אוסקר טיים - השלמות

האוסקר מתחיל השנה מאוחר יותר, בפורמט שונה מן הסתם ועם לא מעט סרטים שייתכן ובשנים אחרות לא היו מגיעים כל כך רחוק. שנה יוצאת דופן עברה על העולם והתקופה המוזרה והלא פשוטה הזו ממשיכה לתת אותותיה בכל תחום בחיים. הקולנוע, אשר מלווה את מרביתנו בלא מעט חלקים בחיים, ספג מכה אנושה ועם זאת, עשייה הקולנועית, על אף שהאטה לתקופה קצרה, לא פוסקת אפילו לרגע.

התכנים זלגו לסטרימינג בעיקר ולשאר פלטפורמות שונות, שייתנו להם במה אל מול הצופים הכמהים לזמן מסך מכל סוג שהוא ובכל ז'אנר אפשרי. המועמדים לאוסקר השנה מגוונים בנושאיהם, בסוגותיהם ומעל הכל ברצון לתקן ולמרק מצפון עכור של מאות שנים. דרמות מכל הסוגים עלו והפציעו והפעם היה צריך לחכות עוד קצת זמן עד שרובן הגיעו למצב צפייה ובחינה, קצת לפני הטקס המדובר - שתי דוגמאות יידונו בביקורת משולבת זו. שנצא לדרך?


כבר מסודרת עם אוסקר, אבל מה אכפת לה לקבל עוד אחד? | צילום: IMDB


"יהודה והמשיח השחור": פרק נוסף למלחמת הצבע בשיקאגו

האוסקר הנוכחי מסתמן כאחד שהולך להיצבע בשחור לבן בולט למדי. השנה היא לא רק שנת קורונה, כי אם גם שנת מאבקי Black Lives Matters וכאילו תואם כך מראש, שניים מהסרטים המתחרים על הפרס הגדול מכולם, הם צמד סרטים אשר מתארים את מאבק השחורים בשוטרים של שיקאגו, שלהי שנות השישים. שנות השישים היו שנים מרובות אירועים מכוננים בהיסטוריה האמריקאית ושנים שבמסגרתן למאבק המזוין בין השוטרים ובין הקהילה האפרו אמריקאית הייתה נקודת ציון מוקדמת וכזו שתסמן את הבאות בעתיד.

המאבק של אז הלך ונשא פירות, אשר מתחילים להבשיל כיום ולא בלי קורבנות. הסרט מתאר סיפור צד במאבק השחורים לקבלת שיוויון והכרה בזכויותיהם וסיפור אשר השפיע על המאבק הכללי והושפע בעיקר מארגוני הביון החזקים של ארצות הברית, אשר החלו לחוש רוחות של שינוי ועשו ככל הניתן על מנת לדכא אותן. לומר שהסרט אובייקטיבי יחטא לאמיתות מסוימות, כאשר הוא מציג את הדמויות הלבנות שלו בתור דמויות אנטגוניסטיות מובהקות, אבל גם הגיבורים שלו, אחריהם הוא מנסה לעקוב, לא יוצאים בשן ועין מתחת לעדשת זכוכית המגדלת המציב עליהם שאקה קינג, במאי הסרט.


תמונה מייצגת ליחסי הכוחות בסרט | צילום: IMDB

בשנות השישים המאוחרות, בואכה שנות השבעים, עולה בשיקאגו, אילינוי, יושב ראש הנהגת הפנתרים השחורים המקומית - פרד המפטון. המפטון הוא בחור צעיר, בתחילת שנות העשרים לחייו, אשר הולך, בונה לעצמו קהילה וסוחף אחריו קהל מעריצים ומאמינים הולך וגדל. המפטון הצעיר קודם כל מבטיח הבטחות לבני קהילתו; כולל מזון וטיפולים רפואיים, לאחר מכן הוא ממשיך בנאומים חוֹצבי לֶהָבוֹת, אשר שובים אחריו את כל המתנדנדים והמפקפקים. כך גם יישבה לאיטו את עמיתו למסע - ביל אוניל, אשר היה עבריין קטן בשיקאגו, נתפס כאשר הוא מציג תעודה מזויפת של ה-FBI וגויס על ידי סוכנות הביון להיות חפרפרת מתוך ארגון הפנתרים השחורים וזאת על מנת לנטר את פעולותיו של המפטון ולמצוא דרכים להפיל אותו. אגב, את דמותו של המפטון כבר פגשנו מוקדם יותר השנה, כאשר גולם על ידי קלווין האריס ג'וניור, בסרט "משפט השבעה משיקאגו".

