"מחשמלת": הרעיון ניסה לחשמל, אבל הפיוז כבר שרוף

לא עבר זמן רב מאז שראינו את דניאל רדקליף, מצית את הדימיון, בעודו נס ברחבי העיר, כאשר שני אקדחים ממוסמרים לידיו. עם האמור על שביב המקוריות שסיפק אותו הסרט, אפשר לומר באותה נשימה, שבהחלט מנסים שם בהוליווד בכל פעם קונספט מעניין אחר בז'אנר האקשן, מהסוג המופרך והרדוד למדי, אשר עבורו מנסה הסרט הנוכחי לעשות לז'אנר, מה שבכל פעם קורה, כאשר מתגנב רעיון מופרך ומופרע בליבו של תסריטאי הוליוודי משועמם. ממש לאחרונה ראינו את הניסיון של נבות פפושדו, אשר גם הוא ניסה את מזלו והתפרע עם הדימיון (ב"מילקשייק אבק שריפה"). הפעם מדובר בתורו של סקוט ווקשה, הלא מוכר לקחת את התסריט שלו עד למקסימום ולתת לבמאית טניה ווקסלר ("היסטריה") ולדמותה הראשית את החופש הדרוש, על מנת לנסות ולייצר הרפתקה מקורית, מסעירה ויוצאת דופן.

את סוג הסרט הזה יכול להיות שתצליחו להרכיב מפיסות עלילה של סרטים כמו "קראנק" (או אולי במידת ההגזמה הלא בריאה: "קראנק 2: מתח גבוה") של ג'ייסון סתיית'ם, "הארדקור הנרי", "ידיים על ההגה", "לתפוס את הבוס" ודומים או אחרים. אבל על אף שקצת מוזר לומר על אחד מאלו שהוא דומה למשנהו, מדובר על סוג של רעיון מופרע שעולה בראש ההתסריטאי של הסרט וכמובן בזרימה העלילתית שלו. ישנו גיבור, או במקרה הנוכחי; גיבורה, שלא נמצאת אף פעם במקום אחד וכל תכליתה היא מרדף (או כמו שמתרחש בסרטים אחרים, בהם יש נרדף או נרדפת) בלתי פוסק אחרי טיפוס מסוים או מישהו אשר שיבש את המציאות שאותה היא מכירה.


הפעם היא נכנסת לוואקום הגיבורה המופרעת | באדיבות סרטי יונייטד קינג

בסרט הנוכחי בחרה ווקסלר, כמעט כמו בכל סרט אקשן, שרמת האלימות, המופרכות והאינטנסיביות שלהם יוצאי דופן באופן קיצוני לסרטי אקשן, להשתמש בנשק של ההומור, על מנת להקליל חלק מהסיטואציות האלימות. ההומור תמיד נכנס למשוואה, על מנת לשוות לאקשן המופרע והמוגזם לרדת קצת יותר טוב בגרון, כמו הדבש עם הלימון ובלא מעט פעמים הז'אנרים מתערבבים, בשביל להזכיר לצופים לא לקחת את הסרט, שהם צופים בו בצורה קשה מדי. לעיתים רבות מאוד מוצא את עצמו ז'אנר האקשן, בסרטים עם רמת Gore גבוהה מלווה בקומדיה שחורה, אשר, כאמור, נמצאת שם בעיקר בשביל להקליל את הסיטואציות האלימות. גם הפעם.

פשוט הפעם הבעיה של הסרט הנוכחי היא שמידת ההומור לא התערבבה במינון נכון עם האקשן וקשה לומר שסיטואציה מגוחכת כזו או אחרת עוזרת להציל את הסרט מהטמטום שלו. כמו מיקסר שנתקע באמצע ופיזר את התערובת לכל מקום, על השיש. עובדה נוספת, אשר תמיד על פיה נבחנים סרטי אקשן, היא איכות הנבל שלו והנבל הנוכחי הוא חלש, בעל מוטיבציה מוזרה ואפילו מביכה, הגיבורה וה"בעיה" שלה עונות על אותן הקטגוריות ודמויות המשנה לא מעניינות במקרה הטוב וממש מטופשות במקרה הפחות טוב. בקיצור, לא מספיק שהסרט הזה לוקח את הביזאר לקצה חדש, כי גם הוא לא מצליח לעזור ולהרים את הרף לשום מידת עניין מינימלית, אשר תגרום לצופים לזנוח את המסך הביתי בשביל זה הקולנועי.


