"האב": הבת ורוח השיטיון

ובכן, מדובר בסרט שהיה אחד המועמדים הבכירים לזכות ולא בכדי. הוא כולל בתוכו את זוכה פרס השחקן הראשי והמועמדת לפרס שחקנית המשנה (ובצדק) ואף היה מועמד לעוד כמה אוסקרים, אשר בסופו של יום הסתכמו בזכייה נוספת על התסריט המעובד והשלים שישיית מועמדויות, שכאמור הבשילו לכדי שני פסלונים מוזהבים. המועמדות השישית של הופקינס, בן ה-82, אשר זכה בסופו של דבר בפרס המיוחל והמוצדק, אל מול מועמדותה השנייה של אוליביה קולמן. השניים כבר הניפו פסלון אחד בעברם, רק שאצל הופקינס זה היה כמעט לפני שלושים שנים (על תפקידו בתור חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים") ואילו קולמן זכתה ממש לא מזמן - לפני שנתיים (בזכות תפקידה בסרטו של יורגוס לנטימוס; "המועדפת") והיא ממשיכה למצב את עצמה בתור אחד השחקניות העסוקות והמובילות בהוליווד.


נראה לי מאוד מוכר מה שיש שם | באדיבות סרטי יונייטד קינג

לכזו יצירה בדיוק פיללנו; דרמה רגשית, שדווקא עובדת מסביב לשעון בשביל לא להפוך להיות מלודרמה סוחטת דמעות, אלא דווקא מתגלה בתור יצירה אפקטיבית ויעילה בכל הנוגע להשפעתה הכנה על הצופה. בדיוק כשם ש"צלילי המטאל" (המועמד גם הוא בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, בטקס האוסקר) הכניס אותנו, הצופים, אל תוך עולם החירשות, כך גם פלוריאן זלר מכניס את הצופים שלו אל תוך עולם הדימנציה והשכחה. הוא לא חף ממניירות רגשניות, אבל הן כל כך מעטות וכמעט זניחות ואגביות, שקשה להאשים אותו בסחיטה רגשית כלשהי. מי מהצופים אשר חווה מצבים שכאלו בחייו, לא יצטרך את הסצנות האובר דרמטיות בשביל להיקשר לסרט באופן רגשי, מי שטרם חווה ובתקווה שלא יחווה, כנראה ישים את הרגש מאופסן בצד, מעבר לרגעים בהם יתבקש להוציאו ויתרכז בעבודה הקולנוע התיאטרלית שמציע לו הבמאי הצרפתי.

אנתוני הופקינס, אשר היה מועמד לאוסקר בשנת 2019 (על "האפיפיורים" ;) - שנת הזכייה של קולמן, כאמור, מתזז בין הפקות גדולות לקטנות, בשנים האחרונות וזאת על אף גילו המופלג. בין אם הוא מופיע בסרטי B קטנטנים וחסרי חשיבות או מכתים את הקריירה עם הופעה ב"רובוטריקים: האביר האחרון" ובין אם הוא מופיע בתור אודין לכמה דקות, או בתור רוברט פורד של "ווסטוורלד", הוא כל הזמן מוכיח כי הוא רלוונטי וכאן כדי להישאר. התפקיד הנוכחי, גדול ככל שיהיה, פשוט מושלם בפשטות ובכנות שהוא משדר. הופקינס נראה אבוד, הוזה ובעיקר נראה מעורר רחמים וצער וגורם להשליך מיד על כל צופה וצופה, בכל דרך שהיא, בעודו קושר את גורל הצופים בגורל דמותו בסרט.


רק תחשבי על הירושה, הירושה... | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הופקינס מגלם את אנתוני (השם, מסתבר, היה מתוכנן על ידי הבמאי), אשר נמצא בעולם השיטיוני שלו. יש לו בת בשם אן, נוכחת בחייו ופועלת בשביל לשפרם ועוד בת, שאותה הוא לא רואה יותר מדי ואליה הוא גם מאוד מתגעגע. את שאר הדמויות תצטרכו להרכיב לעצמכם בפאזל המתעתע שבונה זלר על בסיס חיי הדמות הראשית שלו. זה סוד הקסם של הסרט, הוא בנוי בתור יקום ייחודי, שבו הצופה מובל על ידי הדמות הראשית ויתרה מכך, אחרי מוחה הלא כל כך מתפקד באופן מלא ורציף. זלר סוחף את הצופים, באופן מופלא ומדויק אל תוך עולמו של אדם בעל דמנציה והתוצאה משכנעת.