כפי ששם הסרט מגלה, אפשר להבין כיצד הסיפור נגמר, אבל הסרט עצמו מלמד כיצד הוא התגלגל, בעזרת צמד גיבוריו, בוגרי הסרט "תברח": דניאל קלוייה ולקית' סטנפילד, אשר מספקים הופעה נוספת לפנתיאון ואף רושמים מועמדות לאוסקר על אותה המשבצת (פרס שחקן המשנה הטוב ביותר). לקלוייה תהיה זו הזדמנות שנייה לזכות בפסלון הנכסף ואילו סטנפילד הצעיר (בשנתיים מקלוייה) מקבל הזדמנות בכורה להוסיף למאגר המועמדויות שלו את אחת הנחשבות יותר בהוליווד. בכל אופן, היריבות הקטנה הזו בין השניים רק מחזקת את חיבת קהל הצופים אל שני השחקנים, המצויים בעלייה מטאורית ומספקים את הופעתם הטובה ביותר עד כה (בעיקר קלוייה ששינה את עצמו כמעט לחלוטין וזאת דרך הופעתו וסגנון הדיבור שאימץ עבור הופעתו בסרט).


מחכה לאוסקר ראשון | צילום: IMDB

סרטו של קינג לא מנסה להציג צדדים טובים ורעים. הפנתרים השחורים מוצגים מצד אחד כארגון, אשר דואג לקהילתו והקהילה משיבה לו אהבה חזרה וכארגון שחורט על דגלו את יסודות המאבק על זכויות השחורים בארצות הברית, אבל לא רק. המפטון ניסה (ואף הצליח לתקופה מסוימת) לאחות בין שברי אידיאולוגיה מבוססת צבע ופשוט רצה מאבק של מספר תנועות בממסד וזה הלך לו לא רע בכלל, עד ש... באותה הנשימה ואף כמעט באותו הפריים ובאותה הסצנה, המפטון מוצג בתור אנרכיסט לא קטן, שמעודד למאבק מזוין בשוטרים ובאדם הלבן, אשר צריך דחיפה קטנטנה גם בשביל לבצע ולסכן את כל מה שהוא פועל לטובתו.

כאמור, הייצוג הלבן מתואר ממבט צר מאוד ומוטה מאוד, אבל כזה הוא טיבו של הסרט, שרוצה להבליט צד אחד ומאבק (מוצדק ככל שיהיה) אחד, אשר נמשך עד היום. ג'סי פלמונס (שדווקא על הופעתו הנוכחית לא נרשמו מועמדויות, אשר מדובר בסך הכל בעניין של זמן עד שיגיעו, בוודאי בהמשך הקריירה ההולכת ונוסקת שלו) הוא הסוכן המפעיל של א'וניל והוא היחיד, אשר הופעתו מייצרת תגובה אמביוולנטית, מצד הקהל, אל דמויות מפתח לבנות בסט. גם לאחר האמור, אי אפשר להתעלם מהסרט, שמעלה למודעות נתח היסטורי, שקל יותר להבליט אותו היום, בעזרת במאי נהדר, צלם יוצא מן הכלל וקאסט מופתי, על מנת לתת לסיפור את הבמה הראויה לו, שכבר הולכת ומתקשטת לה בשטיחים אדומים (וירטואליים או לא) ובכדי לנסות ולתקן קצת עוולות עבר היסטוריות.


יד לשמיים ולהוריד את המים | צילום: IMDB


הסרט "יהודה והמשיח השחור" זמין לצפייה ב-HBO Max (שעדיין לא עשה עלייה)



"האב": - הבת ורוח השיטיון

ובכן, מדובר באחד המועמדים הבכירים לזכות ולא בכדי. הוא כולל בתוכו את שני המועמדים הבכירים לזכות בפרס השחקן הראשי ושחקנית המשנה (ובצדק) ועוד כמה אוסקרים מונחים על הכף, רק בשביל להשלים שישיית מועמדויות, אשר מעניין מאוד לראות כמה יבשילו לכדי פסלונים מוזהבים. המועמדות השישית של הופקינס, בן ה-82 אל מול מועמדותה השנייה של אוליביה קולמן. השניים כבר הניפו פסלון אחד בעברם, רק שאצל הופקינס זה היה כמעט לפני שלושים שנים (על תפקידו בתור חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים") ואילו קולמן זכתה ממש לא מזמן - לפני שנתיים (בזכות תפקידה בסרטו של יורגוס לנטימוס; "המועדפת") והיא ממשיכה למצב את עצמה בתור אחד השחקניות העסוקות והמובילות בהוליווד.

לכזו יצירה בדיוק פיללנו; דרמה רגשית, שדווקא עובדת מסביב לשעון בשביל לא להפוך להיות מלודרמה סוחטת דמעות, אלא דווקא מתגלה בתור יצירה אפקטיבית ויעילה בכל הנוגע להשפעתה הכנה על הצופה. בדיוק כשם ש"צלילי המטאל" (המועמד גם הוא בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, בטקס האוסקר) הכניס אותנו, הצופים, אל תוך עולם החירשות, כך גם פלוריאן זלר מכניס את הצופים שלו אל תוך עולם הדימנציה והשכחה. הוא לא חף ממניירות רגשניות, אבל הן כל כך מעטות וכמעט זניחות ואגביות, שקשה להאשים אותו בסחיטה רגשית כלשהי. מי מהצופים אשר חווה מצבים שכאלו בחייו, לא יצטרך את הסצנות האובר דרמטיות בשביל להיקשר לסרט באופן רגשי, מי שטרם חווה ובתקווה שלא יחווה, כנראה ישים את הרגש מאופסן בצד, מעבר לרגעים בהם יתבקש להוציאו ויתרכז בעבודה הקולנוע התיאטרלית שמציע לו הבמאי הצרפתי.


