גאים להציג

פסטיבל הסרטים הגאים בתל אביב סבל גם הוא בתקופת הקורונה, בדיוק כשם שכל עולם הקולנוע סבל ומרביתו עדיין סובל. כעת הוא חזר להופעת בכורה מחודשת והמארגנים שלו בחרו מספר מצומצם של סרטים, אשר עלו במהלך ארבעת ימי הפסטיבל. החזרה הרשמית ונאומי התודה היו מרגשים ואפילו שגרירת קנדה הגיעה לחלוק כבוד ולדבר על סבלנות, הכלה, קבלה וכמה כל המצוינים קודם לכן חשובים בכל הנוגע לבני ובנות הקהילה הגאה. מעבר לכך שהאירוע עצמו הוא בעל חשיבות גדולה, אותנו עניין בסופו של דבר הפועל היוצא - מה היה לקולנוע להציע הפעם?


באנו לעשות כבוד | מתוך עמוד הפייסבוק: TLVFest - The Tel Aviv LGBT Film Festival

לאחר מספר טריילרים, אשר גירו את המחשבה והרצון לפקוד את הפסטיבל בימים נוספים וסרטים נוספים, התחיל האירוע המרכזי, שאמנם לא כלל אף אחד מחברי הקאסט המשתייך לסרט הביכורים של אחד - ויגו מורטנסן, אבל בהחלט העלה ציפיות ותקוות רבות. כמובן שלפני תחילת הסרט אי אפשר היה בלי הפוגה קומית וההודעה אודות עטיית מסיכות באולם הקולנוע שפכה את יושבי האולם מצחוק וממש לא הכינה אותם לקראת סרט, אשר ממש לא גרם לאיש מהבאים לחייך. מעבר להופעת הבכורה של מורטנסן בתור במאי, הייתה הזדמנות נוספת לצפות בסוללת כוכבים, בסרט דרמה נוסף, אשר מתקיים שתי מאות לאחור ואלו המסקנות משניהם. שנתחיל?

"נפילה": הפאסיבי והאגרסיבי

ויגו מורטנסן הוא שחקן מעוטר, הוא היה מועמד לאוסקר כבר שלוש פעמים וכמובן שזכור לכולם מההופעות האייקונית בטרילוגיה המפורסמת ביותר בקולנוע: סרטי "שר הטבעות". לביים עוד לא יצא לו וזוהי הופעת הבכורה שלו בעמדת הבמאי והיא כוללת אתגרים לא פשוטים. מורטנסן לקח נושא לא פשוט בכלל, בכל הנוגע להיותו דרמה המשפחתית מטלטלת, הכוללת את הרשימה שנראית כאילו הגיעה לסימון V על מספר אלמנטים תמתיים: אב שיטיוני, חולה, אלים ואגרסיבי, בן מכיל ובמקרה גם גאה ובעל של הבן, שגם מתייחס לסיטואציות הקשות, אשר מונחתות עליו, בקלילות כמעט מתסכלת. יש עוד בני משפחה, אבל הם חולפים מהר מאוד ולא מקבלים מספיק עומק, על מנת לייצר עניין או מעורבות מצד הצופה ומעבר לכך, ישנו אלמנט הנבירה בעברם של שני הגיבורים הראשיים, בכדי להבין טוב יותר את ההווה.


מהרגעים המועטים בהם הוא לא ממורמר או צועק | צילום: גטי אימג'ס

הבחירה בסרט, בתור אחד המרכזיים, שלא לומר המרכזי באירועי פסטיבל סרטי הגאווה, היא בחירה מעניינת ממספר סיבות: מצד אחד, מדובר בסרט שלא מתאים מספיק להלך הרוח של הפסטיבל, מכיוון שהוא סרט דרמה לכל דבר ועניין, אין בו תשומת לב או דגש מיוחד על היות כוכב הסרט הומוסקסואל. זהו סרט על אדם, ככל האדם, אשר סועד את אביו בחודשים האחרונים לחייו ונאלץ להמשיך לאכול את החרא הרגיל שאביו זורק עליו. נכון, יש משקל עודף לעובדה שהבן נשוי לגבר והוא מותקף על ידי אביו יותר על כך, אבל זהו לא הנושא המרכזי של הסרט, אפילו די רחוק מכך.

מהצד השני, פסטיבל הקולנוע הגאה חותר, במהות שלו, להיות כזה שיביא ליישור קו של סרטים אשר גיבוריהם משתייכים לקהילת הלהט"ב בכל הסרטים ולא לתת לזה דגש מיוחד, בכל הנוגע לעתיד. לתת לגיטימציה לכל הנושא ובעצם להפוך אותו ללא נושא בכלל ובכך הסרט הזה מהווה הצלחה כבירה. קשה לומר שזה סרט אשר מקדש את עקרונות הלהט"ב וגם ביים אותו במאי שמעולם לא היה מזוהה עם הקהילה בשום אופן והפעם הוא, כאמור, לוקח על עצמו תפקיד כפול בתור יוצר ושחקן ראשי באותו הסרט. על כן, יש משהו יוצא דופן בבחירה של הסרט הזה להיות סרט הפתיחה של הפסטיבל על ידי מארגניו.


