"פיג": אולי הפעם הוא יחזור על אמת

הסרט הזה הוא ניק קייג'. וניק קייג' הוא הסרט הזה, כלומר, גם אלכס וולף, כי הוא פשוט ענק בתפקידו, אבל מעל הכל, כולם רוצים לראות שוב את קייג' בהופעה, אשר מזכירה את ימי השפיות והחתירה לפסלונים מוזהבים. וקייג' עובד בשנים האחרונות, בכדי להחזיר חובות, בכדי להחזיר לעצמו חמצן למוח, אל מחוץ לסרטים של אולפנים גדולים ובעיקר בשביל לחרפן אותנו, הצופים שגדלו עליו ועל התפקידים הגדולים שלו. הוא עובד ומתמיד להיות בחמישה או או שישה סרטים בשנה, בעיקר בשנים האחרונות ובשנים חלשות שלו הוא נע בין שניים לשלושה סרטים. לשנה, כן?


סך הכל נשפך עליי קצת יין, הכל טוב | באדיבות סרטי יונייטד קינג

מיותר לציין ש-98% מהם הם זבלונים לכל דבר ועניין, אבל כמו שידוע לציבור הרחב בארץ, על פי הביטוי המפורסם: "כשושנה בין החוחים" אפשר תמיד למצוא בין ערימות החרא של קייג' פרויקטים מעניינים ו.....לא טובים, אבל הנדירים מכולם, בעשורים האחרונים מצליחים לזנק גם מעל כל האיזור ה"מעניין" ואשכרה להיות טובים. זה קרה כמעט לפני עשור עם "ג'ו" הנפלא, שם הפליא קייג' בהופעה משובחת, כמו שכולם יודעים שאפשר לצפות ולקבל ממנו ואז זה עבר לו. הוא חזר לזבלונים כמעט עד לאחרונה, שהוא מוכיח שהוא יכול לשחרר כמה סרטים לא רעים עם הפרשים לא גדולים במיוחד, בין סרט מוצלח כזה למשנהו.

הוא עבר אורח וביקר באולפני דיסני, במסגרת הדיבוב שלו ל"ספיידרמן: ממד העכביש", הוא מוצא עצמו מצטרף לקאסט המדבב של "הקרודים" ואפילו הצליח לא רע ב"מנדי" משנת 2018. גם "ארץ הפלאות של וילי", אשר יצא השנה משך אחריו עניין, אבל אף אחד לא הכין את הצופים שלו לתקציר הביזארי, אשר בעקבותיו סרט שאפילו לא מתקרב להגדרה המינימאלית לרף הביזאר. תכינו את עצמכם לתקציר, תראו את הציונים והביקורות האוהדות ולבסוף תצפו בסרט ותבינו, שמדובר בסרט נהדר, כזה שיכול לסמן את המפנה בקריירה הדועכת והמדשדשת מבחירה של קייג', אשר אמר לאחרונה שזה הסרט שעומד לסמן את שובו ליצירת תכנים נורמליים. לא צריך לומר איכותיים, בואו נסגור על נורמה בינתיים.


מישהו יודע איפה ניק קייג'? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

על כן, נחזור לתחילת הביקורת - ניק קייג' הוא הסרט. ולהיפך. הדמות אותה הוא מגלם בהחלט מזכירה במידה מסוימת את הפרישה של קייג' מהוליווד המסורתית והמעבר לבי מוביז, ביערות. ואולי שם ביערות הוא פורח, פורח באמת...גם "ג'ו" שלו היה ביער וגם שם הוא גילם דמות מאופקת, שקטה והכי רחוקה מהוליווד הנוצצת שאפיינה את תפקידיו מהניינטיז ותחילת שנות האלפיים. הפעם הוא בסרט קטן-גדול, בהופעה מאופקת מאוד, בלי מניירות ובעיקר מאופיין בהתרחקות מאור הזרקורים על מנת לחיות חיים הרבה יותר פשוטים - כן, מדובר גם על קייג' עצמו וגם על הדמות אותה הוא מגלם.

אחד ההבדלים בין קייג' לדמותו בסרט הוא עצם העובדה ש-רוב, גיבור הסרט קשור בכל חבלי רגשותיו הנותרים לחזירה, שגם משמשת בתור שוליה שלו, לחיפוש פטריות ואילו ניקולאס קייג' מחזיק בחתול, אליו הוא מאוד קשור וממנו שאב השראה לתפקיד ובעורב (ואולי בעוד כמה חיות, אבל אלו הן חיות המחמד המרכזיות, עליהן דיבר בראיונות איתו, לקראת יציאת הסרט). קייג' אמר שהוא נתקף חרדות רק מלחשוב על עצם העובדה שיאבד את החתול שלו והוא חש מוכן במאת האחוזים לגלם את התפקיד של רוב, הקשור קשר מיוחד לחזירת הבר שלו.