אז מה נעשה היום? לא חשוב, תיכף אשכח ונתחיל מחדש | צילום: IMDB

אנתוני הופקינס, אשר היה מועמד לאוסקר בשנת 2019 (על "שני האפיפיורים") - שנת הזכייה של קולמן, כאמור, מתזז בין הפקות גדולות לקטנות, בשנים האחרונות וזאת על אף גילו המופלג. בין אם הוא מופיע בסרטי B קטנטנים וחסרי חשיבות או מכתים את הקריירה עם הופעה ב"רובוטריקים: האביר האחרון" ובין אם הוא מופיע בתור אודין לכמה דקות, או בתור רוברט פורד של "ווסטוורלד", הוא כל הזמן מוכיח כי הוא רלוונטי וכאן כדי להישאר. התפקיד הנוכחי, גדול ככל שיהיה, פשוט מושלם בפשטות ובכנות שהוא משדר. הופקינס נראה אבוד, הוזה ובעיקר נראה מעורר רחמים וצער וגורם להשליך מיד על כל צופה וצופה, בכל דרך שהיא, בעודו קושר את גורל הצופים בגורל דמותו בסרט.

הופקינס מגלם את אנתוני (השם, מסתבר, היה מתוכנן על ידי הבמאי), אשר נמצא בעולם השיטיוני שלו. יש לו בת בשם אן, נוכחת בחייו ופועלת בשביל לשפרם ועוד בת, שאותה הוא לא רואה יותר מדי ואליה הוא גם מאוד מתגעגע. את שאר הדמויות תצטרכו להרכיב לעצמכם בפאזל המתעתע שבונה זלר על בסיס חיי הדמות הראשית שלו. זה סוד הקסם של הסרט, הוא בנוי בתור יקום ייחודי, שבו הצופה מובל על ידי הדמות הראשית ויתרה מכך, אחרי מוחה הלא כל כך מתפקד באופן מלא ורציף. זלר סוחף את הצופים, באופן מופלא ומדויק אל תוך עולמו של אדם בעל דמנציה והתוצאה משכנעת.


אני אומר לך. זה היה כריש כזה, שישן איתי במיטה | צילום: IMDB

אין שלב אחד בסרט שתוכלו לנעוץ את הסיכה ולומר שהשלב הזה מתיישב על פי ציר הזמן והמרחב האמיתיים. הדילוגים בין סיטואציה לסיטואציה ובין דמות לדמות, אשר חולקת את זמן המסך שלה עם זה של הופקינס, הינם מקריים ומקריות, במקרה הטוב. מכיוון שהצופים נכנסים לראש של אדם, שהולך ומתרחק משכלו השפוי, כך גם הם מרגישים במרבית השלבים של הסרט וזאת על אף העובדה שהם משקיפים מהצד, הם מתקשים לעקוב אחרי סדר האירועים האמיתי ואחרי אמינותם של הדמויות.

אם אחרי סרט של שעה וחצי הרגשתם סחרחורת מחשבתית, הרי שאתם יכולים להבין, על ציפורן של רגל אחת, מה חווה אדם בעל שיטיון (דמנציה) במציאות היום יומית שלו. בכך מצטיין הסרט, דרך הבימוי המבריק שלו ובעיקר דרך המשחק המשובח של צמד השחקנים הראשיים שלו. על אף שהיא חוסה בצילו של הופקינס, שבאמת ובתמים מבצע תפקיד יוצא דופן, אוליביה קולמן לא יכולה באמת לעמוד מאחוריו של השחקן הראשי והמבוגר; הבעות פניה משדרות כל כך הרבה, גם כאשר קורה מעט מאוד. היא לוקחת הזדמנות נוספת להצטיין וכמעט שמותירה את הופקינס בצילה, אבל השחקן הוותיק בהחלט מספק את אחת ההופעות המשכנעות שלו בעשור האחרון ובהחלט יהיה ראוי להביא לעצמו פסלון נוסף הביתה.


גבר הולך לאיבוד | צילום: IMDB

"האב" היא יצירה שלא זקוקה ליותר מדי מעטפת בכדי להצטיין. ההופעות של מעט השחקנים, באווירה הכמעט תיאטרלית, עושים את שלהם, בכל הנוגע לשביית הקהל. הנושא הטעון והביצוע המקורי והמופלא של הסרט, עושים את השאר. גם אם לא יצליח לקחת את האוסקר הראשי, הסרט עדיין מתהדר באחד משיתופי הפעולה המוצלחים והייחודיים של העשור האחרון ואת זה לא תשנה שום זכייה או מפלה.


"האב" זמין לצפייה ב-Amazon Prime