"סתם אחד": סמוך על אפ'חד

הטלנו ספק ביכולותו של בוב אודנקירק להיפטר מעורו הנכלולי של סול גודמן וגם לא מעט סרטים בכיכובו לא סימנו או אותתו שיש צורך לצפות ליותר מדי, כאשר הוא עורך הופעה בתור סוג של הכלאה בין ליאם ניסן וקיאנו ריבס, בסרט שבו הוא אמור להיות ה-Bad Ass המרכזי והראשי. מהצד האחד תמיד מסתתר לו כריש בבגדי עורך דין רגיל, מהצד השני עדיין מדובר בסול גודמן; הוא מפעיל אנשים בשבילו ולא מלכלך יותר מדי את הידיים. הוא היזם, האיש שחושב וזה שמסית את האש, מלבה במקומות אחרים ומסובב את כולם על מנת שיעבדו טוב יותר בשירותו. כאן, ובכן, מדובר בסיפור אחר לחלוטין וכאן אין סול גודמן. רק האץ' מנסל.

ואם אחרי שצללתם קצת אל תוך הסרט, משהו מצלצל לכם מוכר, זה אולי בגלל שהתסריטאי של הסרט הוא דרק קולסטד, אשר היה אחראי, בין היתר, על כל טרילוגיית סרטי "ג'ון וויק", אותה טרילוגיה שהעירה את פרצופו, קבוע ההבעה, של קיאנו ריבס מרבצו וגרמה לו לרדוף אחרי רוצחי כלבו. ואם כל אותם חובבי הכלבים חשבו שלצאת ולהשמיד מאפייה שלמה בגלל כלב זה לגיטימי לחלוטין ובכן, כאן הסיבות להוציא את חייל החורף מהתרדמה שלו או להעיר את ה-וויק סייד הרבה פחות סבירות וגם כאן מעורב איכשהו סוג של בעל חיים, שבסופו של דבר גורם לבעליו לצאת מעורו, להיזכר בעברו ולרסק צורות של בני אנוש, שעד לפני כמה דקות היו עם כל האיברים, בשלמותם ובאיזורים מסוימים בגופם.


זה על "הלו קיטי"! | צילום: IMDB

איליה נישולר, הבמאי הרוסי, אשר בעיקר מביים קליפים (וכמובן גם את "הארדקור הנרי" הנפלא שהגיח לפני שש שנים) פותח את הסרט עם סיקוונס מונטאז'י של אכזבת חיים קיומית, מצד גיבור הסרט - האץ' מנסל. הוא נמצא ברוטינת חיים שוחקת, אשתו מביעה אכזבה בכל בוקר כאשר הוא מפספס את הזריקה של שקית האשפה (ואולי גם את עצמו) אל חלקה האחורי של משאית הזבל, אף אחד לא אוכל את מה שהוא מכין והוא כמעט שקוף בעיניי חבריו לעבודה, שם הוא ממצה את השחיקה עד תום. בלילה הוא נשכב בצד אחד של המיטה, כאשר סט כריות חוצץ בינו לבין אשתו, שבצידה השני של המיטה. לדבר על סימני חיבה בינו לבין הגברת יהיה ממש מוגזם ובגדול, הוא חי את החלום האמריקאי, אבל באופן כבוי למדי, אם אפשר לעדן את הסיפור במילים יפות.

בלילה חשוך אחד לא מעט דברים משתנים, כאשר מתרחשת פריצה לביתו ומשהו בשעון הפנימי שבו זז. הרוטינה היומית והשבועית נותרת בעינה, אבל הוא מרגיש שהוא צריך להוציא משהו החוצה ומשם לכאן, מתחיל האץ' לטפח בראשו מחשבות על דרכי פעולה שונות, שיוכל להוציא לפועל ולשחרר את עצמו לחופשי. רואה החשבון החננה, שצריך סוג של דחיפה מהחיים והקארמה, על מנת לחיות באמת, מכוונן את עצמו מחדש ומוכיח שכל מה שהוא היה צריך הוא סט קצר של אירועים מכוננים, בשביל להוציא את החיה שבוערת בתוכו.


