"לכודים תחת אש": ככה לא בונים מוצב, אבל כן מביימים סרט

האמת לאמיתה וקצת לפני שניגשים לצפייה מגיע השלב שבו אתם עוברים על הקאסט ואם בא לכם להגיע בדעה די מקובעת וקצת משוחדת, גם על הציון של הסרט. לא מדובר בסרט חדש ואף ישן יחסית וכזה שעלה לפני באוגוסט של 2020 לשירות ה-VOD של הסינמטק ועל כן יש לו כבר זמן הרצה והוא יחסית מתאים מבחינת הציונים לרמה הכללית של השחקנים שלו ולדעה הקדומה עליהם ועליו, אליה הגיע כותב שורות אלו בטרם כבה האור באולם. הרי, ככלות הכל, למה אפשר לצפות לסרט שמציג את אורלנדו בלום, ששיאו כבר מזמן מאחוריו, איסטווד (לא קלינט), גיבסון (לא מל) וג'אגר (לא מיק).

היחיד שאיכויות המשחק שלו מוכחות, נוכח הטוטאליות שלו כאשר הוא מולכם במסך, הוא קיילב לנדרי ג'ונס ("תברח", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"); הידוע בהופעות האקסצנטריות שלו וגם כמובן בג'ינג'יות שלו וגם הפעם הוא אחד כזה - עוף מוזר, שרץ בתחתונים ואף אחד לא כל כך אוהב אותו. הופעה שרק מחדדת את השאלה בנוגע לאיך האיש הזה מתנהג ומתנהל בחיים האמיתיים? כי את הדימוי של האאוטסיידר הג'ינג'י והמוזר הוא בהחלט מוכר באופן מושלם לצופים בו, בכל אחד ואחד מהסרטים שבהם הוא מככב. אז לאחר שקצת פטפטנו על הכוכבים של הסרט והדעה המוקדמת והפחות טובה שהם גוררים אחריהם, אפשר לאזן עם הבמאי - רוד לוריא ("רק האמת") שהחליט לספר סיפור פטריוטי-אמריקאי על אחד מאירועי הגבורה הגדולים בעשורים האחרונים.


איפה הקפה עם ההל שהבטחתם לי? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

מדובר בסרט שכבר הרבה זמן לא נראה דומה לו ברמת האינטנסיביות שלו, בכל הנוגע לשליש האחרון שלו - שם מתרחשת המערכה האחרונה והצפויה למדי, הן מבחינת התבנית העלילתית שלו, הן בעקבות שם הסרט המקומי וגם אם יצא לכם לקרוא שביב קצרצר מהתקציר. סרטו של לוריא אינו רק אינטנסיבי, פטריוטי ומאוד לאומי, שבוחר בדרכים כמעט מיושנות על מנת לבנות את הצלחתו, הוא גם סרט שלוקח את החוויה החיילית והגברית. אחוות האחים שגם אם לא הכל טוב בתוך הבית שלהם, הם מוכרחים להיות נאמנים זה לזה, כי בסופו של דבר הם תלויים זה בזה בשביל לשרוד ועל אחת כמה וכמה במוצב מורכב ובעייתי כמו זה שאליו הם מונחתים.

הדרמה המלחמתית הזו מגיעה בשביל לשאול שתי שאלות מרכזיות ומאוד כלליות בכל הנוגע למרכז והלב העלילתי: מה לעזאזל עשו חיילי צבא ארצות הברית באפגניסטן בתור שאלת מאקרו גדולה מאוד ובתור מיקרו של הסרט; מה לעזאזל היה להם לחפש בחור התחת האסטרטגי המטופש הזה? אחרי שצוללים קצת אל תוך הקרביים של הסרט, אפשר למצוא כאן אחווה גברית המפורטת ונמתחת על גבי השליש הראשון של הסרט והעיקר בה הוא לתת לצופים להתחבר אל הדמויות הראשיות, גם אם לא מומלץ בסופו של דבר להתחבר לרובם, שכן...כמו בכל סרט מלחמה טיפוסי וכמו במלחמות אמיתיות, בחיים עצמם, לא כולם שורדים.


ודווקא אלו עם הקסדות בעלי הסיכוי הנמוך יותר לשרוד | באדיבות סרטי יונייטד קינג

מיקום המוצב המדובר (וזה שגם על שמו קרוי שם הסרט באנגלית) הוא הזוי גם למי שלא מבין כל כך באסטרטגיה מלחמתית. על כן ועל אחת כמה וכמה לחיילים המוצנחים אל תוך בקעה מוקפת בהרים, אשר מהם מטווחים חיילי טאליבן מדי יום את החיילים המשרתים במוצב. לאחר תקופה מסוימת שאתם מלווים את החיילים, מפקדיהם והאינטראקציה היומיומית, כולם יחד מקבלים הודעה על סגירתו ההולכת וקרבה של המוצב וזאת לאחר מגעים בלתי פוסקים בין מפקדי המוצב והמקומיים, להתחממות יחסים, שיתוף פעולה והעברת כספים ופרויקטים, שנועדו לגרום לשני הצדדים לשגשג ובעיקר למנוע מהטאליבן לתפוס את הנקודה שנחיצותה האסטרטגית לא ברורה ולא מובנת לא לחיילים ולא לצופים.

