נטפליקסים של מאי - חלק א'

עד שובם של בתי הקולנוע לפעילות מלאה נטפליקס הייתה השליטה הכמעט יחידה בחיי הסטרימינג והסרטים בישראל. שובם של הבלוקבאסטרים אל קדמת הבמה ושל בתי הקולנוע בכלל לפרונט, בתוספת הפופקורן (למה?!), הפחיתה במעמד כל שירותי הסטרימינג המקומיים (גם אמאזון הרי במשחק, מלפני חודשיים בערך) והריצה את עם ישראל לעטות מסיכות (לא באמת) ולסור לאולמות הממוזגים, עם הסרטים הכי חדשים (וגם כאלו שכבר השתחררו ולא קיבלו צ'אנס להיות מוצגים כראוי).


שים לי איזה סרט מחודש מאי בנטפליקס | צילום: IMDB

באיחור אופנתי ובהיעדר תוכן ראוי מסרטי חודש יוני, אפשר ללקט אסופת סרטים של נטפליקס אשר דווקא ראויים לצפייה והעברת הזמן, כל עוד אתם בבית. סרטי חלל וסרט סטוקרית, במסווה מותחן פסיכולוגי וכמובן שכולם רוויי כוכבים גדולים, שבדרך כלל מתרסקים על הפנים,. בעיקר בנטפליקס וכולם, בלי יוצא מן הכלל, מחכים לכם, הצופים שמעדיפים לוותר על חוויית אולמות הקולנוע ורוצים את הנוחות, את העצירות המרובות במהלך הצפייה וכמובן את הצפייה במסך הביתי שלכם, ללא שום חוטים כובלים וקושרים. אז...שנתחיל?



הנוסע הסמוי - מתגנב לו לתודעה

סרטי חלל כבר מזמן מדברים חזק בכל הנוגע לנוכחות והשפעה קולנועית של השנים האחרונות. הקולנוע עבר כברת דרך רצינית בכל הנוגע לאלו ועל אף שלא מדובר בהיסטריה רבתי, כפי שמעניקים לנו סרטי הקומיקס, בהחלט אפשר לראות שאין נסיגה בקו ההוליוודי לייצר סרטים שעלילתם מתרחשת בחלל וזה בגלל שהם, כמו סרטי איגרוף טובים, פשוט מכילים את כל האלמנטים לייצור מותחן דרמטי טוב, באופן קבוע. כמו בסרטי איגרוף, אנחנו אולי לא מבינים את חוקי המשחק עד הדקויות הקטנות שלהם, אבל אנחנו נפעמים ומרותקים מהם. אולי לא נשב לצפות בחללית ממריאה אל על ובאנשי הצוות, כמו שככל הנראה נשתעמם מקרב איגרוף, במהלך צפייה בו - אבל כאשר ישנו סרט שמושקע בסיפור עמוק, מעבר לקרב החד פעמי או השיגור לחלל - זה בהחלט עושה את העבודה.


מי זה מתחבא כאן? | צילום: IMDB

וכמו בכל סרט חלל גדול שיצא בעשור האחרון, גם זה הנוכחי עושה עבודה טובה, כאשר מסתכלים עליו במבחן התוצאה הסופית. הוא מכיל קאסט נפלא, שדווקא הפחות מוכר זורח בו מעל כולם ומסתנן אל התודעה של הצופים בדיוק כפי שדמותו עושה בסרט. מעבר לקאסט טוב הסרט גם מכיל כל מה שמותחן דרמה בחלל אמור להכיל; חופן סיקוונסים של מתח ומעל הכל מפוזר בנדיבות גם אלמנט דרמטי מובהק, המגיע בסרט הזה בתור התלבטות מוסרית וקיומית חזקה מאוד, אשר בעצם מהווה את הטריגר לשאר השתלשלות האירועים של הסרט להתרחש.

