איך אתם מעדיפים את ה"דיסני" שלכם? בפנים או בחוץ?

עם חזרת בתי הקולנוע בארץ ובעולם (עד להודעה חדשה, כמובן) התווספה לדיסני התלבטות חדשה, בנוגע ל"איך" הם מעבירים את הסרטים שלהם אל הקהל. מצד אחד פלטפורמת בתי הקולנוע החלה לחזור לאיטה ומשכה את הקהל בחזרה, מהצד השני חלק ניכר מקהל היעד של דיסני אינו מחוסן או לא שש כל כך לשוב ולשבת באולמות, עם מסיכות. מהצד השלישי דיסני רואה שהרווחים והתכנים בערוץ הסטרימינג שלהם מניבים פירות בריאים ועסיסיים ועל כן הם החליטו לשלב בין השניים, כאשר הם מוותרים על הכנסות קופתיות ומסתמכים על ההכנסה שיניבו מנויים נוספים ל"דיסני פלוס".

כל סרט אשר שוחרר לאקרנים בחודשים האחרונים, עלה באיחור אופנתי של כמה ימים אל "דיסני פלוס" ויחד עם זאת, מצאו את עצמם קברניטי דיסני גם משחררים סרטים לשתי הפלטפורמות באותו יום, דוגמת "ג'אנגל קרוז". התביעה של סקרלט ג'והנסון מייצגת בקלות את סלעי המחלוקת שבין השחרור לבתי הקולנוע ולסטרימינג בהפרש של כמה ימים ובעצם נותנת את התחושה כי ענקית המדיה משנה את כללי המשחק ובכוחות העל המיוחדים שלה מייתרת את בתי הקולנוע. כיצד זה ישפיע לאורך השנים על הרגלי הצריכה הקולנועיים שלנו? ימים יגידו, אבל בינתיים הניצנים הנצו ובלון הניסוי הזה מופרך בימים אלו ממש אל האוויר.


"ספייס ג'אם: אגדה חדשה": אגדה חדשה, בשורות ישנות

השיר הזה החל להתנגן בראשו של כותב שורות אלו, כאשר רק שמע את צמד המילים "ספייס" ו"ג'אם" מתחברות להן ביחד. שיר הנושא ההיפ-הופ-פופ והנפלא מהניינטיז מתקשה להפריד את עצמו מכותרת הסרט הנוכחית, שבעיקר מתהלכת עם ראפ הרבה יותר בועט במהלכן של כמעט שעתיים שלמות. אבל ההוא, הישן והנהדר, כאילו תפר את עצמו לאיזו אונה במוח ומסרב לעזוב, מסרב לשחרר ונטוע היטב וכל אימת שתאמרו את שתי המילים, אשר מרכיבות את כותרת הסרט, הוא יפרוץ ויבעט את עצמו החוצה, אל מחוץ לשפתיים באופן לא מרוסן וכזה שלא תמיד יודע את המילים עד הסוף.


כן, ככה עשו את זה טוב ולמי אכפת מה היה בסרט בכלל?

השיר הכל כך מפורסם מאותו סרט, בכיכובו של הוד אווירותו הגדול מכולם, רק מחדד את האופן שבו דור שלם תפס את הסרט ההוא בתור ילדים או נערים מתבגרים - לא יצירת מופת, אבל המתנה הקטנה והמצוירת שאחד, מיכאל ירדן, הותיר לעולם הקולנוע, הבידור והמרצ'נדייזינ� �, בתקופת בין המצרים שלו. הוא לא היה שחקן קולנוע טוב, כמו שהוא שחקן NBA, אבל הוא היה ג'ורדן. דווקא אחרי שסדק לעצמו את התדמית באופן מסוים, אחרי הסדרה ההיא בנטפליקס מגיע מי שהוגדר בתור היורש והשחקן הטוב בעולם לדורו לרשת אותו גם בכל הנוגע לבידור קליל יותר ופחות תובעני.


אל תגידו את השם הזה: מייקל! | באדיבות Tulip Entertainment

לברון ג'יימס כבר נקשר לפני שנים מספר לפרויקט הזה וקשה לומר, ממרום הגיל של אדם אשר צפה בג'ורדן משחק עם כל אלילי ילדותו המצוירים, כי אדם מבוגר עשוי להתלהב מפרק ב' באגדה הזו ועוד במיוחד מאדם יחסית יותר שנוי במחלוקת, בתור השחקן הטוב ביותר בעולם, כמו לברון ג'יימס. אבל לאדם המבוגר הממוצע, אשר חווה את ג'ורדן, את קריירתו וגם את הסרט ההוא, שהפך לנכס תקופתי כלשהו, ככל הנראה יש ילדים בגיל המתאים לצפות בסרט החדש ואולי אף לאהוב אותו, על אף שבניגוד לפעם הקודמת, צריך להכיר להם את הלוני טונס יותר מאת לברון ג'יימס וצוות המכדררים שלצידו.

