כדורגל מאיטליה ב"נטלפיקס"

איטליה. פנדלים. פגרה נגמרת. הליגה האיטלקית חוזרת. כל כך הרבה כיף היה בקיץ, כלומר חוץ מהקטע שהקורונה חזרה בענק. חזינו באחד הטורנירים הטובים בשנים האחרונות בכדורגל, עם אחת האלופות הראויות והמשובחות שנראו בשנים האחרונות והופ...אולימפיאדה , עם הדרמות והצד הישראלי. בין לבין חזר הקולנוע ואיתו הסרטים שאת חלקם הזרימו וחלקם נותרו במסך הקטן ולא פרצו את תקרת הזכוכית. לבסוף, כאילו לא קרה שום דבר, חזרו אלינו הליגות הגדולות של הכדורגל ובראשן זו, שבה מתגוררים שחקניה של אלופת אירופה, מהמרשימות שנראו בעשורים האחרונים.

לא תאמינו, אבל ממש לפני היורו וגם ממש בתחילת עידן הקורונה הראשון השתחררו שני סרטים הקשורים בליגה, ממנה צמחה אלופת אירופה בכדורגל וממש לאחרונה יצא אחד שמסכם את הדר לזכייה ואת הזכייה עצמה והנה אנחנו כאן, מספר רב של חודשים לאחר תום הטורניר הענק ומספר קטן יותר של חודשים כבר כוססים ציפורניים בהמתנה דרוכה לטורניר הבא ולמסלול הכי קרוב לשגרה שהספורט יכול להעניק לצופיו. כולם בנטפליקס; אחד מייצג את העבר, כאשר הוא מספר בקצרה את הסיפור של אחד הגדולים שלבשו את המדים של האזורי, אחד הוא סרט אוהדים נפלא ואיך אפשר שלא לקנח עם תיעוד על הנבחרת שעשתה לנו את החשק לראות קולנוע איטלקי, על כדורגל איטלקי.


לו היית יכול גם לטעום מהזהב האיטלקי של השנה | צילום: IMDB


"הקוקו האלוהי": היו זמנים שאיטליה החטיאה בפנדלים בגמר

קצת לפני שהתחיל טורניר יורו 2020 דווקא בשנת 2021 מוכת הקורונה, נזכרו שם בנטפליקס לשחרר סרט איטלקי על אחד מגדולי השחקנים באיטליה, אשר לא זכו להניף את הגביע הגדול מכולם ביחד עם נבחרתם. יש עוד כמה שחקנים דגולים שלא זכו להניף את גביע העולם או את זה של היורו וביניהם פאולו מאלדיני, שבעצמו צריך לקבל סרט, אבל לא כולם היו בודהיסטים, בעלי צמה בלתי נשכחת ובכלליות נמנו בתקופה מסוימת בתור הכישרונות הגדולים ביותר בתבל.

באופן פלאי או שלא, כחודש וחצי לאחר צאת הסרט על רוברטו באג'יו, נבחרת איטליה זכתה להניף את גביע היורו לאחר שני משחקים, במסגרתם היא ניצחה בפנדלים. המשחק השני וההיסטורי (כיוון שאף קבוצה לא ניצחה ביורו בפנדלים, במשך שני משחקים ברצף בשלב הנוקאאוט), במסגרתו איטליה בעטה את הפנדלים בהצלחה - היה משחק הגמר. לו רק היינו יכולים להיות עכברון קטנטון בתעלת האוורור בבית משפחת באג'יו, ייתכן והיינו שומעים לא מעט זעקות שמחה ואולי בכי קטן של שבר, כי ככל הנראה את התגובות ואת סערת הרגשות הפנימית שחווה באג'יו באותם הרגעים, לא בטוח שחוו הרבה אוהדים איטלקיים של הסקוואדרה אזורה.


אז חגגתי הישארות עם ברשיה. זה ממש כמעט כמו לקחת טורניר גדול | צילום: IMDB

הסרט עצמו כמעט אגבי וממש מלקט בפינצטה את הרגעים הבולטים מאוד מאוד בחייו של הפנומן האיטלקי. החל מילדותו והחלום על ניצחון בגמר מונדיאל בפנדלים, שנראה כמו המצאה נהדרת של הבמאי על מנת לשווק את הדרמה והרגש לקהל הצופים, דרך התחנה הראשונה בחייו - ב-ויצ'נזה, שם הכל החל, ממשיך במונדיאל ההוא ומסתיים בפרישה המרגשת בברשיה, שכללה גם את האכזבה העצומה של אי הכללתו בסגל למונדיאל (העלוב מאוד של איטליה) בדרום קוריאה וביפן. תחנות משמעותיות ותארים קבוצתיים ואישיים כמעט ולא מוזכרים בסרט הזה, שמרפרף במהירות בין שלוש תקופות בחיי רוברטו באג'יו ומתמקד בעיקר ברומן עם הסקוודרה האזורה, כאשר השיא, לב ליבו ומרכזו של הסרט הוא האכזבה מאותו הפנדל הארור.