איך לא באת לבקר על השטיחים המאולתרים של הארץ? | צילום: גטי אימג'ס

הסרט עצמו, ובכן...די מפוספס. יש לו את כל האלמנטים להפוך להיות יצירה מרתקת ואף סוחטת דמעות, אבל בשום שלב של הסרט, אנחנו לא מוצאים את עצמנו, בתור צופים, מתרגשים או מפתחים אמפתיה לאף אחת מהדמויות. מבחינה אומנותית, ויגו מורטנסן מצליח דווקא לא רע, בכל הנוגע לצילומים והעריכה. הוא גם עושה עבודה טובה בכל הנוגע לקווים העלילתיים שהוא טווה במהלך הסרט, כאשר הוא מדבר על הווה ועבר במקביל, בכדי לייצר קונטקסט וזיקה בין שתי התקופות ועבור הבנה טובה יותר של הגיבורים הראשיים. דווקא בתקופת הפלאשבקים, נרשמת התרגשות מועטה ומכינה את הצופה למה שהוא עתיד לחזות בו בקו העלילתי של ההווה.

מורטנסן מככב בסרט שאותו הוא מביים והוא מגלם את ג'ון; אדם, אשר נאלץ להביא את אביו לגור איתו לתקופה מסוימת וזאת בשביל לערוך לו סדרת בדיקות עבור מצבו הרפואי ההולך ומתדרדר. החל מהסצנה הראשונה של הסרט אפשר לראות כי האב, וויליס שמו, אינו בן אדם נעים. וויליס הוא מיזנטרופ, מיזוגן, הומופוב וגזען באופן כללי. הוא לא אדם נעים ולא אהוב. אין אחד שפוגש בו, אשר לא מתחלחל מהתנהגותו או נגעל ממנה וממנו באופן כללי. את כל החבילה הזו מביא ג'ון אל תוך ביתו ואל תוך חייו מחדש. הצופים לומדים לאט ובזהירות על טיב יחסיהם, דרך פלאשבקים ודרך התנהגות נוכחית, אבל האווירה הכללית של היחסים בין השניים נותרת כמעט עד סופו של הסרט.


פעם וויליס היה צעיר ו....אותו זבאללה | צילום: גטי אימג'ס

ג'ון מכיל, על אף הדרך הכמעט בלתי אפשרית שבה אביו מתנהג אליו, ו-וויליס פשוט ממשיך עם ההתנהגות שלו, כפי שעשה מילדותו של ג'ון והיא אף מחמירה ומתדרדרת עם השנים. הבעיה של הסרט ושל העלילה היא שקשה למצוא נקודות של אופטימיות, הן בתצוגות המשחק והן מבחינה התפתחותית, של הסרט ככלל. לאנס הנריקסן, אשר מגלם את האב בתצוגת משחק אגרסיבית מאוד, לעיתים גם לא אמינה ולא משכנעת ומולו מורטנסן בתצוגה מאופקת, הן מבחינה עלילתית והן מבחינת ההופעה שלו עצמה. הוא לא לוקח את עצמו לקצה באף סצנה או סיקוונס, מעבר לאחת, צפויה למדי, קצת לקראת סופו של הסרט ובגדול...קשה לומר שיש כאן הפתעות חיוביות.

הסרט לא מרגיש מספיק משפיע בכלליות, בנושא שלו, בבימוי שלו ובהופעות של השחקנים הראשיים שלו. מעבר לכך הוא לא מרגיש חשוב בתור סרט מייצג לקהילת הלהט"ב, בכל הנוגע להופעתו בפסטיבל הסרטים הנוכחי. עם זאת ובאותה הנשימה, הוא כן מייצג משהו שכבר מהווה שינוי תפיסתי לקולנוע, כאשר הוא נותן לנושא הראשי להיות נושא ראשי וכל העניין של "מה עושים בחדר המיטות ועם מי" הופך להיות אגבי למדי ולא רלוונטי בשום צורה שהיא וזוהי אמירה מאוד חזקה, מאוד עכשווית, שאליה בוודאי מכוונת הקהילה הגאה, באופן כללי.


לא נוגע בך...אל תיגע בי! | צילום: גטי אימג'ס





העולם שיבוא - מאחורי היער...אחת, שתיים...

אולי "הר ברוקבק" הנשי, באיזה שהוא מקום ואולי אחד הסרטים היותר טובים של הפסטיבל הנוכחי, מה שבטוח מדובר בסרט עם הצוות המצומצם ביותר והאיכותי ביותר, שהגיע לפסטיבל, בכל הנוגע לשחקנים המשתתפים בו. מונה פסטוולד (שיחקה ב"ווקס לוקס"), במאית הסרט, בסרטה השני בסך הכל ולאחר ששיתפה פעולה בסרט הביכורים שלה (The Sleepwalker) עם כריסטפור אבוט (שגם מגלם תפקיד בסרט הנוכחי) ועם צוות מאוד מצומצם של שלושה שחקנים, היא כמעט משלשת את הכמות של השחקנים איתם היא עובדת וגם מעלה את הרמה והאיכות של התוצר הסופי.