הסרט עצמו חביב. לא רע בכלל, במיוחד אם נותנים לו את היחס הראוי לו. אין לקחת אותו ברצינות, אין לצפות ממנו להיות טוב ואין לצפות מלברון ג'יימס להיות טוב בתור שחקן קולנוע כפי שהוא משחק בליגת הכדורסל הטובה בעולם. התסריט מבולבל ומרושל, אלמנטים של משחק טוב לא מתקיימים בעולם הזה ובמשך לפחות שני שליש מהסרט (אם לא קצת יותר) אולפני "האחים וורנר" משתדלים לבצע חלוקה נאותה של 80-20 בין זמן פרסומת למלך ג'יימס (כינוי מגלומני לכשעצמו, אשר חוזרים עליו באופן בלתי פוסק בסרט) ובין זמן פרסומת לעצמם, לסרטיהם (לא משנה מאיזו תקופה ולאיזה קהל יעד הם מיועדים) ולמוצרים שמכרו ועוד ימכרו וכמובן לשמם (מגלומניה, כבר אמרנו?).


אם לא נאמר את השם "האחים וורנר" כל חמש דקות יימחקו אותנו?! | באדיבות Tulip Entertainment

לברון נשאב לעולם המצוירים ואף הופך להיות אחד כזה לפרק זמן קצר בכדי להציל את בנו, אשר נחטף על ידי אלגוריתם תוכנתי (דון צ'ידל) של האחים וורנר והוא צריך לעשות זאת במהלך טורניר כדורסל, נגד בנו ועם קבוצת הלוני טונס. המסר של הסרט ברור והוא להעצים את ה"אני" גם של אנשים פשוטים, שאינם לברון, כמו בנו בסרט למשל. הדרך לשם עוברת בפרסומת אחת ארוכה וכמעט בלתי פוסקת, הלוני טונס מצילים את הסרט ברגעים מסוימים וברגעים מסוימים גם נשאבים למכונת היחצנות, אשר שיאה בהפיכתם לדמויות לייב אקשן נטולות נשמה. כנראה שניפגש עוד 25 שנים, כאשר הנפיל הבא ירצה שיזכרו אותו כמעט כמו שזוכרים את אייר ג'ורדן.





"ג'אנגל קרוז": ריק בג'ונגל

הסרט הזה, בין אם נרצה או לא, בסך הכל מבוסס על מתקן שעשועים שיש בארבעה פארקים של דיסני ברחבי העולם. היה להם כבר אחד כזה, שזכה להצלחה אסטרונומית והם סחטו ממנו את הג'וני, עד שהוא כמעט קמל ונרקב. קראו להוא "שודדי הקאריביים" למקרה שתהיתם וגם הסרט הזה, בלא מעט סצנות וסיקוונסים מנסה ממש להיות כמו אחיו הגדול, בלא הצלחה מרובה במיוחד, לפחות לא בשביל סרט ראשון. בזמנים ההם ובסרט ההוא ג'ק ספארו היה לאייקון תרבות לתקופה מסוימת, ג'וני דפ היה שם מדובר בכל הוליווד ולא בגלל אלימות במשפחה ומעשי סדום, שיכרות או מה שהוא לא הסתבך בו לאחרונה ואפילו אורלנדו בלום נותר עדיין רלוונטי.


אז אנחנו רוצים להיות מוצלחים כמו "שודדי הקאריביים" הראשון, כן? | באדיבות Tulip Entertainment

הסרט הנוכחי מכיל שני גיבורים ראשיים שקרנם יכולה רק לרדת בעקבותיו ועל אף שהוא מהנה, במידת מה, הוא בעיקר...משעמם ולא מרגש, כפי שתכנן להיות...כמו למשל מתקן השעשועים שאולי חלקכם עלה עליו. דה-רוק ואמילי בלאנט ממש לא צריכים את הפרויקט שבבירור לא היה יוצא ממנו משהו שראוי לזכור ליותר מרבע שעה לאחר הצפייה בסרט וכך גם הפרויקט הזה מרגיש, שנייה ורבע לאחר הצפייה בו (בין אם בבית או בקולנוע). הוא מנסה להרשים מבחינה וויזואלית, אבל מרגיש מופרז, מצועצע ואובר CGI וגם אובר גדול בכל הנוגע לעלילה, מהימנות המשחק והכימיה בין השחקנים.

