"הפלקון וחייל החורף": פרי אהבתם של קאפ וטצ'אלה

וונדה וויז'ן תמה וחלפה לה וזה היה ברור, שלאחר שקיבלנו מנה גדושה של ביזאר מהול בקצת מארווליות, תגיע הסדרה שתאזן את הז'אנר, תנער אותו ותשגר לדרך הכל כך מוכרת של מארוול. ההתחלה הייתה בסיקוונס אווירי מרשים והפקה אשר נראתה כאילו נלקחה מהעולם הקולנועי, בימים שבהם הקולנוע עדיין מנסה להציץ מבעד למיטות החולים. המעבר לחייל החורף היה דרמטי למדי והמפגש בין השניים קיים בדיוק את מה שהבטיחו הטריילרים וסיפק את ההפוגות הקומיות שמארוול כל כך אוהבת לתבל איתם את סרטי הקומיקס שלה בשנים האחרונות.


סתם יושבים פה ועושים כל מיני דברים של בנים | צילום: IMDB

ככל שהפרקים הלכו ונערמו, אפשר היה לראות את הכיוון של הסדרה, שהמשיכה לדבר על בעיות אקטואליות של העולם האמיתי, במסווה קומיקס פופולארי בעולם בדיוני. סאם ווילסון הביא את סיפור הצד שלו, שכמעט ולא התקיים בעולם שבו קפטן אמריקה ואיירון מן הן הדמויות הבולטות ביותר; הוא גיבור דומה לסוג הגיבור של איירון מן - בעל חליפה שמעניקה לו את כוחותיו, אבל בלי האישיות. חייל החורף באקי ווילסון עבר טיפולי המרה קשוחים אצל החבר'ה של טצ'אלה, מ-ווקאנדה והגיע גם לספר את הסיפור שלו, שלא באמת זכה לפוקוס מסוים.

ככה זה שאיירון מן ז"ל וסטיב רוג'רס מקבל ניגובי ריר וישבן באיזה בית אבות לגיבורי על; מגיע הצורך של מארוול לבקש את כספי מעריציהם שוב ולהבליט דמויות שטרם קיבלו פוקוס או סרט משלהן. הפאלקון צריך לעזור לאחותו לסגור את החודש ולנסות לשמור על הסירה של הוריהם, חייל החורף (והוא ביקש להסיר את הכינוי הזה) מנסה למחוק עוד ועוד שמות מהפנקס שלו (למי יש פנקס בשנת 2021?!), בכדי למרק את מצפונו ולנסות לישון יותר משלוש שעות בלילה, מבלי להתעורר מסיוטים, שמזכירים לו את עברו.


מגן, מגן שעל השולחן, מי הוא קפטן אמריקה המתוכנן? | צילום: IMDB

עם כל הכבוד לקווים הישרים (יחסית) של באקי בנוגע לשמות קורבנותיו והטיפול המתקדם אצל הפסיכולוגית הייעודית שהוקצתה עבורו, הוא עדיין משמש סגן (מרשים מאד) לסיפורו של סאם ווילסון, שנכנס היטב לתפקיד האייקוני של נציג תנועת ה-BLM, בכדי לחדד שוב את קשיי השחורים בארצות הברית - במיקרו ובמאקרו. מחד גיסא הוא גיבור אמריקאי ידוע, מאידך גיסא הוא נלחם על קיום בסיסי ולא מסוגל לעזור לאחותו להנשים את העסק המשפחתי הוותיק שלה ושל הוריהם המנוחים.

מצד אחד סאם הוא גיבור אמריקאי ידוע, אבל מהצד השני זה לא מספיק למשטרה, באחת הסצנות אשר הוטחו באופן מובהק אל תוך פני הצופים. מצד שלישי על אף היותו גיבור פעיל וחי, שפועל לרווחת עמו, הוא לא מקבל את המגן והכבוד הראוי לו בתור המחליף של קאפ, גם כאשר הוא מייצר מחווה אצילית ומאפסן את חתיכת המתכת העגולה במוזיאון. ולבסוף ומהצד הרביעי (יש כזה גם כן) סאם פוגש ייצוג מקביל לו ולידידו הישיש - סטיב רוג'רס, אשר גורם לו לתהות על חלקו בתרבות הגיבורים האמריקאית המתהווה.


