"אמונייט": מרתק כמעט כמו לנקות אבן עתיקה מבוץ

קצת לפני הצפייה והפירוק של הסרט הזה לגורמים נלך, אם כן, לפירוש הוויקיפדי למילה שעל שמה קרוי הסרט: אַמּוֹנִיטִים היא קבוצת חסרי חוליות ימיים ממחלקת הסילוניות שחיו בכל רחבי העולם בתקופות הטריאס, היורה, והקרטיקון מלפני 200 מיליון שנים ועד לפני 66 מיליון שנה כאשר נכחדו יחד עם הדינוזאורים. פיהקתם לפחות פעם אחת במהלך הקריאה שמסבירה מהו המונח המדויקעל רגל אחת? ובכן, זה כעין וכאפס לעומת ערימת הפיהוקים שאתם הולכים לנדב לאוויר האולם, באם תחליטו ללכת לצפות בסרטן החדש של סירשה רונאן וקייט ווינסלט.


אני הולכת לפהק פיהוק אדיר, תצטרפי אליי? | התמונות באדיבות פורום פילם

חודש הגאווה כמעט ונחתם, אבל נוכחותו עדיין ניכרת בעולם הקולנוע וטוב שכך, רק שבמקרה הנוכחי אולי פשוט היה עדיף לעשות זאת אחרת - כמו שנעשה למשל ב"העולם שיבוא", שערך את בכורתו בארץ במסגרת פסטיבל סרטי הגאווה (ה-TLVfest) או כמו שנעשה לפני כשנתיים, בסרט "דיוקן של נערה עולה באש". בשני הסרטים המצוינים בשורות מעל (וגם מצוינים באיכותם) הנושא המרכזי היה סיפור אהבה לסבי ואסור. בשני המקרים היו שחקניות נפלאות, שהעניקו תצוגות משחק מסעירות, בשני המקרים גם השקט והקצב העלילתי היה זהה - בערה איטית אך אפקטיבית.

הסרט הנוכחי דווקא הבטיח המון עם שתי שחקניות משובחות, אשר ביחד היו מועמדות עשר פעמים (ארבע מועמדויות לרונאן הצעירה ושש לווינסלט הוותיקה יותר), כאשר ווינסלט זכתה מבדלת את עצמה משותפתה למסך, בזכות אותו אוסקר בו זכתה לפני 12 שנים על תפקידה ב"נער הקריאה", בתור שחקנית ראשית. הפעם השתיים אמנם לא כושלות או מתרסקות באיכות המשחק שלהן, אבל הן לא נותנות שום ערך מוסף ובעיקר נראות עייפות מאוד, אומללות וחסרות חשק. הסיפור, לכשעצמו, דווקא יכול היה להיות מעניין הרבה יותר מתוצאות הסופית, אבל מריחות בלתי מוסברות של סצנות אינסופיות, מחדל מוזיקלי ותכלס די משמים הופכים את הסרט מפוטנציאל גדול לסתם כזה לא ממומש.


כך נראית כיום זוכת האוסקר מלפני קצת יותר מעשור | התמונות באדיבות פורום פילם

ליבת הסרט היא סיפור האהבה ההולך וגדל בין זוג נשים, אי שם בסוף המאה ה-19. מעבר לכך שאהבתם היא פרי אסור, גם מעמדן הוא משהו שהסרט נוגע-לא נוגע בו מספיק. מארי אנינג (ווינסלט) היא חוקרת מאובנים בשם אמוניטים, שכבר קראתם ופיהקתם בזכותם בפסקה הראשונה של ביקורת זו, היא מגלה תגליות בערימות, בחוף הים אשר סמוך לביתה ולא מקבלת עליהם את הקרדיט הראוי לה, משום שהיא לא מהמגדר הנכון באותם השנים. כאשר ביום בהיר אחד (ובכן...לא כל כך בהיר, כי כל הימים בעיירת החוף האנגלית בה היא גרה - עכורים) מגיע לפתח חנותה מגלה צעיר ונלהב עם אשתו הצעירה ומבקש שתפרוש עליו את חסותה, היא נאלצת, בחוסר חשק להסכים וזאת בשביל לקבל שכר, אשר יספיק לה ולאמה הזקנה להתקיים בכבוד.

מה שהאיש הצעיר והעשיר לא מכין אותה אליו, היא העובדה שמארי עומדת לפרוש את חסותה במשך זמן רב יותר על אשתו המלנכולית והדכאונית (המגולמת על ידי סירשה רונאן, כאמור) וזו עומדת להיות משימת השמרטפות המוזרה ביותר שקיבלה בחייה שכידוע וכצפוי תתפתח לכדי סיפור אהבה אסור ויוצא מן הכלל. ברור לכולם כי השתיים בהתחלה יהיו מאוד חשדניות זו כלפי זו (האחת יותר אל השנייה, כפי שתוכלו לנחש מהתפתחות העלילה) וכמובן שבסוף יהפכו להיות צמודות, אפילו צמודות מאוד מאוד, בניגוד לכל מחשבה של הספונסר העשיר, שמסיים את הופעתו בסרט לאחר כעשר דקות של הנעה עלילתית.


