופעה בינונית ומטה, ג'רי אוקונל מעולם לא היה טוב ולא יאומן שמנותח הפנים הזה עדיין זוכה לתפקידים הוליוודיים, אבל מעל, או נכון יותר מתחת לכולם: סליה וסטון בהופעה בלתי נסבלת וראויה לראזי יותר מכולם.

משפט על אורך הסרט:
אם אתם חשים חוסר נוחות, עייפות וגירודים בכל הגוף, מציצים ללא הכרה בפלאפון בשביל לראות מה השעה, אתם יכולים שהסרט ארוך בחצי שעה לפחות. שעה ועשרים היו מייצגות את הסרט נאמנה, במקום השעה ושלושת הרבעים המיותרים שלה.