בתור סרט, אשר מתיימר לספר את סיפור חייו של רוברטו באג'יו, הוא עושה עבודה נמוכה מבינונית אפילו. האיש אשר לקח שתי אליפויות בשני המועדונים הגדולים במדינה, אפילו לא זוכה לאזכר בנוגע לאותם התארים והסרט רק מנסה לומר משהו על דרכו הבודהיסטית של באג'יו, אבל גם בזה הוא די נכשל, כאשר כל נושא הבודהיזם זוכה למבט חולף ורופף. ככה זה שמנסים לדחוס קריירה מרשימה ועוצמתית בסרט שאורכו הטוטאלי הוא שעה ועשרים וחמש דקות. אין די מקום לכל ההתרחשויות ובהחלט היו שם לא מעט כאלו.


תחילת הרומן עם אריגו סאקי | צילום: IMDB

הסרט כמעט ולא מציג משחקים גדולים להם היה שותף האיש, הוא מתמקד בעיקר במשחקים במונדיאל וביחסי אהבה-שנאה-מרות בין רוברטו באג'יו לבין אריגו סאקי, בזמנים בהם באג'יו כיכב בנבחרת של מונדיאל 1994, בארצות הברית. לקהל אוהדי הכדורגל במדינתו של רוברטו באג'יו מגיע סרט הרבה יותר מקיף ורחב יריעה, כאשר מדובר בכוכב כל כך דגול ובאייקון טראגי של הנבחרת הכחולה-לבנה. שחקנים שהיו פחות משמעותיים בכדורגל, אבל בעלי סיפור אמוציונאלי, מרגש וחד פעמי, זכו ליותר זמן מסך ועלילה חודרנית יותר מאשר הסרט הקצרצר הזה על אחד הגדולים אי פעם.

רוברטו באג'יו היה הרבה יותר מהחטאת הפנדל הנוראית ההיא והרבה יותר מבודהיסט, הוא היה דמות מורכבת ויוצאת דופן בנוף הכדורגל האיטלקי; אייקון ענק במולדתו, שסיים את הקריירה בצורה יוצאת דופן ומרגשת וכמובן שאת הרגעים המרגשים מצליח איכשהו הסרט לזקק וללכוד, על מנת להותיר רושם מסוים עם תום הצפייה בו. עם זאת, לאור העובדה שרוברטו באג'יו והסיפורים שניתן לספר עליו יכלו למלא חמש שעות, חבל שהסרט מרגיש כמו אילוץ לייצר סרט עלילתי על אחד מהסמלים הגדולים של הכדורגל האיטלקי, באופן לא ממש מספק, אשר עם מאמץ לא גדול בהרבה, ייתכן והיה ניתן לייצר רגעים רבים יותר וטובים יותר.


תכלס, היה מגיע לך הרבה יותר. בקריירה של הנבחרת וגם בסרט | צילום: IMDB




"הקוקו האלוהי" זמין לצפייה ברשת הסטרימינג - נטפליקס




"אולטראס": והפעם, החוליגנים של איטליה


16 שנים עברו מאז יצא הסרט "ללא חוקים", בכיכובם של צ'ארלי הנאם ואלייז'ה ווד. האותנטיות ממנו נשפכה כמו מי הסבון, היוצרים את הבועות של אוהדי ווסטהאם, אבל עדיין הייתה חסרה בו החתיכה של הריאליזם הזו, אשר אפשר למצוא ערימות ממנה דווקא בסרטו הראשון של הבמאי האיטלקי והנפוליטני פרנצ'סקו לטיירי. לטיירי משרטט בקלות ודרך מבט מאוד ריאליסטי ומפוכח את חייהם הכמעט הזויים של אוהדיה השרופים של נאפולי; זו שפעם אכלסה את אחד מגדולי הדורות: ארמנדו דייגו מראדונה המנוח. האותנטיות כאן זועקת לשמיים ואין כאן אוהד אחד אשר ייחשד בתור שחקן מקצועי ועם זאת, הם כולם כאלו.


