"עוזרת אישית": השקופה

לפני כארבע שנים התפוצצה לה פרשת הארווי ויינסטין וגלגלה אחריה את אחת מתנועות המחאה הגדולות והחשובות שקמו בעשורים האחרונים - Metoo#. הקולנוע הגיב, כפי שהקולנוע מגיב לפרשיות גדולות ומשפיעות ולאורך השנים האחרונות קמו לא מעט סרטים ברוח הנושא, אשר נגעו בהשפעות, ב-מסביב וגם באמצע, אבל סרט כמו זה סרט הביכורים של קיטי גרין, הקולנוע טרם קיבל. וספציפית אולמות הקולנוע לא הצליחו לקבל את הסרט שכבר החל את הסבב המוקדם שלו בשנת 2019 ונתקע כי...נו...קורונה.

ממש לאחרונה וקצת לפני שבתי הקולנוע המעטים, שעוד החלו לפתוח את שעריהם לצופים המקומיים, קיבלו השבתה נוספת וכירורגית באדיבות המלחמה הנוכחית או הסבב הנוכחי (אתם מוזמנים לבחור על פי ראות עולמכם ועיניכם את הטרמינולגיה המקובלת עליכם), הסרט הזה החל לטייל במספר אולמות מוגבלים, מטעם אולמות הקולנוע של הסינמטק. שבועיים וקצת אחורה קיבלו הצופים המחוסנים והבוגרים הזדמנות לבחון את עבודתה הראשונה, שאיננה סרט דוקומנטרי, של הבמאית האוסטרלית ומדובר בהצלחה מסחררת, כיוון שגרין יוצרת סרט עצמאי, נטול מניירות, פסקול אקטיבי או קאסט מפוצץ ופשוט מבצעת דיסקציה מדויקת מאוד לנושא הכאוב וחשוב יותר, כאשר היא מבליטה זרקור בולט על השקופים שהיו בסיטואציות הללו.


למי קראתם שקופה? | צילום: IMDB

גרין חותרת לספר את סיפורה של ג'יין, בחורה צעירה, אשר סיימה לא מכבר את לימודיה בקולג' ומנסה להגשים את עצמה דרך ג'וב התחלתי ומזופת, בתור אסיסטנטית ברמה הנחותה ביותר, עבור מנהל שהוא מפיק גדול ונחשב. את שמו של המנהל הגדול לא נאמר כאן בקול ולא, לא בגלל שהוא קרוב משפחה של לורד וולדמורט, אלא משום שהוא פשוט נעדר שם, פנים וכמעט נעדר קול, מעבר לזה אשר שומעים צורח עליה דרך השפורפרת מדי פעם. הבחירה המרתקת של גרין להעלים את דמותו של מפיק העל ובעצם לרמוז רמז עבה על וויינסטין, מתבררת כמדויקת ומוצדקת, כאשר חוסר הנוכחות הגשמית הופכת את המנהל האיום לסוג של ישות מסתורית ומאיימת, אשר מכניסה את הצופים לסטרס לא נמוך בהרבה מזה שבו נמצאת האסיסטנטית הצעירה.

מעבר לכך שג'יין (ג'וליה גארנר הנפלאה וזוכת שני פרסי האמי בעבור תפקידה ב"אוזרק") צריכה לקבוע את סדר היום של המנהל שלה, היא מוצאת את עצמה גם צריכה לתאם עבורו את כל מה שסביב ואף הרבה הרבה יותר, כאשר היא דואגת לדברים זניחים כמו הגשת מזון, ניקוי חדרו של המנהל והדיפת טלפונים מאשתו, כשזו מחפשת אותו, בזמן שהוא מעולל את מעלליו המטומאים. במהלך שהותה הקצרה, אך המפרכת ובעבודה משעות הבוקר המוקדמות, מגלה ג'יין לא מעט עובדות אשר לא מעניקות לה מנוח, על כל אשר מתרחש בחדרו של המנהל שלה, במהלך יומו העמוס.


מה הולך שם בחדר הזה כל היום? | צילום: IMDB

הסרט של קיטי גרין לוקח את הגיבורה שלו ואת הצופים ליום שלם בחייה המשרדיים של ג'יין, כאשר היא עושה את כל המוטל עליה ומעבר לזה, כשהיא מוצאת את עצמה נאלצת להיטחן דק דק בעבודה, תוך כדי מסכת השפלות מבזה מהמנהל שלה וכל זה תוך כדי שהיא חשה לעיתים שהיא אוויר במקרה הטוב (מעמיתיה לקומה) או אפילו כבד, נמוך וקצת מתחת לאוויר (מעמיתיה למשרד) וככזו היא בהחלט מצליחה ללכוד את הצחנה המוסרית, האתית, הצינית והתוקפנית, אשר אופפת אותה מכל צידי תושבי המשרד וסביבתו.