כל אלו יוצאים מנקודת הנחה קצת פחות הגיונית, כאשר לאחר ששלושה חברי צוות של חללית מתחילים את המשימה, בת השנתיים שלהם, בחלל, הם נוכחים לגלות כי באחד מהתאים של החללית התגלה מהנדס של צוות הקרקע תקוע, ללא הכרה וללא מושג קלוש איך הגיע לשם. לאחר שצוות החללית מתמודד עם הימצאו של האיש בחללית הקטנה והאינטימית, שכאמור מונה שלושה חברי צוות, הגיע הזמן למשבר הראשון הגדול של כל הארבעה ביחד: כולם מגלים שלאחר שהוציאו את הנוסע הסמוי והפחות רצוי, על אף שאינו חייזר אשר פורץ מבטנם של אף אחד מהנוכחים, הם צריכים גם לחלוק איתו בכל נכסי הספינה, המיועדים לשלושתם, לתקופה של שנתיים ואף גרוע מכך - כולם צריכים לחלוק בחמצן המשותף, שלאחר הוצאתו של הנוסע ממקום משכנו הזמני, גם פגע באספקת החמצן של החללית.


הטבעתי לך את הצוללת הגדולה! | צילום: IMDB

מרגע זה מתחילה מערבולת מוסרית לערבב ולהסעיר את רוחם של צוות החללית המצומצם, שגדל במקצת, אבל באופן מג'ורי ביחס לכמות שבה התחילו את המסע, או לפחות חשבו שהתחילו אותו. הצוות המורכב ממפקדת המשימה (המגולמת על ידי טוני קולט), רופאה צעירה ואמביציוזית (אנה קנדריק המתקתקה) וביולוג חדור מטרה (המגולם על ידי דניאל דיי קים) לא מקבל יותר מדי פוקוס, למרות העובדה שמדובר אך ורק באותם שלושה אנשים. אם כבר, את מירב הפוקוס מקבלת זואי, הרופאה הצעירה ומייקל (שמיר אנדרסון), המסתנן הלא רצוי ולא רוצה, כשהאחת היא הגיבורה הראשית, אם אפשר להגדיר אותה ככה ואילו השני הוא המקגפין של העלילה והמניע המרכזי שלה.

ג'ו פנה, במאי הסרט בוחר מספר בחירות מעניינות, שאולי חולפות לצד הצופים, אבל יש להן משמעות עודפת, בכל הנוגע למסר של הסרט, כמו לדוגמא; העובדה שהוא בוחר שלא לחשוף את כל השיחות שמקבלים חברי הצוות מכדור הארץ. פנה מבקש מהצופים להשלים לבד את המידע, על אף שחציו מועבר ומומחש על ידי הצד שנחשף לצופים. פנה גם מבקש מהצופים סבלנות ואורך רוח, כאשר הוא מניח את מרבית חלקי העלילה על אש קטנה ונותן לצופים להתבשל איתה, בלי הרבה התפתחויות מסעירות. בשליש האחרון הסרט עולה הילוך ובהחלט מעניק תמורה למי שהמתין בסבלנות רבה וניסה לפענח מחדש את מונחי החלל המופלים עליו במהלך הצפייה. נטפליקס בחרו טוב הפעם וגם אם לא מדובר ביצירה מאתגרת מדי ועל אף דירוגים נמוכים שלה, את מאי החולף נטפליקס מסיימת עם הצלחה יחסית.


תבואו, יש אחלה נוף לים | צילום: IMDB






חמצן - מרוקן לכם את כל החמצן

אלכסנדר אז'ה, הבמאי הצרפתי הלא ותיק מדי, הוא אמנם לא שם אשר שגור בפי כל מעריצי הקולנוע, אבל עכברי קולנוע של מותחנים וסרטי אימה עשויים לחוש ויברציות מוכרות, בעת הצפייה בסרטו החדש, אשר עלה לנטפליקס במהלך חודש מאי. מחקר קטן באמצע או בסוף הצפייה (עדיף לסיים קודם, אם כבר) מגלה כי הוא אחראי על אחד מסרטי האימה שהצליחו להשתחל למעמד רם למדי, במסגרת הז'אנר, אי שם בתחילת שנות ה-2000. החידוש לסרטו של ווס קרייבן; "גבעת הפחד" היה הצעד הראשון של אז'ה בזירה ההוליוודית, אחרי שני ניסיונות מקומיים פושרים למדי.