יאללה, עכשיו תורך לעשות לי "שק קמח" | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הפעם הסרט מציג את סיפורה של לינדי, שמתת חייה היא...ובכן, עצבים חזקים. לא כאלו שגורמים לה לשרוד סיטואציות קשות אלא להפך; כאלו אשר הופכים אותה לפיל בחנות חרסינה, כל אימת שהיא נתקלת באנשים שפשוט מעצבנים אותה. היא התגלמות החלום של חלק מכם, שרק מפנטז להוריד משהו קשה בראש של אנשים אקראיים שמעצבנים בהתנהגות דוחה, גזענית או סתם מצקצקים ודופקים לכם בראש עם סגירה ופתיחה של עט או דלת. לינדי המסכנה חווה התקפי אמוק ועצבים מגיל צעיר, מתפוצצת על אלו שסביבה בצורה מוגזמת ולא רק שאיננה נכנסת לכלא על התנהגות תוקפנית, היא מקבלת הכרה בבעייתה ואף מקבלת הזדמנות להפוך להשתמש בקריזות שלה על מנת להיטיב עם סביבתה. זה לא עובד.

בגדול כל הסרט נראה כמו הכנה ליקום גיבורי על שהראשית שלהם היא לינדי, אשר כוח העל שלה הוא לחטוף קריזה מאפס למאה והדרך הממשלתית לרסן את כוח העל הזה הוא לחבר אליה אלקטרודות, אשר מעבירות לה מתח גבוה, שלא מטגן את כל מה שנשאר לה בראש, כי אם מרסן אותה לכמה שניות. הריסון הזה נותן לה את ההזדמנות לחזור על הסיטואציה הקשה שהיא חוותה, מספר פעמים בראש ובעזרתן של הרבה נשימות ואחרי שפינטזה כיצד היא מפרקת לזה שמולה את הצורה לעשרת אלפים חתיכות שונות או כיצד היא מעבירה בו את הכלי הכי חד, אשר לרשותה.


את הסיטואציה הזו היא תשמח לשחזר בראש כמה פעמים | באדיבות סרטי יונייטד קינג

לינדי, במקום מסוים, היא שופר אנושי עבור חתכים רבים של האוכלוסייה שהיו מוכנים לקבל בהכנעה את התואר "הקריזיונר המצוין המסוכן" והיו פוצחים במסע הרג, כמוהו לא נראה שנים רבות. כי בניו יורק ההומה, מי לא יכול לחטוף את הג'ננה על חמש מאות אלף סוגים מעיקים של בני אדם, שמבלי להתכוון (וחלקם אולי עם הרבה להתכוון), יכולים להוציא בן אדם שפוי מהדעת. כך לינדי שלנו, טיפוס מועיל, אבל לא מתועל היטב. עצבנית, מתעצבנת ולא חובבת אנשים במיוחד, כי הם רק יכולים להוריד אותה מעץ השפיות, עליו היא מנסה להתיישב בנינוחות ולהעביר אותה לעולם שכולו טירוף.

אולי תוכלו להשליך מהסרט על התקופה, במסגרתה הקורונה שיבשה לנו את החיים וכל אפשרות לקשר אנושי סביר, אולי סתם תוכלו להסתכל על לינדי, להבין אותה ולהכיל אותה ואולי תוכלו לבצע רק את אחת הפעולות, במסגרתן היא מייצגת כל אחד ואחת מאיתנו ומבצעת נקמה שאיננה אלימה מדי, אבל כואבת. למרות כל הרעיון המעניין (המופרע והמוזר, בינינו) הסרט לא מצליח להבשיל היטב לכדי תוצאה מספקת. הוא מתפזר בין יותר מדי לוקיישנים, גיבורי משנה ונעדר אמינות תסריטאית בסיסית, אפילו שכזו לא באמת מצופה להגיע במידה כזו או אחרת.


תעצרי או שאני יורה עלייך כדורי הרגעה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
הוא התחיל מעניין, החל לדעוך בכל דקה שעברה בו ולבסוף סיים בקול ענות חלושה. רעיון נחמד, ביצוע כושל ומשמים.

משפט על הבמאית:
מעבר ל"היסטריה" המוכר יחסית, טינה ווקסלר לא מוצאת את עצמה בעמדת השפעה מספקת, בתור במאית. סרט קל לבימוי, השחקנים צריכים קצת יותר זמן התאקלמות.

משפט על השחקנים:
קייט בקינסייל עשתה משהו לשפיים שלה...למה?! מעבר לכך היא מרגישה כאילו נתקעה בלופ של סרטים בעלי תפקידים זהים, אי שם משלהי הניינטיז. ג'יי קורטני בתור האהוב שלה ואיתו שני שחקנים איכותיים יותר, אשר סוגרים צמד תפקידים בינוניים למדי: סטנלי טוצ'י ובובי קנאוולה. דיוויד בראדלי (פילץ' מסדרת סרטי "הארי פוטר") ואפילו סוזן סרנדון ואורי פפר שלנו, מגיעים לדקות בודדות בשביל להיכתב גם בקרדיטים.

משפט על אורך הסרט:
שעה עשרים ושתיים דקות. קצר, ממוקד ולא מעצבן את לינדי יותר מדי, בפן הזה של הסרט.