אין שלב אחד בסרט שתוכלו לנעוץ את הסיכה ולומר שהשלב הזה מתיישב על פי ציר הזמן והמרחב האמיתיים. הדילוגים בין סיטואציה לסיטואציה ובין דמות לדמות, אשר חולקת את זמן המסך שלה עם זה של הופקינס, הינם מקריים ומקריות, במקרה הטוב. מכיוון שהצופים נכנסים לראש של אדם, שהולך ומתרחק משכלו השפוי, כך גם הם מרגישים במרבית השלבים של הסרט וזאת על אף העובדה שהם משקיפים מהצד, הם מתקשים לעקוב אחרי סדר האירועים האמיתי ואחרי אמינותם של הדמויות.


ופה הייתי קטן ובלי בגדים | באדיבות סרטי יונייטד קינג

אם אחרי סרט של שעה וחצי הרגשתם סחרחורת מחשבתית, הרי שאתם יכולים להבין, על ציפורן של רגל אחת, מה חווה אדם בעל שיטיון (דמנציה) במציאות היום יומית שלו. בכך מצטיין הסרט, דרך הבימוי המבריק שלו ובעיקר דרך המשחק המשובח של צמד השחקנים הראשיים שלו. על אף שהיא חוסה בצילו של הופקינס, שבאמת ובתמים מבצע תפקיד יוצא דופן, אוליביה קולמן לא יכולה באמת לעמוד מאחוריו של השחקן הראשי והמבוגר; הבעות פניה משדרות כל כך הרבה, גם כאשר קורה מעט מאוד. היא לוקחת הזדמנות נוספת להצטיין וכמעט שמותירה את הופקינס בצילה, אבל השחקן הוותיק בהחלט מספק את אחת ההופעות המשכנעות שלו בעשור האחרון ובהחלט יהיה ראוי להביא לעצמו פסלון נוסף הביתה.

"האב" היא יצירה שלא זקוקה ליותר מדי מעטפת בכדי להצטיין. ההופעות של מעט השחקנים, באווירה הכמעט תיאטרלית, עושים את שלהם, בכל הנוגע לשביית הקהל. הנושא הטעון והביצוע המקורי והמופלא של הסרט, עושים את השאר. גם אם לא יצליח לקחת את האוסקר הראשי, הסרט עדיין מתהדר באחד משיתופי הפעולה המוצלחים והייחודיים של העשור האחרון ואת זה לא תשנה שום זכייה או מפלה.


עוד כמה דקות והכסף שלי | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
שני אוסקרים - אחד אישי ואחד קבוצתי, הם כבר בבחינת שתי סיבות, בגינן הסרט הזה ראוי. תצוגות המשחק העילאיות והדרמה המהפנטת הן עוד שתי סיבות, שבגינן אסור לפספס את הסרט הזה.

משפט על הבמאי:
סרט הביכורים של פלוריאן זלר - במאי צרפתי כמעט לא מוכר, אשר בעיקר תיפקד כתסריטאי בפרויקטים קטנים ופשוט גרף הצלחה היסטרית בן לילה.

משפט על השחקנים:
אנתוני הופקינס ואוליביה קולמן בתצוגות עילית, במה שהופך להיות אחד מהסרטים עם ההופעות החדות והמדויקות ביותר של השנה. אימוג'ן פוטס, מארק גטיס, אוליביה וויליאמס ורופוס סיוול בתפקידי משנה מספיק טובים, בשביל להיות צללים לשני המאסטרים ולא מספיק טובים בשביל לנסות ולגנוב את ההצגה.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי וטיפ-טיפונת יותר. לא צריך כלום מעבר לכך. מתאים את עצמו לקצב האיטי ולא מעז להימרח.