סרטה של פסטוולד, המתקיים לפני כמעט מאתיים שנה, בשנת 1850, בצפון מדינת ניו יורק, לוקח את הצופים אל עבר עלילה המספרת על צמד נשות חוואים מקומיים, אשר מתחברות ביחד וכפי המצופה, לסרט שמוצג בפסטיבל הקולנוע הגאה, גם הופכות להיות נאהבות, אשר מסתירות את אהבתן מבעליהן ומהסביבה, המצומצמת בכל מקרה. הסרט מתנהל כמעין מערבון דרמטי, שלוקח את הזמן שלו, בבערה איטית מאוד, על מנת להציג את הדמויות, הלכי הרוח שלהן וכמובן מערכת היחסים השונות מאוד עם הבעלים שלהן.


שמעי, הסינר פה תקוע לי...תוכלי לעזור לפתוח את הקשר? | צילום: IMDB

עם תחילת הסרט אפשר לראות כי הזוג המרכזי; אביגייל ודאייר, אשר מגולם על ידי קתרין ווטרסטון ("חיות הפלא והיכן למצוא אותן") וזוכה האוסקר קייסי אפלק ("מנצ’סטר ליד הים"), הוא זוג שחווה טראומה משותפת ושניהם מאוד מתקשים להתאושש ממנה. מערכת היחסים של השניים קרירה וקורקטית וכיאה לתקופה, הבדלי המעמדות בין השניים ברורים למדי וגם לא משתנים או מתעדכנים. הוא דואג לחווה ואילו היא עוזרת לו ודואגת לכל שאר עבודות הבית. המונח "חיים אפורים" הוא אנדרסטייטמנט עבור הצמד הזה ועל כן, כניסתה של טאלי (המגולמת על ידי ונסה קירבי הנפלאה) לא רק משנה את מצב רוחה של אביגייל, אלא גם יוצק אור בוהק וחזק לחייה האפרוריים.

טאלי היא שונה בהגדרתה מכל מה שמייצגת אביגייל, אבל כך גם מערכת היחסים שלה עם בעלה - פיני (המגולם על ידי כריסטופר אבוט הנהדר), שונה בתכליתה ממערכת היחסים בין דאייר ואביגייל. מאזן הכוחות הוא זהה, אבל הרגישות, העדינות והרוך היחסיים שמפגין דאייר כלפי אשתו אינם מתקיימים במערכת היחסים בין פיני וטאלי. לאט לאט ובאופן די מבטיח, מתקדם לו הסרט אל עבר התפרצות הרגשות שעוד תגיע ואל עבר התשוקה העצומה והאהבה הכנה, האמיתית והרגישה בין שתי הנשים הללו ועל אף שהמהלך צפוי וברור מראש, הדרך אליו מוצגת ונבנית באופן נכון, עדין ומרתק.


בואי נעשה קרב זרתות | צילום: IMDB

פסטוולד מוקירה את הרגעים הקטנים והרגשות שמבוששים להפציע, עד לרגע הצפתם אל מעבר לכל צורה של הכלה. היא מתעכבת על שוטים של טבע, על הלך הרוח בחוות של כל משפחה ומשפחה ובעיקר בזו של דאייר ואביגייל, המשמשת בתור הלוקיישן המרכזי והיא נהנית להתעכב גם על כל הרהור, תהייה ושיחה בין כל אחת מהדמויות לבין שותפתה לסצנה. הסרט באמת לוקח את הזמן שלו בשביל לתת לצופה הזדמנות להתחבר היטב לדמויות ואז, איפה שהוא לקראת האמצע שלו, מעלה הילוך שלא יורד עד לסופו המרגש.

הקאסט הנפלא הזה לא מפסיק לרגש וכל אחד מהם לחוד וכמובן גם ביחד פשוט מסונכרנים באופן מושלם ומתפקדים נפלא בסרט אשר זכה בפרס האריה הקווירי בפסטיבל ונציה 2020 וגם השתתף בפסטיבל סאנדנס האחרון. פסטוולד מוכיחה את יכולותיה בתור במאית נהדרת, אשר ניכר כי לקחה לא מעט אלמנטים מסרטיו של טרנס מאליק, רק בלי ההגזמה והחשיבות העצמית המופרזת שיש לבמאי המבריק לעיתים ומעיק בדרך כלל. בהחלט מדובר בבחירה נפלאה ונכונה עבור הפסטיבל ובאחד הסרטים היותר טובים שעלו במסגרתו.


תודה על הרקמה ועל התגליות המעניינות | צילום: IMDB