"נשים בחזית": תנו להן צ'אנס, הן שרות מהלב

זה קטע כזה בסרטים דרמטיים-קומיים בריטיים; הם עשויים על בסיס שטאנץ קבוע והם עדיין איכשהו תמיד מצליחים לרגש, להקסים ולהישאר. אותו השטאנץ מחזיק עד גבול מסוים ולעולם לא חוצה תקרות זכוכית, כי בשביל אלו יש כוכבי ענק שיעזרו לנפץ אותן, אבל בתור סרטי מחמד נחמדים, שעושים נעים על הלב ואפילו מרגשים על הדרך, הבינוניים-קטנים עושים את העבודה ולפעמים גם, פעם בכמה זמן, גם מועכים את הלב ומתעלים. במקרה של הסרט הנוכחי אין מדובר כאן על סרט יוצא דופן, אבל בהחלט מוצלח, מרגש, מצחיק, מקסים ומלבב. אי אפשר לומר עליו מילה אחת רעה, למרות שיש שלב בתחילת הסרט שבו כמה מילים רוצות להשתחרר ולצאת החוצה.

הוא מתחיל עם קריסטין סקוט תומאס, שבהופעה מהממת מצליחה להרגיז וגם לכבוש, כאשר דמותה הראשית היא אשת הקולונל האליטיסטית, הסנובית והלא משתלבת, שצריכה מעגל של חיות מחמד, בדמותן של נשות חיילים אחרים, אשר יוצאים לסבב באפגניסטן. היא רוצה לעבוד קשה ושכולן יעבדו קשה איתה ביחד, על מנת להסיח את דעתן מהדאגה לגברים שלהן, אשר נמצאים בחזית. איתה, או לפחות בתחילת הסרט; מולה נמצאת ליסה (המגולמת על ידי שרון הורגן), בחורה פשוטה, העובדה במרכולית השכונתית וכאחת הנשים מחפשת גם היא מפגשים שיהיו עבורה מפלט מהמצב של הדאגה לבעל שיצא לשטח. כאשר היא לא מנחמת את עצמה עם שתייה, היא גם מתפקדת בתור אם לילדה מתבגרת, שגם היא מחפשת את המפלט בכל מיני דרכים צעירות יותר.


זה בהחלט אחד הפרצופים המעצבנים של הסרט | באדיבות סרטי יונייטד קינג

עם הזמן, מועדון הנשים המודאגות הופך למקהלה ומפגיש את הצופים עם ערב רב של נשים, שמקצתן יקבלו פוקוס עמוק יותר וכמובן כולן יתחברו טוב יותר ויתקרבו זו לזו, כחלק משותפות הגורל וגם כחלק ממשהו גדול מהן, שעושה לכולן טוב על הלב. הנשים עוברות סוג של מסע התפתחותי בינן לבין עצמן ובינן עם חברותיהן וכמובן שדמותה של קייט (המגולמת על ידי סקוט תומאס) לא תישאר בעמדת הכלבה המתנשאת עד סופו, כמו שאר חברותיה למסע, שילמדו ויגלו על עצמן עוד קצת ממה שחשבו שידעו עד כה.

הקסם של הסרט, מעל הכל, הוא השילוב בין האותנטיות שלו לקיטש והשמאלץ שהם מנה מרכזית ממנו. מצד אחד, העלילה הולכת ומתפתחת בכיוון הכי צפוי שניתן לחשוב עליו, מהצד השני, הקאסט עמוס בשחקניות שמרגישות הכי אמיתיות ואותנטיות שיש - קו בריטי מובהק מאוד, בסרטים שרוצים לסחוט את התגובה הרגשית עד הסוף. כאשר הסרט רוצה להיות קליל ונינוח, שמקסימום התסכול ממנו הוא אחת הדמויות הראשיות וההתנהגות שלה כלפי הסביבה (כאשר בבירור היא מדחיקה רגשות) הוא עושה זאת באלגנטיות ובחן, המציפים את המסך והצופים.


יש מכתבים מהבנים | באדיבות סרטי יונייטד קינג

כאשר הסרט רוצה להיות אמיתי יותר, בועט ואותנטי, הוא זונח רגע את מקהלת הבנות ומחזיר אותן להיות הנשים של... נקודה קצת שוביניסטית, אפילו מאוד, אבל נקודה שהיא בעצם התמצית והמהות של חייהן של עשרות אלפי נשים, שמקבלות על עצמן מציאות לא פשוטה שנכפית עליהן על בסיס יומי. מציאות שהיא 24/7 של חרדות, דאגות ובל ננסה לתאר אפילו טיפול בילדים, שבסרט היו בעיקר נוכחים-נפקדים ורק אלו הגדולים ובעלי הבעיות של הגדולים הגיעו להופעות אורח קצרצרות, אבל בעיקר קישטו את העלילה, מבלי להיות חלק אינטגרלי ממנה כמעט.

כמו שהתרגלתם לראות סרטי דייגים אנגליים, סרטי מבוגרים מרקדים ועוד שלל תפירות תחת ז'אנר הקומדרמה, כעת נוספה לכם עוד תפירה נשית מותשת, חוששת ומזמרת. כפי שאהבתם את מרבית הסרטים הצבעוניים הללו, ככל הנראה גם הסרט הזה יתלבש עליכם היטב, מאחר והוא מסוג הסרטים שאוהבים להגיע ולצפות בו בקולנוע; כשאסקפיזם וריאליזם מתנגשים הם יודעים לייצר יופי של תוצאה, בהינתן והם מונחים היטב בידיים מביימות טובות ומובלים על ידיהן להצלחה וכך הוא בדיוק הסיפור של הסרט המקסים הזה.


מיותר לציין שיהיו חיוכים בסיום | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
מקסים, מחמם את הלב, מרגש ואפילו מצחיק בלא מעט רגעים. הקולנוע הבריטי קוצר עוד הצלחה, מבלי לייצר מלודרמה יוצאת דופן ורועשת. סרט קטן שיגדל עליכם.

משפט על הבמאי:
פיטר קטניו, שהיה מועמד לשני אוסקרים; אחד על סרט קצר והשני על "ללכת עד הסוף" דווקא לא הולך עם הסרט עד הסוף והולך על בטוח, אבל מצליח היטב במבחן התוצאה היטב.

משפט על השחקניות:
קריסטין סקוט תומאס היא הכוכבת הגדולה של הסרט והשם הגדול שלו, לצידה שרון הורגן, גבי פרנץ' ואיימי ג'יימס קלי הלא כל כך מוכרות או ידועות, בתפקידים רכים, ענוגים ונהדרים. ג'ייסון פלמינג ("לוק, סטוק ושני קנים מעשנים") משלים את התמונה בצד הגברי.

משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי. בלי מריחות מיותרות ובלי עודף שומני מהצדדים, נהדר.