אני אסתכל אל הים במבט נוגה ואתם...תרחמו | התמונות באדיבות פורום פילם

פרנסיס לי, אשר סרט הביכורים שלו, מלפני ארבע שנים ("ארץ אלוהים"), עסק גם הוא באהבה אסורה בתקופות עתיקות הרבה יותר וגם ליווה את סיפור האהבה בקצב איטי למדי, חוזר על עצמו, רק הפעם עם סיפור אהבה בין שתי נשים ולא בין שני גברים. התעוזה בסצנות המין והאהבה נותרת כפי שהייתה בסרטו הקודם והיא מתוגברת, כאמור, בקאסט יוצא מן הכלל, אבל דווקא התוצאה הסופית של הסרט הנוכחי מרגישה הרבה פחות טובה, כאשר הסרט נעדר לב אמיתי, כימיה מסעירה או אפילו מינימום נדרש לכך בין השחקניות ומרוחה הרבה הרבה יותר מזו הקודמת.

פס הקול של הסרט הוא בעיקר חלק מהסצנות עצמן ו-לי, שניסה לשוות לסרט יותר חשיבות עצמית ואווירה מהורהרת ונוגה, אשר תסחף את הצופים למסע צמוד יותר אל גיבורות הסרט, מייצר בסופו של דבר יצירה מנופחת מחשיבות עצמית וכזו אשר שמה את הצופים קצת מאחור, אחרי הרצונות שלו להביע את עצמו בתור אמן. הרבה שתיקות מעיקות, הרבה ריכוז בפרצופן הסובל של צמד השחקניות והמון, המון, המווווווווווווו� �וון סצנות בחוף הים, כאלו של ניקוי השלל שעלה משם וכאלו של קרצוף בובות מיניאטוריות, אשר אוספת אמה של מארי ומנקה אותן איתה בסזיפיות כמעט, כדי להדגיש איזו נקודה עמומה וחלשלושה.


אני מותשת מניקוי החופים הזה כבר, מתי הביתה? | התמונות באדיבות פורום פילם

דמויות המשנה לא מצליחות לתרום מאומה למבנה העלילתי של הסרט או להרים אותו מעבר לשיממון העלילתי המוצג בו והוא נותר בגדר חוויה מתישה בעיקר, על אף הבסיס העלילתי האיתן, עליו הוא יצוק. השחקניות הראשיות מרשימות לפרקים, מצד אחד, אבל גם ניכר שהן לקו בשעמום רב תוך כדי הסצנות וממש חיכו, כמו הצופים, להתרחשויות עלילתיות מסעירות, שכאילו הוכנסו בכוח רב אל תוך עלילת הסרט. מרבית ההתרחשויות קורות בתחילתו וסופו של הסרט, אבל האמצע שלו דלוח, יבשושי ובעיקר משמים ומרדים.

בסופו של דבר ובשורה התחתונה, מדובר בסיפור אהבה בלתי אפשרי, שדווקא הרוב בו היה די אפשרי, כאשר מרבית המכשולים, אשר היו אמורים לעמוד בין שתי הנשים למימוש אהבתן, שלא ידעו עליה או לא היו מגיעות אליה, הוסרו, נפלו והתמוססו. המטאפורות של ניקיון האמוניטים והמיניאטורות או הפרפר המושבת אפילו לא מצריכות אותנו לפתוח ספר "להבין קולנוע" וההפרש הגילאי בין שתי גיבורות הסרט רק מוכיח פעם נוספת, שעל אף שמארי אנינג הייתה אמיתית כמו הקורונה, אפשר לכתוב כל מה שרוצים בשביל לסדר לה שותפה לסבית, אשר מעולם לא דובר עליה או הוכח אחרת. יצא הסרט, אפשר לראות, אבל ממש ממש לא חובה.


בואי נשב פה עד שהצופים יירדמו או יילכו הביתה | צילום: IMDB

גזר הדין:
כאשר בקולנוע מוקרן ההמשך התשיעי, התוסס והאידיוטי להחריד, לסדרת הסרטים על מכוניות מהירות ועצבניות ודי הזויות, ניכר כאילו מישהו צריך לתת איזו מין קונטרה ותשובה מאוזנת ומאופקת לקהל המקומי. אבל ממש לא בטוח שזה הסרט שיגרום לשום חלק מהקהל לשנות כיוון.

מה בישלת לנו כאן מר במאי?
פרנסיס לי יכול לסמן וי על סרט אהבה גברית בלתי אפשרית ועוד אחת כזו, מהצד הנשי והגיע זמנו להתקדם הלאה ולשחרר את התאים היצירתיים לחופשי, אל מחוץ לקהילה הלהט"בית.

שיחקו אותה? קצת פחות פעם:
ווינסלט ורונאן בינוניות למדי, בדיוק כמו התוצאה הסופית של הסרט, בו הן מככבות. גמה ג'ונס ופיונה שו בהופעות אורח, שכאמור לא תרמו מאומה.

אז...מתי זה נגמר?
אחרי שעתיים די מתישות - זה נגמר. היה עושה טוב וטובה לצופים, מר לי, לו היה מקצר את הסרט בחצי שעה לפחות.