"מסע בזיכרון": מסע בשיטיון

ליסה ג'וי מביימת (שוב) את טנדי ניוטון (ששינתה את שמה הרשמי בחזרה לזה שנולדה איתו - טנדיווה, כי למה לא בעצם?) ואנג'לה סרפיין אחרי הפרק המוצלח מאוד הקודם ב"ווסטוורלד". יו ג'קמן מככב ומנרייט את עצמו ואת הסרט ואם הם לא נשמעים מספקים, אתם יכולים לבזוק גם מעל את מרינה דה טווירה (שהייתה מועמדת לאוסקר על משחקה ב"רומא"), רבקה פרגוסון (סרטי "משימה בלתי אפשרית" האחרונים) וקליף קרטיס ("שקרים אמיתיים"). תוסיפו את צמד המילים הקסומות "פילם נואר" וכמובן "דיסטופיה" וקיבלתם את הבלילה המושלמת לייצר להיט, שאינו חייב להיות עבור הקיץ, אבל כזה שיכול לעבוד עבור אוכלוסייה שעברה את גיל עשרים באופן לא רע בכלל.


בואו נראה מה יש לכם להציע לנו | באדיבות Tulip Entertainment

אבל כמו שכולם כבר יודעים; בין החזון והמציאות ובין השאיפות והנשיפות מתקבלות תמיד תוצאות שונות לחלוטין. הרצוי היה לקבל שובר קופות היסטרי, שישחזר הצלחות נואריות מהדור החדש כמו "עיר החטאים" הראשון או "בלייד ראנר 2049", אבל המצוי והתוצאה בפועל מתקבלת דווקא כמו ניסיונות מאכזבים יותר לייצג את הז'אנר כמו "מקס פיין" או "רבקה" החדש, שלא מצא את מקומו והשתחרר דרך פלטפורמת נטפליקס, אשר עדיין לא הרגילה את צופיה לאיכות ברמה גבוהה, בדרך כלל.

ליסה ג'וי מכניסה את צופיה היישר דרך הקריינות של יו ג'קמן, אשר לעיתים נשמעת כמו הדבר הכי טוב בסרט הזה ולעיתים נשמעת כמו המקומות הפחות טובים שיש לו להציע. אותה קריינות בהחלט מאפיינת את הבינוניות שלו, כאשר גם בה ישנם אלמנטים של ניסיונות לגדולה, פאתוס ואפילו סוג של חזון, אם תרצו, אל מול לא מעט רגעי נפילה אל מתחת למים, המציפים את הקומות התחתונות במיאמי של הסרט. המים הם אלמנט מרכזי בסרט, אבל לא תמיד מובן למה, מעבר לאסון האקולוגי הממשמש להגיע וזה המתכתב איתנו בשנים האחרונות, דרך אינספור אסונות ותופעות טבע. הסימבוליזם של המים מורגש בכל פינה בסרט; דרך הרחובות המוצפים, הבניינים החצי מתפקדים וכלה במכשיר הזיכרונות של ניק באניסטר, המגולם על ידי האיש והטפרים, המטביל את לקוחותיו במים, בכדי לזכות בשביבי זיכרון נעימים מעברם.


יום אחד כולנו נהיה ונציה | באדיבות Tulip Entertainment

אז כן. פילם נואר הוא הז'אנר וליסה ג'וי עושה את כל מה שביכולתה בשביל שלא נפספס את העובדה שהיא רותמת את הז'אנר בעבור סרטה ומהצד השני גם נרתמת אליו באופן טוטאלי. הקריינות האפלולית של ג'קמן מרגישה כמו הגל הניאו נוארי; הפאם פאטאל כאן היא מוגשת באופן הכי קלאסי שאפשר והיא מגולמת על ידי רבקה פרגוסון, בעלת השמלה האדומה והמבט החודרני, שמגלם בתוכו את היצר ההרסני והצונאמי הרגשי, אשר היא מביאה איתה עבור הגיבור הראשי הסדוק. ואם כבר גיבור ראשי סדוק, אז כמובן שהוא מעין טיפוס מתבודד, שעונה על הגדרת הבלש מצד אחד ומהצד השני הוא לא החץ הישר ביותר. יש לו גם עוד מערכת יחסים עם איזו גברת, אשר לעולם לא יכולה להבשיל לכדי כלום, במיוחד כאשר הפאם פאטאל בסביבה או גם אם היא נעדרת ובגדול המוסר של הגיבור בסרט לעיתים טובע ולעיתים עולה לנשום קצת אוויר מעל המים, כדי לא לשקוע לגמרי בסיאוב סביבו.

