"קרואלה": לא כל כך רעה ולא בת 16

בארץ רחוקה, רחוקה, הנקראת ארצות הברית של אמריקה, שחרר שירות הסטרימינג, הבלתי ניתן לצפייה בארץ ישראל, בשם: דיסני פלוס את הסרט אודות סיפור המקור של אחת - קרואלה דה-וויל, לשירות הסטרימינג שלה ובמקביל לבתי הקולנוע. במדינה שבה קשה להקים ממשלה, קשה למנוע ירי של טילים ואפילו מצעדים עם דגלים הם סוגיה שיכולה להדליק את האיזור, האופציה היחידה שקיימת עבור חובבי קולנוע בכלל וחובבי דיסני בפרט היא פשוט ללכת לקולנוע ולהנות מחוויה צבעונית ומוזיקלית, אשר במסגרתה מנסים האולפנים, המיוצגים על ידי עכברון מתקתק, לבצע חקר לדמותה של אחת הנבליות הגדולות שלהם ועל הדרך גם מנסים ומצליחים לגלגל עוד ערימות של מיליונים עבור המותג החדש-ישן, שקם לתחייה בתור אנטי-תזה למה שהכרתם כל חייכם.

עם העומס יוצא הדופן שאליו נולדו ילדי הדור הנוכחי, לא בטוח שהם נחשפו ל-101 הכלבים אחריהם רודפת קרואלה דה-וויל, על מנת לייצר מהם מעיל פרווה בשחור-לבן. גם אם תרצו שיכירו את דמותה, לא בטוח שתרצו לקחת את הצעירים יותר לבתי הקולנוע בשביל להעניק לה את התיקון שהיא לא הייתה צריכה, על מנת לעדן את אישיותה המנוולת. הסרט הנוכחי של דיסני מציג אומנם את קרואלה דה-וויל באור מרוכך ורגוע יותר וכנראה שאף אדם שפוי בנפשו לא יאמין לכך שהדמות המוצגת לו בסרט תהפוך להיות זו של גלן קלוז מצמד הסרטים של שהתחילו בשנת 1996 ונחתמו עם הכניסה למאה הנוכחית.


קבלו אותי כאן! בשחור ובלבן! | התמונה באדיבות סרטי פורום פילם

הסרט הזה לא מתאים לכל סוגי הקהלים הצעירים וגם לא תמיד מתאים לאלו, אשר גדלו על אותם סרטים, במסגרתם קרואלה דה-וויל גילמה את הרוע המוקצן והמטורלל בגילומה של גלן קלוז, באחד התפקידים הזכורים ביותר בקולנוע של הניינטיז ובכלל. הסרט הנוכחי הוא סיפור המקור או נכון יותר, במקרה הזה, סיפור מקור הרשע של קרואלה והוא דווקא מתיימר להיות יותר "מליפיסנט" מאשר "ג'וקר", שם אפשר היה לראות בצורה מובהקת וברורה את הרשע פורץ בשלבים איטיים, אך מדודים, עד שלבסוף נוצר שם, לא בתנאי מעבדה בכלל, הנמסיס הגדול ביותר של איש העטלף.

"מליפיסנט" נמצאת בקרואלה יותר מהליצן המטורלל, על אף שהטרלול הוא גם מנת חלקה של קרואלה ועדיין ניתן להבחין בלב, אשר מסתתר מאחורי טונות של איפור וצבעי שחור לבן בשיער. יהיה קשה לתאר, על פי הסרט הנוכחי, איזו טרנספורמציה קיצונית הובילה את קרואלה של סוף הסרט אל קרואלה שרוצה להרוג כלבלבים בשביל לייצר לעצמה מעיל עור. אין ספק שכל הסימנים המטרימים נמצאים שם, אבל התחושה הכללית אינה קיצונית, בכל הנוגע לגיבורת הסרט ולדרך שבה היא מצמיחה את עצמה להיות מרשעת טהורה ולא דווקא דמות שרוטה ומתוסכלת, בעלת עבר בעייתי.


למי קראתם טירלול? | התמונה באדיבות סרטי פורום פילם

וכן, הסרט מתחיל עם ילדה בעלת שיער שחור לבן, אשר מייצג גם את הקטבים הקיצוניים שבאופייה - בת שמנסה לעשות מה שאפשר עבור האם הדואגת והמסורה שלה ומצד שני; ילדה מופרעת, שלא בוחלת באף אמצעי בכדי להגן על עצמה בעולם קשה ותובעני. ההסוואה לאופייה ולצבעי שערה הם רק ההתחלה, על מנת שהיא תוכל לזכות לחיים נורמליים - מה שכולנו יודעים כבר מראש שלא יקרה בשום צורה ואופן. רוצה הגורל או כוחות אחרים ואסטלה הצעירה מוצאת את עצמה בגפה, חוברת לשני יתומים נוספים, אשר מסתובבים ברחובות לונדון ומכייסים את תושביה באופן מתוחכם.

