"שומר טינה": שניים בריטים עם רובה גדול

התגובה לכרזת הסרט מחלחלת אל קרביו של הצופה באופן מפוצל, כזה שבא בשלבים. הפוזה הסטיית’האמית הטיפוסית ומעליה שמו של הכוכב כבר מתחילים להזיז את האצבע שלכם על הסוויפ שמאלה ואז אתם קולטים בזווית העין, אי שם למטה, מתחת לכותרת את שמו של הבמאי - ערכו של הסרט עולה לכמה שניות. אבל אז נזכרים שהוא כבר מזמן לא ביים ברמה של הקלאסיקות שלו ונותר רק לתהות איזה שילוב אתם עומדים לקבל מסטיית’האם, שקרנו אמנם עלתה מאז והוא הפך להיות אחד מכוכבי האקשן הגדולים והאייקוניים של הז'אנר מצד אחד, אבל גם כזה שיותר מזוהה עם סרטי אקשן טראשיים ו-B מוביז במקרה הפחות נעים. ריצ'י בעצמו גם הפך לקלישאה של עצמו ומהברק הפנומנלי שאפיין את תחילת הקריירה שלו נותרו ניצוצות, אבל הם בעיקר כבים ודוהים בשנים האחרונות.


קצת מתחת לסטיית’האם, עוד קצת למטה. מתחת לכותרת...הנה, הנה זה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

מה שנראה כמו הזדמנות של השניים להרים לעצמם את הקריירה המדשדשת (אך היציבה למדי) הופך להיות מן ניסיון ללכת על בטוח מצד שני הכוכבים הבריטיים, שפעם העניקו לצופים חוויות כמעט חד פעמיות נוסח "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'". אפשר להירגע ולהנמיך ציפיות, כאשר ברור לכל צופה בר דעת שהפעם שיתוף הפעולה לא יניב משהו דומה לקלאסיקות המשותפות של השניים, אבל בהחלט מדגדג ומסקרן לראות מה יכולים השניים לייצר, כאשר הם נמצאים שוב על הסט ושניהם כבר עברו את השלב הראשון שהם צריכים להוכיח ועם זאת ולמרות כל אמור, השניים עדיין רוצים להוכיח, מחדש, את הרלוונטיות והנחיצות של שניהם לקולנוע המודרני.

לאחר כל ההקדמה הזו, הכנה מראש; לא מדובר בסרט טיפוסי של הבמאי הבריטי. אין חיתוכים מהירים, עלילה בקצב אש, טקסטים ציניים, חדים כתער ואינספור לוקשיינים, המקושרים לאינספור נתחי עלילה. המהירות התחלפה בקצב מחושב, הטון הקומי והסרקסטי מתחלף בכזה שמתכתב הרבה יותר עם ריאליזם כבד ומאופק וכך גם הקרבות וההיגיון הבסיסי שלהם. אם כבר, אפשר לומר שסטיית’האם השפיע על עמיתו ולקח אותו לקצבים שנכתבו לתוכנית המשחק שלו. המשחק שלו מאופק, גם ביחסית לסרטיו הרגילים ועל אף שהוא אותו גיבור כמעט גנרי לחלוטין מעוד ערימה גדושה של סרטים, משהו הפעם לקח אותו למקומות אחרים ושונים.


מראה, מראה שעל הקיר. למי יש את הקעקועים הכי ביזאריי בעיר? באדיבות סרטי יונייטד קינג

כמו לא מעט סרטים בתרבות האמריקאית, גם זה נשען במרביתו על עלילתו של הסרט הצרפתי הלא מאוד מוכר, בשם "משאית הכסף" (מ-2004) ואולי שווה לערוך צפייה מאוחרת בזה שהקאסט שלו הכיל את ז'אן דז'ורדאן ("הארטיסט") הצעיר ואלברט דופונטל ("להתראות שם למעלה"), אבל אלו סיפור והתלבטות לפעם אחרת. סיפור המסגרת הוא סיפור נקמה, כפי שמעידים שמות הסרט, הן בעברית (משום מה המילה "נוטר" לא הצליחה להתקבל למקומה הטבעי ו"שומר" הפשטני נותר ללוות את ה"טינה", בכל הנוגע לתרגום שם הסרט כאן בישראל) והן באנגלית (התרגום החופשי הוא "זעמו של אדם", אשר בהחלט מתאר באופן כללי מאוד את עלילת הסרט וכיצד תתפתח.

ממקום מאוד מאוד ברור, בכל הנוגע לדרך התפתחות העלילה מנסה ריצ'י לסקרן את צופיו בעוד מספר דרכים שונות ומגוונות, כאשר הוא מערבב ומכופף מעט את חוקי הז'אנר, כפי שהרגיל את מעריציו, בכל הנוגע לזוויות הצילום והדרך שבה הבמאי פוקד על צופיו לצפות במקרים המתרחשים, כחלק מהעלילה. זה נראה כאילו ריצ'י החליט שהפעם הוא מוותר על הטון הקליל ומעיף אותו לכל הרוחות מכל החלונות האפשריים, על מנת להקדיש את הזמן לבעירה עלילתית איטית, בהתמקדות בסיטואציות מכמה כיוונים וזוויות וכן, הוא לא זונח את העלילה הרב נתיבית הרגילה שלו, הוא פשוט עושה זאת באופן קצת שונה, כאשר הזיקה בין אסופת גיבורים כזו לאחרת מתקיימת, ללא היכולת לגרום לצופה לחייך חיוך קל על השפתיים - הפעם הוא מרצין את גיבוריו וכנגזרת ישירה גם את הצופים.