I'm forever blowing bubbles, Pretty bubbles in the air | צילום: IMDB

ישנם לא מעט קווי דימיון בין שני הסרטים; ההוא בכיכובם של ווד והנאם מול זה, כאשר שניהם מציעים לצופים את אותו קונספט האוהד השרוף לשעבר, אשר מרגיש כבר שבע (בסרט הנוכחי הוא מגולם על ידי אניאלו ארנה), שכבר ראה לא מעט קרבות וניכר עליו כי הוא עייף מאורך החיים המציע בעיקר אלימות ומרדף אחר כבוד בלתי מושג. הכדורגל משורטט בסרט עם לא מעט קווים מקבילים לאלו של הדת. טקסים דתיים משולבים עם ערימות אוהדים, ששוכחים לרגע את סיבת התקבצותם המקורית והם שרים ומעודדים כאילו הם יושבים ביציע ומחכים לקבוצתם האהובה שתעלה אל המגרש. הכדורגל עצמו הוא משני וכמעט בלתי נראה בסרט, הוא שם, אבל רק בתור תירוץ להריץ את העלילה, בדיוק כשם שאוהדי הקבוצה - האולטראס, נמצאים ביציע; הם משחרים לטרף ולא כל כך משנה מה קבוצתם עושה על המגרש.

בסרט, סנדרו הוותיק לוקח לו כבן חסות את אנג'יולו - צעיר בן 16, שאחיו נהרג באחת המהומות בעברה של הקבוצה. הוא רוצה לגונן על הנער, נטול האב וזה אשר שכל את אחיו הגדול והעלילה מתגלגלת לה בין נופיה המוזנחים של העיר הדרומית, אשר מזוהה עם אוכלוסיית מהגרים וצוענים, קטנועים (כמו בלא מעט מקומות באיטליה) וכמובן כדורגל, אשר הוא הדת המובילה. אוהדיה של נאפולי, האולטראס, מתחילים לחלק את עצמם בין וותיקים וצעירים, כחלק מהקו המרכזי של עלילת הסרט ומעבר למאבק שיש להם בשאר קבוצות האוהדים והקבוצות של הליגה, הם מגלים לא מעט בקיעים גם בתוך הארגון שלהם, על רגע גיל ותפיסה.


איזה מבאס לשחק נאפולי נגד נאפולי. לפחות קח צבע אחר | צילום: IMDB

ברור שהמבוגרים אמורים להיות כאן שקולים ומתונים יותר והם כמעט כאלו, אבל בסופו של דבר כל דבוקת האוהדים, ההולכת ומתפוררת לאיטה, מציגה ערימה של ילדים במסווה של גברים. מאבקים על כבוד וצורך לפרוק את כל צרות חייהם דרך אלימות ובתירוץ של אהדה לכדורגל. אי אפשר שלא לחוש צער ורחמים שהספורט המופלא הזה עוזר למצוא לאנשים פורקן, אשר ינקז את צרותיהם ויתרגם אותן לאלימות בלתי נתפסת וחסרת כל רסן והיגיון. אבל זוהי בעצם המהות ומטרתו העיקרית של הסרט הזה ולטיירי מיטיב לתרגם את המציאות באופן כל כך אמיתי וכנה אל המסך, על מנת לתת טעימה קלה לצופים, שלא כולם מחוברים לנימי הכדורגל ולאפקטים הנלווים לו.

הצילומים, המוזיקה והנופים ביחד עם השחקנים, שמיטיבים לגלם את דמויותיהם באופן כל כך אמיתי, יוצרים פסיפס מרתק לחיי אוהדי הכדורגל הדרומיים, שצרות חייהם מתכסות בחזיזים, אבוקות ואמצעי לחימה, בכדי לנתב את הכל לעוד אלמנטים מעבר לאהבה למשחק ולקבוצתם. איך אמרו פעם על שקדי מרק? "המרק הוא רק תירוץ" ובכן, כאן הספורט עם הכדור העגול ו-22 השחקנים אשר רודפים אחריו הוא רק תירוץ למעשי אלימות איומים ובלתי נתפסים, אשר מעכירים את הצבעים הנפלאים שיש לספורט המופלא הזה להציע לאוהביו. את כל אלו מצליח להעביר לטיירי לצופים, בכדי להמחיש את גודל הצרה ואת הקיטוב אשר מוצג היטב בתחילת הסרט וסופו. שמחה עילאית, לצד עצב נוראי והכל, כאשר ברקע נזעקים שירי אהבה ונאמנות לקבוצה.


