"אסיה": הלב רעב אליה

בשעה טובה ומוצלחת ואחרי שקטפו ערימות על גבי ערימות של פרסים בטקס פרסי האופיר האחרון, בנומבמבר, אשר התקיים ללא קהל בגלל סגרים וקורונה, הגיע הזמן לנחות בשעה טובה ומוצלחת באולמות הקולנוע וזו הייתה בכורה מרגשת, גם אם לא כזו גרנדיוזית, כפי שחלמו וחשבו עליה חברי הצוות של הסרט. משטיחים אדומים ותלבושות מפונפנות של טקס הפרסים המקומי, הגיעו להם בנות הסרט "אסיה" אל דיזינגוף סנטר, התערבבו בסלבס המקומיים, קיבלו קצת הפלשות של הצלמים המקומיים והתיישבו, ככל שאר הצופים, על מנת לצפות ביצירתם, זוכת הפרסים הגדולה של הטקס השנתי.

מוקדם יותר השנה, בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי, קטף סרט הביכורים של רותי פריבר (או פרי-בר ותסלח לנו הבמאית המוכשרת, על "עם מקף או בלי מקף") לא פחות משלושה פרסים; הראשון היה הפרס על שמה של נורה אפרון, המוענק בכל שנה לבמאית אשר מממשת את חזון הקולנוענית המנוחה. חברת צוות נוספת אשר זכתה בפרס, במסגרת הפסטיבל, הייתה דניאל נוביץ, אשר קיבלה את פרס הצילום בתחרות ואיך אפשר בלי המגה סטארית במידות קטנות, אבל ביכולות על, כאשר פרס השחקנית הראשית הלך לידיה של שירה האס המוכשרת והבלתי נלאית, שככל הנראה תעבור לבית חדש, עם חדר שיהיה מיועד אך ורק לפרסים שלה.


אמא, אני צריכה חדר גדול יותר, אל תשאלי למה | באדיבות בתי הקולנוע לב

בכל הזדמנות שהתקבלו עוד ועוד פרסים; יוצרות, מפיקות וכוכבות הסרט רק קיבלו עוד ועוד תיאבון, בכל הנוגע להגעתו של הסרט לזירה המקומית והייתה ניכרת בהן ההתרגשות, כאשר עלו לקבל את זרי הפרחים המסורתיים. הייתה תחושה כמעט רומנטית, כאשר סוף סוף יצירתן הגיעה למפגש עם הקהל המקומי, אשר נבצרה ממנו הזכות לקבל בזרועות פתוחות את הסרט, שהפך להיות הסרט ישראלי הראשון המקיים איזה שהוא סוג של פרמיירה מקומית ומפגש של שחקנים מול קהל, בהופעת הבכורה שלו בתקופת טרום קורונה.

הסרט מספר את סיפורן של שתי נשים; אסיה (המגולמת על ידי אלונה איב), על שמה נקרא הסרט, שהיא אחות בבית חולים בירושלים, המגדלת את בתה - ויקה (שירה האס), אשר סובלת מניוון שרירים, שרק יילך ויתגבר, כצפוי במהלך הסרט. שתיהן גרות באותה הדירה, מתקשרות בשתי שפות ומנסות לברוח מהמציאות המרה שהוכתבה להן. הן אוהבות ודואגות זו לזו, בעיקר אסיה לבתה, אבל כמעט ולא מראות את הדאגה, החיבה והאהבה ומחפשות את כל אלו אל מחוץ לדירה הקטנה, שסובלת ממקרר מטרטר ומרעיש.


אם יש לך טענות, אני מעיפה אותך בדחיפה אל הרחוב שם למטה | באדיבות בתי הקולנוע לב

אסיה מנהלת רומן עם רופא בבית החולים ומקיימת עמו יחסי מין ברכבו, בגבעות נטושות ונסתרות ואילו ויקה מסתובבת עם חברתה, כאשר שתי הצעירות (ובתכלס גם אסיה) מחפשות ביחד עונג זהה, קצת חום, אהבה ובעיקר חמלה. ויקה גם מחפשת להתיר את קשר הבתולין שלה, לפני שיהיה מאוחר מדי עבורה והחיפוש המייאש אחר בחור, שישנה לה את הסטטוס הופך להיות מעין סלע מחלוקת סמוי בינה לבין אמה, כאשר זהו הנושא המרכזי שסובב את חייה של ויקה, בעוד אסיה בסך הכל מנסה לוודא את מצבה הבריאותי, הרעוע ממילא ושבתה לא מערבבת תרופות עם אלכוהול וסמים או, אם לומר זאת בעדינות - בעיקר שורדת.