מאיך שזה נראה מפה, הם מה זה הולכים להצטער על זה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

ריצ'י מלווה את גיבורו ואת הסרט עצמו בפס קול, שבסופו של דבר מסתכם בכדי מנגינה אחת מלחיצה וארוכה, כמעט בלתי פוסקת וטורדנית, שרצה כבר בלופים במוח, תוך כדי הסרט ובניסיון להבין מהיכן הולכת להגיע הצרה הראשונה. אז הצרה הראשונה אכן מגיעה עם סצנת הפתיחה של הסרט, כאשר משאית כסף נשדדת על ידי שודדים חמושים. תוך כדי שהצופים מנסים להבין איך הסיפור הזה מתגלגל, קאט כמעט ברוטאלי אל הסצנה הבאה, שמציגה את גיבור הסרט, אשר תוך דקות יקבל את הכינוי H, שלא הזמין או ביקש מאף אחד. דמותו של H היא מסתורית במקרה הטוב ומבעיתה במקרה הפחות טוב, אין לאף אחד ספק - לא לצופים ולא לדמויות כי אין מדובר בסתם איש בעל אות רגילה, כי אם באדם שיש לפקפק בסיבות ובמניעים שלו להצטרף לחברת אבטחת הרכבים, שמובילה את משאיות הכסף.

עד מהרה נגלה כי אותו טיפוס חשוד במקצת אכן מצדיק את כל החשדות בו וכבר ניכר כי יש לו לא מעט מידע להסתיר וגם הוא בעצמו מנסה להסתתר ולהסתדר עד שישיג את מבוקשו. גיבור הסרט עושה סבבים ראשוניים של סופגניות וקפה במשרד החדש, אבל האקשן והאש סביבו מתחילים להעלות הילוך וכמו בכל מערכת יחסים, כאשר צריכים להעלות הילוך - שולפים טבעת. במקרה של גיבור הסרט, הלא עדין במיוחד, הטבעת היחידה שיקבלו אויביו תהיה מוצמדת אל תוך מצח יריביו ותשאיר סימן כואב, שייקח זמן רב עד שייעלם.


מראה, מראה שעל הקיר, מי האיסטווד הכי יפה בעיר? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

ריצ'י חושף טפח ומכסה טפחיים, כאשר בכל פעם שנדמה שהעלילה מתחילה להתבהר הוא בעצם מצניע פרטים, אשר בסופו של דבר ייכנסו מזוויות אחרות, הן בנוגע לצילום והן בנוגע לפרטי העלילה. הבמאי הבריטי לא מעז לתת תמונה שלמה באף אחד משלבי הסרט וגם דרך גיבור הסרט שלו, הוא מצליח לשמור על אווירת מסתורין ומותחת, אשר מותירה את הצופים מחוברים לסרט עד לרגע האחרון, כאשר גם כשהם חושבים שמרבית הפרטים התגלו, העובדות האמיתיות חוזרות על מנת לתעתע בהם ולשנות את תפיסת המציאות העלילתית של הסרט.

לא, זו לא היצירה הכי גדולה של ריצ'י בשנים האחרונות, אבל אין ספק שהוא מצליח להמציא לעצמו משהו חדש, כאשר הוא זונח את הייחודיות שכל כך מאפיינת אותו בתור במאי ורק כאילו ממיר אותה בבנאליות, אשר מתגלה בתור כזו שמותירה חותם בז'אנר שדווקא קשה להותיר בו חותם מיוחד, בדרך כלל. הפרק הרביעי של גאי ריצ'י וג'ייסון סטיית’האם הוא פרק שמסמן אולי התחלה חדשה למסלולי הקריירה של השניים או סתם פרק מוצלח למדי בעבור סרטי השודים האפלוליים וכמעט נואריים, שלא נמאס לצפות בסוגם.


טוב, אני מוכן ואני לא מוכן לשמוע "כאב ראש" | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
מסוג הסרטים שיהווה הנאה גדולה לצופיו, באם יחליטו לגדוש את אולם הקולנוע. לסרטי סטיית’האם בנפרד (שעל מרביתם שווה לוותר מראש) וגם לסרטי ריצ'י בנפרד יש נטייה להתקבל באהבה בבתי הקולנוע המקומיים שלנו, אז הסרט הזה, המאחד את השניים והוא גם סרט טוב, בהחלט יצדיק גם את עלייתו לקולנוע.

משפט על הבמאי:
כל כך הרבה היסטוריה עומדת מאחורי האיש שהפך לסמל לסרטי אקשן חדים, מהירים ומושחזים ונראה כי הוא בעצמו מכוון לשנות כיוון די מרכזי, בכל הנוגע לשינוי התימתי, הקצבי והמקצועי שלו.

משפט על השחקנים:
החל מכוכב הסרט הידוע והנפלא, דרך ג'וש הרטנט שחוזר בתפקיד סביר לחלוטין וכמוהו גם ג'פרי דונובן וסקוט איסטווד, שסוף סוף מספק משהו, מבלי להיות הבן החתיך של קלינט. לאז אלפונסו ("הבנים"), אדי מרסן והולט מקאלוני מהווים השלמה נהדרת לקאסט. אפילו פוסט מלון קופץ לדקות קצרות של תהילת עולם חולפת.

אורך הסרט:
כמעט שעתיים, שבחלק קטן מהן מתישות, אבל במרבית הסרט הוא עומד בפני עצמו, על אף קצבו האיטי ושומר על מתח מדוד ומתון לכל אורכו.