אני גם עושה מאקרמה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

אבל הסרט עצמו הוא איננו רק על הקשר בין גיבור הסרט לבעל החיים שלו. זה רק המקגאפין שלו. בלחץ. רוב הוא לקט פטריות כמהין והוא עושה זאת בעזרתה האדיבה של חזירתו הנאמנה. האדם היחיד שנדמה כי מתקשר עם רוב, אשר מבלה את חייו בבקתה קטנה ביער, ללא פלאפון וללא קשר מרובה לעולם החיצוני הוא אמיר. אמיר הוא בדיוק ההופכי לרוב, הוא אדם צעיר, אמביציוזי ואם יש בו צד ציני לחיים, הרי שזהו קוטב שונה לציניות של רוב מהחיים. בגדול אמיר הוא דושבאג קר מהשורה הראשונה וכל מה שמעניין אותו באיש המבוגר והמנוכר הוא הפטריות שהוא וחזירתו קוטפים.

בלילה סגריר אחד, חזירתו של רוב נחטפת ממנו, הוא מקבל מכה חזקה בראש ואז יוצא למסע, מסע ביחד עם אמיר, אשר מתחיל מתוך אינטרס משותף - למצוא את החזירה, כל אחד מסיבותיו וממשיך להיות מסע מקסים, מרגש ומפתיע למדי. דמותו של רוב, מעבר למראהו הקשוח, המחוספס והמנוכר, גם מתאפיינת בהיותו אדם של מילים מעטות ומעשים. הוא רוצה בשובה של החזירה שלו והוא מוכן לעשות כל מה שצריך עבור זה, גם אם זה אומר לוותר על מקלחת במשך כמה ימים. מסריח, נכון. מסור מאוד, גם.


כי שיער מרוח לאחור זה הכי דוש שיש | באדיבות סרטי יונייטד קינג

המסע המשותף של רוב ואמיר הוא מסע, אשר מביא את דמויותיו לגילוי עצמי, למקורות הכאב שלהם, שאיתם פחדו ולא רצו להתמודד, איש איש בדרכו שלו. זה מסע של שחרור ומסע קולינרי מטלטל למדי, אשר מדגים כמה אכזריות וקור יש בעולם הביזנס, לא משנה כמה שהוא עטוף ברטבים מתקתקים וטעמים ערבים לחך. הדמויות בסרט הן מעטות, אבל את המרכזיות בו יכירו הצופים לעומק ויוכלו להתחבר ולהתקשר אליהן, בעודן מתעגלות, מתפתחות ומשתנות לנגד עיניי הצופים, במסע קצר למדי, אבל עמוס באירועים משני חיים וגדושים ברגשות.

ניקולס קייג' לא נעלם לעולם מחיינו, הוא פשוט לקח את הזמן בשביל להרוויח קצת כסף קל. אולי הסרט הזה וההצהרה שהוא באמת מוכן לחזור לעשות תכנים נורמאליים יהוו את נקודת המפנה עבורו ועבורינו. אולי זו הבלחה כמעט חד פעמית לעשור הקרוב, אבל מה שבטוח, מעריציו הנאמנים ואלו שמוכנים גם לכתת את רגליהם בסרטים הביוביים שלו, יהנו מהפנינה הנפלאה הזו, אשר בעיקר טומנת בחובה הצגה ענקית של קייג'. אז...ניפגש בזבלון הבא? כן?


זה בדיוק השף שלא הייתם רוצים לקבל ממנו את מנת הדגל | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
מדובר בסרט נהדר. עמוק יותר ממה שהתקציר או השם שלו מרמזים ובהחלט מסמן את החזרה של קייג' אל המקומות בהם הוא צריך להיות.

משפט על הבמאי:
סרט הביכורים של מייקל סארנוסקי העלום למדי, הוא סרט פשוט נהדר, אשר מבוים בצורה כמעט אינטימית ונוגעת. יש עתיד.

משפט על ניקולאס קייג' ואלכס וולף:[/i]
נכון, גם אדם ארקין (הבן של אלן ושחקן נפלא בזכות עצמו) כאן, אבל בתפקיד מיניאטורי. כל הסרט כולו נשען על הופעות ענק של אלכס וולף (שדומה מאוד לאחיו, נאט, אבל הם לא אותו אחד) ואחד ניקולאס קייג'.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי. קליל ועם זאת מלא עומק.