כאשר מצבה של ויקה מצריך את אמה להיצמד אליה יותר, הן מתחילות להיזכר בערגה בעבר ביניהן ונאלצות, בעל כורחן, לחזק את הקשר הרופף, שזרק את השתיים לשני מסלולי חיים שונים וכמעט בלתי נפגשים. ככל שהמציאות הולכת ומתחרבנת עבור השתיים, בעיקר בגלל מצבה הבריאותי של ויקה, כך הסרט גם נשאב למקומות שבהן הדרמה עובדת שעות נוספות וכך גם הקיטש, במידה יחסית ולא מורגשת כמעט, אבל עדיין. פריבר לא כל כך רוצה להפעיל את משאבת הדמעות במהלך הסרט, כי אם לשרטט את קווי החיים העדינים מאוד של כוכבותיו.


לאן שלא תלכי, אמא לידך תמיד | באדיבות בתי הקולנוע לב

הריאליזם שבו רווי הסרט הוא כזה המקפיד להעניק לו טון יותר קשוח מאשר מרגש ומלודרמטי ועל כן פריבר מנסה למצוא את האיזון העדין ולהכניס למשוואה את בלוטות הרגש, כדי שלא תצאו מאולם הקולנוע אדישים לחלוטין. העלילה לא משנה את פניה ואת קצבה, כאשר היא נשארת בכל הזמן במעין גרף קבוע, שחווה מדי פעם פיקים דרמטיים, אבל ללא מעברים חדים מאוד. עד סופו נותר סרטה של פריבר תחת ז'אנר דרמטי והיא, מצידה, לוקחת את הזמן ומתארת שני מסלולי חיים שישנו רק אלמנט אחד שיכול לקרב אותם בחזרה, לכיוון זהה לזה שהיה בילדותה של ויקה ואת ההתקרבות הזו מביימת פריבר ביד בוטחת ומיומנת, על אף, שכאמור זהו סרטה העלילתי הארוך הראשון.

בסופו של דבר מותיר הסרט הזה חותם לא קטן, על אף שהוא מתקשה להוציא תגובות אמוציונליות במהלך הצפייה בו. הוא סרט קטן-גדול, אשר ייצר באז, שהלך וגדל ובסופו של דבר נעצר, בהגעתו להקרנת הבכורה המקומית. אין ספק שערימת הפרסים, שהסרט הזה סוחב עמו על הגב, תעשה שירות נפלא לבמאית וכמובן לצוות השחקניות המוכשר שלו, שממילא לא צריכות עוד חותמות ליכולות המופלאות שלהן. אתם אולי לא תבכו ואולי תתרגשו באמת רק לקראת סופו, אבל זה, בסופו של דבר, סרט שנדבק ולא מרפה וכמה טוב שהוא הגיע סוף סוף לסיבוב בכורה בארץ.


במילה אחת: דיכאון, בשתי מילים: דיכאון קיומי | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
מגובה בתשעה פרסי אופיר, שלושה פרסי פסטיבל טרייבקה ושירה האס אחת, אי אפשר להתעלם מהיצירה הנוגה והמרתקת הזו.

משפט על הבמאית:
סרט בכורה ארוך ראשון של פריבר, מכולה של פרסים לה ולצוות שאיתה וסרט נפלא, מרתק ומרגש, שעשוי נהדר. מה עוד צריך לבקש?

משפט על השחקנים:
צמד הכוכבות הראשיות עם זכיות מקומיות והאס, כאמור גם הניפה פסלון טרייבקה. שתיהן בתצוגות מופלאות ואמינות, לצידן צוות הכולל את תומר מולא, טטיאנה מחלינובסקי, עדן חלילי וגרא סנדלר.

משפט על אורך הסרט:
קצת פחות משעה וחצי. קצר, ממוקד. קולע!