גם הנבלים של הנואר הנוכחי הם מהזן הקלאסי ובקיצור, כל אלמנט שליסה ג'וי יכלה לחשוב עליו, המשתייך לז'אנר הנוארי, נזרק פנימה ונשתל לעיתים בחן ובצורה מעודנת ולעיתים נדחף חזק בתוך הפרצוף של הצופה, ההולך וקמל עם הדקות הנוקפות של הסרט. הבמאית המוכשרת בהחלט יודעת לעשות מטעמים בעזרת התסריט אותו היא כתבה בכישרון רב, כאשר ההתחלה של הסרט מהפנטת וגם הסוף שלו מרתק ומתיר בקפדנות את כל החוטים, אשר אותם טוותה במהלך כל הסרט כמו אלמנה שחורה וחרוצה. אבל האמצע...אוי, האמצע והלב של הסרט...לוקים בחסר; בואו נאמר שהפינאלה הוא יותר שיקום לדכדוך והשיממון בו מעבירה היוצרת המוכשרת את צופיה במשך מרבית זמן הסרט, מאשר הביג טוויסט לו מצפים הצופים בשקיקה וכסיסה במהלכו של הסרט.


תביא לי אחת פאם פאטאל עם שמלה אדומה בעלת שסע נדיב | באדיבות Tulip Entertainment

תחילת הסרט מתאפיינת בעיקר במבט על, פיזי וגם בסקירה קצרה על העולם בו אנחנו עומדים לחזות, המקוריינת לנו על ידי כוכבו הראשי ומעניקה לו את הדרור להפריח קלישאות אל עבר אוויר אולם הקולנוע. בין אותן קלישאות לעוסות וחבוטות עד דק הוא גם זורק את המשפט הבנאלי הקלישאתי, המדבר על "העבר של בן אדם יכול לרדוף אותו" כי כנראה היא בונה על כך שצופיה לא שמעו ורסיה כלשהי למשפט הזה מעולם, מה נסגר ליסה?! במקביל מונחתים מלמעלה, הצופים בלבד, כמו אחת הדמויות בפורטנייט, אל עבר מיאמי קצת יותר עתידנית והרבה יותר מוצפת, במה שניכר כאסון אקולוגי, עליו לא ידובר או יסופר יותר מדי בהמשך.

כאמור, המים ישמשו בתור מטאפורה אינסופית, השבה וחוזרת לפרקים במהלך העלילה ומהמים תצמח דמותו של הגיבור הראשי; ניק באניסטר, הסובל ויוצא הצבא, שעלה על הטריק העתיק בעולם ומנסה להתפרנס דרכו. בפרנסתו הוא מנגיש אל המטופלים שלו את זכרונותיהם, כי מי רוצה לחיות בהווה המוצף בכלל? הוא מכניס אנשים למיכל מים, מזריק להם את החיסון השלישי נגד קורונה ומקריין אותם לדעת, על מה שהופך לספת הפסיכולוג הרטובה בעולם. עם קולו הרדיופוני והמרגיע, הוא מכניס אותם למקור כל האושר שלהם מבלי לנסות ולשאול אותם איך הם מרגישים בנוגע להתנהגות הוריהם בילדותם ופשוט נותן להם לטפל בעצמם למשך כמה דקות, מבלי התערבות חיצונית.


ופעם לא היו שלוליות במושבים של הגלגל הענק | באדיבות Tulip Entertainment

מכיוון שהמכשיר המשוכלל בו אוחז באניסטר גם מציג את אותם זיכרונות מהנים של הדמויות, באופן גלוי לעין, על מעין במה הולוגרמית וחזותית, הוא גם עובד עם המשטרה בשביל לנסות ולפענח פשעים. כי איך העלילה תתרחש בלי אלמנט הבלש האמביוולנטי ובעל המוסר הכפול? אנחנו נגלה בהמשך שהפאם פאטאל הקלאסית הכניסה אותו למערבולת רגשית, ממנה הוא לא מצליח להשתקם והיא גם איכשהו קשורה, בחוטים רפויים ורופפים אל מקרי פשע מתגלגלים בעיר הרטובה. בעוד העוזרת של ניק חושבת שהוא מאבד את זה לחלוטין, אנחנו מנסים להבין לאן כל הבלילה הזו הולכת ולמה ליסה ג'וי מנסה להרדים אותנו שוב פעם, אחרי שעשתה זאת עם בעלה, ג'ונתן נולאן, במהלך פרקים רבים של הסדרה, פרי יצירתם.