מועדון האופנוענים המזדקנים | צילום: IMDB



"אולטראס" זמין לצפייה ברשת הסטרימינג - נטפליקס




"האזוּרי: הדרך לוומבלי": כמה אהבה, יש בך איטליה

לבסוף ובסופו של דבר הגענו לאירוע המרכזי, שמתאר עקב בצד אגודל את הדרך לזכייתה של איטליה ביורו האחרון, אשר נדחה בגלל...ניחשתם נכון. לא מדובר במסע יוצא דופן, בכל הנוגע לדרך. לא היו הרבה משברים והם גם לא מוצגים בתור כאלה. פעם אחת, אשר מסופרת ממש בתור חלק חולף, הובא אחד הסיפורים העצובים, המרגשים ויוצאי הדופן של אליפויות אירופה והעולם בכדורגל, כאשר כריסטיאן אריקסן עצר את ליבו, איתו גם נעצר ליבו של עולם הכדורגל וגם מיליוני לבבותיהם של אוהדי ושחקני הכדורגל. רגע משבר, אבל לא של איטליה, כי של כל אומת הכדורגל. פעם שנייה, ספינאצולה נפצע ודידה על קביים, כל הדרך עד להנפת גביע העולם, עם עזרים ותמיכות לא טבעיות. במאורע הזה נרשמה התרגשות מקומית במטוס, בדרך חזרה אחרי עוד ניצחון ו"ספינה" הבטיח לעצמו שאת הגביע הזה הוא עוד יניף, גם אם לא בתור אחרון הבועטים של הפנדלים בגמר, שיהפוך עם השנים למיתולוגי, נגד אנגליה, במגרשה הביתי. הבטיח וקיים.

הסרט הדוקומנטרי הזה הוא בעיקר חותמת. חותמת לכל מי שאולי חשב, בעקבות המשחק נגד ספרד, כי הזכייה של איטליה הייתה מוטלת לרגע אחד בספק וזאת לאור היכולת שלה לאורך טורניר שלם. היא הייתה הנבחרת הטובה, המלהיבה ובעיקר המחוברת ביותר שהייתה בטורניר יורו 2020, אשר התאחר, כאמור, עקב עלייתה של הקורונה ברחבי העולם. איטליה, שהייתה למדינה האירופית שלצערה הרב סומנה בתור אחת הסובלות המרכזיות מהמגיפה הנוראית הזו, קיבלה איזה שהוא תיקון והמתקה לגזירת הגורל, אבל גם את זה הסרט לא הביא ולא הציג בתור רקע או בתור פיצוי לשנה קשה, מהקשות בשנים האחרונות שידעה ארץ המגף.


רוצו, רוצו להביא את הגביע | צילום: Rai

לב ליבו של הסרט הזה הוא הסגל, המאמן וראש המשלחת של האזורי. כולם נראים כמו קבוצה. לא נבחרת, כי אם קבוצה שנמצאת יחד כל הזמן, חיה ונושמת זה את זיעתו של זה, במשך קצת יותר מטורניר אינטנסיבי של חודש. הפסיכולוגים, המאמן, שהוא יותר אבא או חבר של השחקנים ומוטיבטור שקט ומעל כולם, ג'יאנלוקה ויאלי, שהיה אחד הגדולים באירופה של שנות התשעים, אשר מקבל את אחת ממתנות היומולדת המרגשות ביותר שאדם יכול לקבל ליום הולדתו. כולם בשגרת יום של טרום ופוסט משחק וכולם נראים אותו הדבר - מרוצים, שמחים ומאושרים ואם זו לא הדרך לנבחרת להיראות, בשביל לקחת את אחת האליפויות המשמעותיות ביותר בתור נבחרת, אז ספרו לנו מה היא הדרך.

הסרט הדוקומנטרי הזה לא מגיע בשביל לחשוף רבדים עמוקים או להתעמק בשחקן כזה או אחר, הוא פשוט מגיע בשביל לתת זווית טובה מהצד, עבור הצופים, בנוגע לנבחרת מיוחדת, שאחראית לאחת האליפויות המיוחדות ביותר שנראו בשנים האחרונות וכן, גילוי נאות, כותב שורות אלו כיסה את עיניו בידיו, בפנדל האחרון של דו קרב הפנדלים, כי פשוט אי אפשר היה לעמוד אחרת בלחץ הנפשי, שליווה את הבעיטות האכזריות הללו, בדרך לצפות באליפות השנייה בחייו, עם נבחרתו האהובה. וכך גם הסרט לצופים הנייטרליים יותר ופחות - שיר הלל לשמחה וההנאה מספורט הזה, שלא משנה מה יעשו הגופים המסואבים העוטפים אותו, הוא תמיד יהיה של העם, בשביל העם ואחרי הצפייה בו, גם זה המשוחק על ידי נציגיו של העם.


מלכת היופי והאופי | צילום: calcionews24

"האזוּרי: הדרך לוומבלי" זמין לצפייה ברשת הסטרימינג - נטפליקס