טרנטה, אבל לפניכם | צילום: IMDB

כל אלו נוצרו בתוך דמות סוערת אחת, שלא היה לאיש מושג על המורכבות שלה וכאילו שכל אלו לא הספיקו, היה צריך להגיע גם נבל גנרי, שדווקא לא הרגיש כמו נבל וסיפורו לא הרגיש כמו משהו שמעניין מישהו לשמוע אותו. שני נבלים היו לסדה להציג לצופיה: מצד אחד קארלי מורגנת'או, שעוד עשרים שניות בערך תשכחו שהיא הייתה קיימת בכלל, מעבר לעובדה שהייתה מנפצת דגלים (ולא נצפתה מקיימת את הפעולה אפילו פעם אחת במהלך הסדרה) מנומשת ובעלת עקרונות כלשהם, שבגדול רצו למנוע חזרה לגבולות שלפני הבליפ (או הקליק של ת'אנוס - איך שבא לכם לקרוא לזה).

הנבל השני היה כזה שלא באמת תפקד כנבל, אך הוא היה סוג של אנטיגוניסט לייצוג השחור המדוכא של פאלקון ווילסון - ג'וני ווקר היה קפטן אמריקה למספר דקות. ווקר היה בעיקר קפטן המועקה, כאשר מעבר להיותו בלונדיני, מצטיין בסיס, צדקן מאולץ ומחליף לסטיב רוג'רס (ולסאם ווילסון) הוא גם היה דוש רציני, שסומן כבר מההתחלה כמו אחד כזה שיהיה קשה לאהוב את העובדה שהוכתר בקלות יתרה בתור היורש למגן והמדים. על אף ש-ווקר מקבל הקלות, סיפורי רקע, ניסיונות לגאולה ועוד שאר ירקות, הוא תמיד יישאר חרוט בעזרת הסצנה הראשונה שבמסגרתה הוא הופיע בפרק הראשון - חיוך זחוח ומעצבן.


מראה, מראה, שעל הקיר...מי המעצבן ביותר בעיר (או בכל אמריקה)? | צילום: IMDB

הסיפור עם מרסקי הדגלים לא היה ברור, קוהורנטי או מעניין, אבל הוא היה סיפור רקע שנתן לסדרה להתגלגל. ההתנגשות בין דמויותיהם השונות כל כך של ג'וני "פייק קפטן אמריקה" ווקר לבין ווילסון (וגם באקי; בסדר, בסדר...) היו הלב של הסדרה וכמובן גם היוו את ליבת האקשן הנפלאה, הטקסטים השנונים לעיתים וההופעות הקצרצרות של זימו, עם או בלי ברדס סגול, אייקוני ובעיקר מוזר ומטרי, אשר אותו עטה על ראשו. לבסוף היה גם הסיפור החשוב ביותר, אשר סיפק את הרקע והעניק דחיפה למוטיבציה הגבוהה של הפאלקון להיות קצת יותר - הסיפור עם אייזיאה בראדלי, אשר היה נפלא, ממוקד וכמעט חף מבולשיט עלילתי והרגיש כנה ואמיתי יותר מרוב הרגעים בסדרה.

החיבור וההצלבה בין עלילה ראשית ותתי עלילותיה, הניווט הנכון בין הנושאים הרגישים לבין אלו שהרגישו קצת יותר מדי מלאכותיים וכמובן הביצוע של הקאסט והצוות הטכני, שנתן תחושה קולנועית כמעט לכל פרק הפכו את הסדרה, בת ששת הפרקים הללו, לעונג טלוויזיוני צרוף. היקום הטלוויזיוני של דיסני ומארוול הולך, קורם עור וגידים והסדרות הולכות ונערמות, אבל בהחלט צמד הסדרות הראשונות מסמנות את הדרך לשאר אחיותיהן, בנוגע לאיך הן רוצות להיראות ולמי הן רוצות להידמות. שתיים משתיים מסמנות הצלחה נפלאה עבור דיסני פלוס, בגזרת מארוול; אנחנו לא יכולים לחכות לבאה בתור.