מעבר לכך שג'וי היא יוצרת מוכשרת, ניכר כי היא הטילה את מלוא יהבה על תעתועים בצופה. ניסיון שלא כל כך צולח, אלא אם היא עושה ניסוי מדעי על המוחות של היושבים בקולנוע. בכל פעם שהעלילה וההתפתחות הלא ברורה שלה גורמת לעין להיעצם, נכנס לסרט אלמנט ווקאלי כמעט צווחני, אשר פוקח אותה בחזרה. כאשר העלילה מתחילה לחוש ספוגה במונולוגים, דיאלוגים וברברת אינסופית, נכנס אקדח, אגרוף או בעיטה בתפקיד קוצב הלב, אשר מגיע על מנת להמשיך ולהזרים את הדופק לסרט. השמות, המקומות והרבה רסיסי עלילה מופרחים לאוויר כחלקי פאזל, אשר בסופו ייפלו, יסתדרו היטב ובאופן קפדני כמעט מעצמם, על מנת שלא תצאו מתוסכלים לחלוטין עם סופו של הסרט.


שחורים על האף. ראיתי. תביא פינצטה | באדיבות Tulip Entertainment

זה כמעט כאילו שהבמאית / תסריטאית מנסה שהסרט שלה ירדים את צופיו באמצעו ויבנה על הסניליות שלהם או חוסר הריכוז, בשביל להביא את הטוויסטים הנואריים ויפצה בסופו. היא נותנת במהלך לא מעט שלבים תחושת ניאו-נואר מרשימה, כאשר הסרט מרגיש כמו יצירות מרתקות, כאמור, כמו "עיר החטאים", מעורבב עם "התחלה" ו"דו"ח מיוחד". אבל כולנו יודעים מה קורה כאשר שמים יותר מדי רכיבים שנראים לנו משתלבים ביחד - סלט גדול, מבולגן עם טעם שלא עושה חשק להמשיך לאכול. במקום חלום בתוך חלום, יש לנו לעיתים רבות זיכרון, אשר מתערבב עם המציאות בה חוזה הצופה. גם מכשיר הזיכרונות של הסרט מזכיר במעט או במשהו את זה בו השתמשו בסרט של טום קרוז, עם כל עניין המים ובגדול הוא מרגיש כמו בן דוד לא קרוב במיוחד של הרבה טובים ומוצלחים לפניו וכזה שמתקשה להתקדם או להתקיים בזכות עצמו.

עיצוב העולם, במסגרתו המים מכסים את מרביתו או חלקים ממנו הוא בלי שום ספק מרהיב, בכל אופן ובלי קשר לבינוניות המשמימה של הסרט. הוויזואליות היא אחד הדברים הטובים שבו. המשלים שלא תמיד עובדים, דוגמת זה של אורפיאוס ואורידיקה הנדחף בכל הכוח לעלילה, המטאפורות, שלא תמיד ברורות או ברורה הסיבה לשימוש בהן ונתח מרכזי של העלילה שפשוט משעמם; כל אלו ועוד הופכים את הניסיון הקולנועי הראשון של ג'וי להישאר בגדר פוטנציאל גלום, נא ולא ממומש היטב. אין ספק שהניסיון הבא של היוצרת המוכשרת הזו יהיה טוב שבעתיים, אבל בינתיים היא חוטפת בעיטות לצלעות, מהם תצטרך לקום חזקה יותר. בדיוק כמו הגיבור הראשי שלה.


הגלידה עם הטעם המשולש של השוקולד. תחזיר אותי לשם | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
הוא היה יכול להיות הרבה, הרבה יותר טוב. אבל סרט בלי אמצע משכנע לא יכול להישען באופן טוטאלי על רעיון בלבד, גם אם שני קצותיו מצליחים להחזיק אותו באופן יציב למדי.

משפט על הבמאית:
ליסה ג'וי חוזרת לשתף פעולה עם ניוטון וסרפיין וכמובן שאותו שיתוף פעולה ממשיך את האיטיות, המלנכוליה והעלילה המכאנית לעיתים, המזכירות את "ווסטוורלד", אבל התוצאה הסופית של סרטה הראשון, בתור במאית קולנוע, מרגישה כמו זו של העונה השנייה, האניגמטית, המרדימה והמייאשת.


משפט על השחקנים:
כל כך רבים וטובים, שממש לא נמצאים בשיאם. ג'קמן רע לפרקים, טוב לפרקים אחרים ויוצר בעיקר געגוע עז לוולברין שלו. רבקה פרגוסון והיחסים / כימיה עם ג'קמן לא עולים יפה ומרגישים מעושים, מוגזמים ומלאכותיים, למען אלמנטים של נואר טוב. ניוטון מקבלת תפקיד פצפון, ביחס לכשרון שלה וגם סרפיין נותרת דמות קטנה, בדיוק כמו שהיא בסדרה המדוברת של ג'וי את נולאן. מרינה דה טווירה טובה, אבל לא מקבלת מספיק זמן מסך בכדי להראות זאת.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים. מתישות למדי ועם חצי שעה יותר ממה שצריך לתת לסרט הזה.