אסטלה המתבגרת (אמה סטון הנפלאה) מתגלגלת לפתחה של הברונית - אייקון האופנה הגדול והמוכר ביותר בלונדון ואנגליה ומקבלת הזדמנות חד פעמית להביע את כישרונה העצום לאופנה אל מעל הבמה הגדולה ביותר, אבל מוצאת את עצמה בפועל חוסה בצילה של הברונית (אמה תומפסון בתפקיד אייקוני גם היא), שבעיקר משפילה אותה, מעניקה לה תפקידים מבזים שלא הולמים את כשרונה וכישוריה וגונבת קרדיט באופן שלא משתמע לשני פנים. האינטראקציה הזו תוליד את היריבות המתבקשת, אשר בסופו של דבר גם תוליד את קרואלה דה-וויל וכולם יוכלו ללכת לישון בשקט - או שלא.


אשנטה, אני הברונית...מי אתם בכלל? | התמונה באדיבות סרטי פורום פילם

תחילתו של הסרט מסמן דרך פשוטה למדי לספר את העלילה וסופו גם הוא צפוי במידה מסוימת, אבל האמצע הוא זה שמזגזג בין עניין לשעמום נוראי ובנאלי. ככל שהיריבות עולה שלב, כך מתפתחת לה העלילה באופן מהנה ואז.....נעצרת, נמרחת ונמרחת ומתקדמת ממש מעט קדימה, כאילו שממש היה לקרייג גילספי (במאי הסרט) תכתיב לדקות, שהוא לא יכול היה לרדת ממנו. כל העטיפה והשומנים שיש לסרט היו בקלות יכולים לרדת ולעזור לצופה להתמקד קצת יותר בעלילה, מאשר ברקע, פס הקול (המאולץ לעיתים) או סתם במעטפת העלילתית העבה, שלא תורמת מאומה לסרט.

הסרט מתנהל בלונדון של שנות ה-60 וה-70 ופס הקול מותאם לתקופה. האלמנט המוזיקלי הוא אחד הבולטים בסרט, מעבר לזה הוויזואלי-אופנתי , כאשר לעיתים פס הקול משתולל ומשתלט על כל חלקה טובה ולעיתים מהווה רקע ראוי לסצנות, אבל בעיקר נדחף ומשתלט וניכר כי גילספי מאוד רצה לייצר אווירת תקופה בעזרת עזרים קוליים ולא סמך על לוקיישנים ותלבושות. אווירת הרשע מהולה בהומור כמובן והדמויות צבעוניות, ככל שצריך עבור מאבק אופנתי המתואר באותם השנים. השורה התחתונה היא שהסרט הזה בעיקר מרגיש כאילו הוא רוצה להכין אותנו לעוד סרט או שניים, אשר ישלימו את הסיפור המלא לכיצד קרואלה מצאה את עצמה במקום שבו היא נמצאה, בתחילת הסיפור של 101 הכלבים הדלמטיים, שהפך לאיקוני, בעיקר בזכות דמות הנבלית המרושעת שלו.


מי אמר שאני לא יודעת להתלבש מוגזם? | התמונה באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
שילוב מוכר של "הג'וקר" ו"השטן לובשת פראדה", בסרט שבו הדמויות המרכזיות נפלאות, המוזיקה שלו טובה, אבל לעיתים שחוקה וקו העלילה המרכזי לא מרגש דיו ועם זאת, הצבעוניות והסקרנות לגבי הסיפור של קרואלה דה-וויל לגמרי מצדיקים את עשיית הסרט, גם אם די בטוח שלא את אורכו או את סרטי ההמשך שעשויים להיות מתוכננים עבורו.

משפט על הבמאי:
קרייג גילספי, אשר ביים את "אני, טוניה" ואת "זרוע מיליון הדולר" כנראה קיבל המון המון דפי תסריט, שהוא לא היה בטוח איך לתרגם אותם ומרח, אבל בסך הכל מביים סרט צבעוני, מהנה ובעל תצוגה של שתי ענקיות קולנוע.

משפט על השחקניות:
אמה תומפסון לגמרי עושה קרואלה משל עצמה ואילו אמה סטון מוכיחה כמה שהיא שחקנית לגיטימית עבור כל הפרסים שאפשר לחשוב עליהם בקנה, מזה זמן רב. לצד השתיים מארק סטרונג בתפקיד מארק סטרונגי קלאסי ואיתו גם כן גם מופיעים ג'ואל פריי ופול וולטר האוזר בתפקידים נהדרים וקומיים (בעיקר וולטר האוזר).

משפט על אורך הסרט:
ארוך מדי! שעתיים ורבע שהיו חייבים להתקצר לשעה וחצי וגם אולי להוריד הילוך באלימות והרשע, כדי שיתאים לקהל היעד השבוי יותר והביקורתי פחות - ילדים.