הצילום הוא לעיתים וחד פעמי, בחלק מסוים מאוד בסרט, על אף שמרביתו כמעט רגיל וזורם במרבית שלבי הסרט, אבל אם תנוח עיניכם על חלק מזוויות הצילום הייחודיות בסצנות המאוד מסוימות, בהן רוצה לוריא ללכוד את תשומת ליבכם, תבינו כי מדובר באחד מהיתרונות הבולטים של סרטו. יתרון נוסף הוא היכולת להחזיק סיקוונס קרב ארוך ובלתי פוסק במשך כמעט שלושת רבעי שעה, במסגרת הזמן הזה לא תוכלו להוריד את עיניכם מהמסך ולא תרצו לזוז אפילו בשביל הפיפי הכי דחוף שהיה לכם לאחרונה. לוריא בונה את המתח ואת מערכת היחסים בין הצופים לבין הגיבורים, כאשר גם אם לא תתחברו לכולם, תרגישו כאילו הכרתם חלק מהם, בדיוק כמו בדרמות המלחמה הגדולות ביותר שזכורות לכם וגם אם הסרט הזה הוא אולי לא יצירת מופת שתיחרט למשך דורות, הוא בהחלט נמצא אי שם בשוליים שלהן ונושק לקצוות של אותן יצירות, במיוחד נוכח סרטים רבים שמנסים לבחון שירות אמריקאי מלחמתי מעבר לים וכושלים להיחקק בתודעת הצופים, ארוכת הטווח.


אבא שלו היה במדבריות אחרות, סרטים כאלו הוא רק ביים | באדיבות סרטי יונייטד קינג

רוב הביקורות והדעה הרווחת בנוגע לסרט הזה מתייחסות לחצי השני שלו, אבל אי אפשר לומר שהיה ניתן לקיים את אותו החלק מבלי לטוות את הקשר בחלקו הראשון של הסרט, שבין הצופה לבין גיבוריו של הסרט וכמובן לחבר את הצופה להלך הרוח ששורר במחנה ובכלל. עם כל טרגדיה ורגעי אחווה, כמעט קומיים, הצופה הולך ובונה את האכפתיות לקראת ה-Show Down שבחלקו השני של הסרט והוא בהחלט המופע המרכזי וככזה הוא מצליח, ללא שום בעיה, להפוך למופע מרהיב של אקשן, משחק (לעיתים קצת מוגזם, תיאטרלי ואובר הירואי - סקוטי איסטווד, כן...אתה), דרמה, מתח ועצבות, אשר מתגוררים בכפיפה אחת לצד רגעים קטנים של אושר ורגש.

וכך בין רגעי טסטוסטרון לבין רגעים של אינטראקציות בין החיילים לבין עצמם או לבין שותפיהם המקומיים ובין רגעים של יריות מההרים המקיפים את המוצב הכל כך מסוכן הזה, הסרט נבנה על מנת להגיע למערכה האחרונה. במסגרת אותה המערכה הדופק עולה במכה אחת ושומר על סטטוס קוו, כמעט עד סופו המרגש למדי של הסרט ולא, לא כדאי לוותר על אף אחד מהחלקים של השלם הכל כך טוב הזה, כי על אף הבנאליות היחסית שהסרט מפגין בשני השלישים הראשונים שלו, הוא מצליח לשמור על עניין ולבנות את המדרגה האחרונה בגרם המדרגות ממנו תזנקו היישר אל תוך לוע הר הגעש המבעבע הזה, אשר יירק אתכם על מנת שתרדו בדהרה על גלשן חסין אש והוא יוביל לסיומו של אחד מסרטי המלחמה הטובים שנעשו בשנים האחרונות.


מג'נון, אבל גונב את ההצגה בכל פעם מחדש | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
מפתיע בטירוף. נעדר תחכום מיוחד, אבל מלא בלב, אקשן נפלא ועלילה המבוססת על סיפור אמיתי ודי מדהים ויוצא מן הכלל. לא כדאי לפספס.

משפט על הבמאי:
רוד לוריא, אשר ביים לפני עשור וקצת את "רק האמת" הנפלא, בכיכובם של מאט דילון וקייט בקינסייל ודי נעלם מאז, חוזר ובענק לאחר זמן רב ואיזו חזרה מופלאה.

משפט על השחקנים:
הבנים של....מעטרים את הקאסט, החל מאחד הכוכבים הראשיים, בדמותו של סקוט איסטווד ודרך כוכבים משניים, אותם מגלמים מילו גיבסון וג'יימס ג'אגר. מיותר לציין כי קיילב לנדרי ג'ונס גונב את ההצגה, כתמיד ואורלנדו בלום מפתיע לטובה בתפקיד נהדר.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים שמתבררות כלא ארוכות בכלל. בנוי היטב, למופת ובלי טיפת שומן מיותרת.