מהצעד הראשון בזירת האימה ההוליוודית ניכר כי הוא התאהב ברעיון והמשיך ל"מראות", לטראש האימה - "פיראנה 3D" וגם "קרניים" המדובר למדי, בכיכובי של דניאל רדקליף. ממש לאחרונה גם ביים את "מלתעות האימה" הכל כך אפקטיבי. על אף שבשום שלב שהוא לא רשם אז'ה הצלחות מסחררות, הוא נותר במאי שהולך בשבילים, אשר סלל לעצמו וממשיך לעשות כן בחדוות יצירה ואהבה ליצירתו וליצירותיו. כעת הוא החליט לחזור בחזרה לביקור במולדתו ולכור מחצבתו ומביים מותחן יעיל, בצרפתית, עם מינימום לוקיישן ומקסימום מלאני לורן הנפלאה, אשר שולטת בסרט בכיכובה, ללא עוררין.


שונאת שמעירים אותי על הבוקר!!! | צילום: IMDB

עבר קצת יותר מעשור מאז יצא "קבור" הנפלאה, בכיכובו של ריאן ריינולדס והוא עוד מהדהד בזיכרון בכל פעם שנעשה סרט על אדם כלוא בסביבה מוגבלת, דוגמת ארון קבורה, תא מטען של אוטו (סטיבן דורף ב"נקודת שבירה") ועוד דוגמאות על סרטים שהם מופע של איש אחד, בחלל קלסטרופובי, אשר מאלץ אותו לחשוב מחוץ לקופסא בה הוא נמצא. גם הפעם הסיפור די דומה, אבל עם מספר טוויסטים וגיבורה נשית אחת, כאשר מלאני לורן הנפלאה נכנסת לוואקום נטול החמצן, אשר מספק לה אז'ה, בתור גיבורת הסרט ושולטת לחלוטין בקהל הצופים, שובה אותם ומשאירה אותם בתמונה, כפי ששחקנית ראשית בסרט מהסוג הזה צריכה לבצע את עבודתה, בשימור לקוחות.

לורן מגלמת את אליזבת אנסון, שתיכף תגלה שהיא זו היא והיא עוד צריכה לעשות הרבה עבודת גילוי ולהיזכר בכל מיני פרטים שיעזרו לה לצאת מתא קריוגני, עם כמות חמצן מוגבלת מאוד (ומכאן בעצם גם נובע שם הסרט). בכל שלב של הסרט מתגלים עוד ועוד פרטים על זהותה וזהות השובים שלה; חלקים ניכרים מהעלילה מבדלים אותה מדומיה, בכל הנוגע לסוג הסרט, אבל חלקים רבים מותירים אותה אחות קטנה ומרשימה למדי, כאשר כל כובד המשקל נוחת על כתפיה הצנומות של לורן, שצריכה להחזיק סרט שלם כמעט לבד.


מישהו שם? אפשר מפתח? כוס מים? | צילום: IMDB

הסרט, אשר צולם כל כולו בלב ליבה של מגיפת הקורונה כבר מתייחס למגיפה באופן כמעט ישיר ומדבר על אובדן בדרכים רבות וברמה פרטית וגלובלית. האפקטיביות המקסימלית של המתח מגיעה בשליש הראשון של הסרט, כאשר הסיפור הוא תעלומה גדולה, אבל ככל שהסיפור מתקפל החוצה, כך גם אלמנט המתח והלחץ הולכים ומתמוססים והסרט נותר להישען כולו על יכולות המשחק של לורן וגם על שאריות העלילה שנותרו ומנסות להצדיק את עצמן למה שהופך להיות פינאלה קצת מפוספס, אבל עדיין מותח במידת מה. לא מדובר בסרט אשר יושיע את ספריית הסרטים של נטפליקס, אבל בהחלט מדובר במותחן אפקטיבי נוסף ונהדר מבית היוצר של אז'ה, אשר רוצה לעצור את נשימתכם, או לפחות להאט אותה מעט.





"האישה בחלון": פיפינג תמי

ג'ו רייט, במאי הסרט, שכבר היה אחראי על לא מעט להיטים מסוגננים, דוגמת "כפרה", "אנה קרנינה" וגם "שעה אפלה", שהביא את האוסקר לגארי אולדמן (אחד מכוכבי הסרט הנוכחי) החליט להתעסק עם חומרים ישנים של אחד - אלפרד היצ'קוק וניסה את מזלו, כאשר הוא מגובה בקאסט עמוס לעייפה. רייט מתבסס על ספרו של הבדאי איי.ג'יי פין (ששמו האמיתי הוא דן מלורי) - סופר מוצלח ושקרן פתולוגי, שעל בסיס הצלחתו והשקרים שליוו אותה, אף תצא סדרה בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול ואולי על פי אותם הסיפורים, אשר בדה מלורי/פין, אפשר לקוות שהסדרה תרתק יותר מהסרט, שהופק ובוסס על ספרו המצליח.