דווין ג'ונסון הוא אחד השחקנים המדליקים והאנרגטיים שקיימים בהוליווד וגם לאמילי בלאנט לא חסרה כריזמה. הבעיה היא ששניהם ביחד - ובכן, זה לא עובד. לא מבחינת כימיה ולא מבחינת הרומנטיקה המאוד מאולצת שהתסריט מנסה להלביש עליהם. ישנם לא מעט רגעים בהם תפלטו לאוויר העולם נחרת צחוק בגלל מה שהולך בסרט, אבל הם מעטים מדי ולא מחזיקים מספיק, בשביל להוציא את הסרט מהבינוניות שלו. אתם עשויים ליהנות מלא מעט רגעים בסרט ואולי אפילו לא תצאו מאוכזבים מדי, אבל הוא כנראה פחות מתאים לבוגרים שביניכם וגם לא לצעירים מאוד - איפה שהוא באמצע, לטינאייג'רים בתחילת דרכם זה אולי עשוי לקסום, במידת מה.


מה זאת אומרת לא יעבוד בינינו? | באדיבות Tulip Entertainment

הנבל של הסרט נוראי וזה מבאס לאללה, כי ג'סי פלמונס קיבל את המושכות ויש לו את מה שצריך בשביל להיות נבל טוב, אבל הוא פשוט לא. העלילה גנרית ומזכירה כל כך הרבה סרטים אחרים ("המומיה", "מלכה אפריקאית" של ג'ון יוסטון, "אינדיאנה ג'ונס" וכל הזמן קפצה הכימיה הנפלאה, החסרה והלוואי והייתה לסרט כמו זו של קתלין טרנר ומייקל דאגלס ב"בעקבות האוצר הרומנטי") ומעבר לצמד הגיבורים שעשויים מחומרים שקשה להלחים יחד, אבל עובדים לחוד באופן סביר (בעיקר ג'ונסון) אין לסרט הזה כמעט מה להציע במשך שעתיים.

בלאנט מגלמת את דוקטור לילי באוטון חוקרת בעלת מוטיבציה עצומה וגם לובשת מכנסיים, בשנים בהן זה ממש לא היה מקובל (אי שם בשנת 1916). היא נוסעת לאמזונס עם אחיה (ג׳ק ווייטהול), על מנת למצוא את פרח דמעות הירח בעל סגולות רפואיות יוצאות מהכלל ועולה על הסירה, המטה לנפול, של קפטן פרנק, שהוא רב נוכל סדרתי, חביב וכזה בעל חיוך מבריק ונכלולי למדי, אבל עדיין...חביב מאוד. השניים לא משדרים על אותו גל מההתחלה, אבל איכשהו וכנראה כמו לא מעט נשים בהיסטוריית הכיבושים של דה רוק, הם מוצאים את עצמם שטים יחדיו, כאשר הם חומקים מנסיך גרמני, שגם חומד את הפרח המופלא.


אנחנו נאלץ לבצע את הבדיחה הזו שבמסגרתה אתה מושך לי באצבע, כדי שאנשים לא יירדמו | באדיבות Tulip Entertainment

המסע מתפתח בערך כמו שאתם חושבים שהוא יתפתח, מבחינת מערכת היחסים בין שני הגיבורים הראשיים והעלילה תזרום לה כמו כל אחד מהסרטים שאתם מצליחים לדוג בזיכרון, מהעבר, כאשר בן לא כל כך מחבב בת, יוצא איתה למסע ובסוף איכשהו הם מסתדרים או מתאהבים. אחיה של לילי הוא גם גיי, אגב, כדי שיהיה לכם נעים לראות שדיסני מתחילה להכניס איזון לתכניה ויש גם מספר דמויות שייקחו אתכם למסע בזיכרון אל מתקן אחר של דיסני שיצר ערימת סרטים שוברי קופות שרק אחד מהם היה טוב והצמיח את תחילת האגדה של ג'ק ספארו.

אם מבטיחים לכם כרטיס כניסה למתקן עצמו ושיגור אל אותו המתקן בתום הצפייה בסרט, לכו על זה. אם לא לא תצליחו לסגור על הדיל החלומי הזה, ייתכן והצפייה בו לא תהיה חובה, אם עברתם את אחד מגילאי העשרה הנמוכים יותר. דה רוק ואמילי בלאנט יארזו את אדגר רמירז, פול ג'יאמטי (בתפקיד כל כך מיותר ומטופש), ג'סי פלמונס ושאר חבריהם לקאסט ויתעופפו להם לחפש הרפתקאה חדשה ועדיף בז'אנר קצת פחות הרפתקני ואולי יותר מסעיר, שיוציא תגובות מכאלו שכבר מזמן סיימו להתעסק עם פצעי האקנה שלהם.


בריטי גיי ואישה בריטית עם מכנסיים נכנסים לבר | באדיבות Tulip Entertainment