סול גודמן לא היה מעז לשרוף דולרים | צילום: IMDB

אם חשבתם שמדובר באיבוד שליטה של תושב רגיל, אז ישנה טעות בסיסית בהבנה של הקונספציה שעל פיה בנוי התסריט של הסרט. מנסל מרגיש כמו אחד האדם, אבל באופן די מהיר, אפשר להבין שלא מדובר באדם רגיל מהפרברים, אלא באחד כזה שעשה את מירב המאמצים להסוות את הזאב, אשר עוטה על גבו את תלתלי הכבשה ששחט חמש דקות לפני כן. בשביל לגלם את ה"אף אחד" או ה"סתם אחד" הזה, בוב אודניקרק מושלם לתפקיד, בשביל לגלם את ה-ליאנו (כן, כן, כל הזכויות שמורות) שיוצא ממנו אחר כך, ואם אף אחד לא היה בטוח שזה עשוי להיות שידוך טוב, ובכן טוב ש-נישולר האמין.

יש כאן תסבוכת שמתרחשת בתוך מספר מאוד מצומצם של שלבים בסרט וכזו שמביאה איתה את נבל העל הרוסי (המגולם על ידי אלכסיי סרבריאקוב, אשר היה מדהים בסרט הרוסי - "לווייתן"), מאפיה רוסית מורחבת ועוד שתי דמויות מפתיעות, אשר עומדות כתף לצד כתף, לצידו של מנסל, כאשר הוא בספו של דבר מתחיל את ה-Show Down מול אנשי המאפיה. על אף כל אלו, אפשר לומר בוודאות שלא תמצאו בסרט התפתחויות מסעירות יתר על המידה ובכך אי אפשר להאשים את נישולר, שלא נתן תחושה אחרת, של איזו שהיא הפתעה תסריטאית עמוקה, מהאיש שהביא את ג'ון וויק שלוש פעמים אל מסכי הקולנוע, בזמן כל כך קצר.


איזו עין אתה רוצה להשאיר? | צילום: IMDB

נישולר מקפיד בעיקר על האסטטיקה של האלימות והקרבות בסרט. הוא דואג שהסצנות תהיינה אמינות ולראייה עומדת לטובתו העובדה כי אודינקרק לא הרבה להשתמש בכפילי גוף, וזאת בכדי שיוכל לבצע את מירב סצנות האקשן בעצמו וזה פשוט נראה טוב, אפילו מצוין. בשלבים הראשונים של הסרט המצבים אליהם נקלע מנסל פשוט זורמים לאט, היד העליונה והמובילה משתנה מספר פעמים ואין חיסכון בריסוקים כואבים ואיברים מדממים. האמינות העלילתית, לפחות בתחילתו של הסרט, היא זו שגורמת לקהל להתמסר לתוכן באופן קליל יותר, כאשר הסיפור עוד נראה אמיתי ופחות בדיוני.

כל אחת מסצנות האקשן נראות נפלא, הסיפור והעלילה מקבלים טוויסט יותר חי ובעל הומור, כאשר אודינקרק נכנס במקום ריבס לנעליים של הגיבור הראשי ויש פשוט משהו הרבה יותר מרענן בנגזרת של הז'אנר הספציפית הזו, שמעבירה את החוויה באופן קצת יותר שונה וייחודי. אין כאן שום דבר חדשני, אבל התמהיל המצוין הזה, שבין אקשן, לקצת קומדיה וכאלה המובלים על ידי הניצוץ הקומי מאחת מסדרות הפשע הגדולות של העשורים האחרונים, עובד נהדר ולחלוטין מצדיק ישיבה לא ארוכה במיוחד באולמות הקולנוע.


יאללה, שידחוף את הכוס הזו לתוך הרכב החדש של גודמן | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
סול גודמן לוקח את החוק לידיים ומכסח את הצורה למי שמנסה להתעסק עם המשפחה שלו(?!), מי לא ירצה לצפות בזה מתרחש??

משפט על הבמאי:
איליה נישולר מוכיח בפער של שש שנים, שיש לו עדיין המון מה למכור ומנפיק להיט נפלא ושני בסך הכל, ברפרטואר ההוליוודי שלו.

משפט על השחקנים:
מעבר לבוב אודינדקרק שפשוט שולט בז'אנר החדש אליו הכניס את עצמו, אפשר למצוא גם את קוני נילסן, כריסטופר לויד הוותיק ו-RZA בהופעות קטנות ומשובחות.

משפט על אורך הסרט:
קצרצר ולעניין, עם שעה וחצי שחלקה אקשן מדמם וחלקה השני הרהור קליל במשמעויות החיים.