סתם בודקת עד איזה מרחק המצלמה מצלמת | צילום: IMDB

רייט בוחר לבקש את תשומת לב הצופים, כאשר הוא מתחיל מהשנייה הראשונה של הסרט, בערך, לדלג בין סרט היצ'קוקי אחד למשנהו ולפני הכל אף כולא את סרטו תחת שם מחייב מאוד, על בסיס סרטו של פריץ לאנג, הנושא את אותו השם, אך לא את אותה העלילה. בפעם הראשונה שרייט מציץ לסרטו של היצ'קוק, "חלון אחורי", אשר הסרט והסיפור הנוכחיים בבירור מבוססים על פיו, יש בזה קסם ומסתורין מסוימים, אבל אחרי עוד רפרנס ועוד תמונה או טקסט, שדרכם מנסה רייט להבהיר את הלך רוחה של הגיבורה שלו, זה כבר הופך להיות יותר מתיש ומייצר תחושת העתקה וחוסר מקוריות, מאשר הומאז' עדין לסרטיו של הגדול מכולם.

ואין מדובר בסרט רע או גרוע, מדובר בסרט סביר ונחמד להעביר איתו את הזמן, בדיוק כפי שנטפליקס הבטיחה לייצר ובערימות, בשנת קורונה ובכלל. הבעיה המרכזית היא שכאשר קאסט פסיכי הכולל את איימי "המועמדת לאוסקר" אדאמס, שניים מזוכי העשור החולף - גארי אולדמן וג'וליאן מור ובשביל לתבל גם זורקים את שניים מגיבורי "הפלקון וחייל החורף" בתפקידי משנה (אנתוני מקי ו-וויאט ראסל) ומקנחים עם ג'ניפר ג'ייסון לי זה מרגיש שמשהו גדול צריך לצאת מיצירה שנשענת במלוא כוחה על ליין היצ'קוקי ומובלת על ידי במאי שסגנון הוא שמו השני.


הלו? משטרה? משהו פה קורה אצל השכנים, אל תשאל מאיפה אני יודעת | צילום: IMDB

אז איימי אדאמס מגלמת את אנה, פסיכולוגית ילדים אגרופובית, אשר ממאנת לצאת מהבית ומתמודדת עם טראומה מודחקת כלשהי, שותה ללא הרף ודוחפת כדורים בכמות לא הגיונית לגוף. אנה חובבת הצצות לבתי שכניה ובגלל מצבה הנפשי, שלא מאפשר לה לצאת מהבית היא בעיקר חיה את סביבתה הקרובה, דרך מעקב בלתי פוסק לשכניה מהבית שממול. היא מתקרבת לבנם של השכנים החדשים והכל עולה הילוך ברגע שהיא חוזה במעשה רצח המתרחש בדירה החביבה עליה. רייט מנסה לבחון את הצופים דרך הדמות הראשית וכמובן הולך ומתקרב לקראת הטוויסט (הלא מרגש במיוחד, יש לומר) בצעדים איטיים ומדודים.

כל הקאסט עובד היטב זה עם זו והעלילה שומרת על עניין, במרבית הסרט, אבל חסרים שם קילוגרמים של אלמנט הפתעה טוב, של קמצוץ רגש והרבה מהמוצג נראה לעיתים קצת יותר מדי בפרצוף של הצופים, טיפה עמוס ונדחף. חסר העידון והקלאס של היצ'קוק, אשר ידע לנווט את שחקניו ואת העלילה באופן שבו הצופה מתכווץ ביחד עם הגיבורים שלו. ועם זאת, יחסית לסרט שנדחה פעם לפני הקורונה (בגלל דעת קהל שלילית, בטרום יציאתו), פעם על הקורונה ובסוף נקנה על ידי נטפליקס, באקט של הצלה לפני שהוא צולל אל ספריית VOD כלשהי, התוצאה סבירה למדי, במה שמתגלה גם בתור סרט בינוני, שבטח לא היה רוצה לקנח עם התואר "סביר" או "בר צפייה".