גרין מתעכבת על כל פעולה, קטנה כקטנה, כמה זמן שצריך בשביל להבהיר לצופה, המשתומם למדי, על שגרת יומה השוחקת של ג'יין. היא גם חושפת את הצופה, כמו גם את הגיבורה הראשית בה הוא צופה, ברצף האירועים המסריחים של אותו יום וכמו מכניסה את הצופה בתור שותף לתסכול, אשר אותו חווה ג'יין. הצופים וג'יין מגלים יחדיו, במהלך אותו יום אינטנסיבי צרור עובדות אשר מבהיר באופן די חד משמעי על סוג הטיפוס שהוא המנהל שלה ויתרה מכך, מי הם מלחכי פינכתו, רק שההבדל מכל יום רגיל במשרד הוא שהפעם מחליטה ג'יין, שעל אף שהעבודה חשובה לה מאוד, היא מעדיפה מצפון נקי יותר ומועקה מוקטנת, שכן גם ללא רצף האירועים הדוחים, להם שותף המנהל שלה, היא כבר נמצאת בסבל מתמיד וחווה ערימת השפלות לא נעימות, בלשון המעטה.


לא מסוגלת כבר. הוא הגיע לי עד כאן! | צילום: IMDB

הסרט הזה מגיע כמו מן תמרור אזהרה שקט, שגם מציג את הקול הדומם, שרוצה לצרוח ופשוט לא יכול. הוא מציג את התעשייה הנוצצת לכאורה, אשר טומנת בחובה כל כך הרבה פשרות, אכזבות והמון ציניות ואכזריות, אצל אלו שכבר מצויים בקרביה. כל זאת אל מול התום, הנאיביות ואובדן השליטה אצל אלו שנמצאים במן כור מצרף, שכל מה שנותר להם הוא לתת לגימה חזקה מבקבוק וויסקי זול ולנשוך חבל עבה, בזמן שצורבים עליהם עוד סימן ועוד סימן, בדרכם לנסות ולהתברג בדרך כשלהי בתעשייה התובענית הזו.

סרטה של גרין מגיע לנער לא מעט אבק ואשמה, אשר ייתכן ושכנה וייתכן שמעולם לא הייתה מנת חלקם של לא מעט אנשים מהוליווד, שהרי גם מספר שנים לאחר שהתפוצצה לה פרשת וויינסטין ו-Metoo# שבעקבותיה, עדיין ישנם לא מעט מקרים כאלו, אשר חבויים ונעולים היטב בארון. קיטי גרין מגיעה עם לום ברזל רותח, בקצהו השני ומפוררת את המנעול, מכה את השלדים ומכוונת את הקצה המלובן אל עבר אלו שעדיין נמצאים באותו איזור, שלא החליטו עדיין לאיזו נבחרת הם מעדיפים להצטרף ובהחלט נותרת להם דחיפה רותחת וחזקה, על מנת שיעשו את הצעד הנכון ויצטרפו אל הקבוצה הנכונה.


הלו, הארווי...שומע? | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
חוויה מכוננת, בעלת בחירות אומנותיות משובחות. הקול הדומם מעולם לא נשמע חזק יותר, גם ללא תו נגינה קטן ברקע. יצירה קולנועית חשובה, נפלאה ויוצאת דופן.

משפט על הבמאית:
קיטי גרין מוכיחה שאפשר לעשות את הקפיצה הגדולה מסרטי דוקו לסרטים עלילתיים מוצלחים, שכל מה שצריך לדעת לעשות בהם טוב, מלבד הביצוע, הוא גם לבחור את הנושא הנכון.

משפט על השחקנים:
ג'וליה גארנר נפלאה וסוחפת, כמה שאפשר לסחוף בסרט שכל כולו שגרה יומיומית. היא מכווצת את הצופים בדיוק למימדים שבהם דמותה מכווצת מהלך כל הסרט ואין שריר רפה בפניה, אשר לא נמתח מעט, ככל האפשר, על מנת שהיא תעניק את החוויה המקסימלית, במינימום מאמץ.

משפט על אורך הסרט:
קצר, קולע ומדויק. קצת פחות משעה וחצי, על מנת לייצג יום אחד ותפיסת עולם אחת.